סלקציה בגרמניה — 2012

1.

בניגוד לרוב האנשים שאני מכיר, אני דווקא לא כל כך סובל כשאני נקלע להמתנה ממושכת בתורים ארוכים. זה לא שאני נהנה מזה, חלילה. הייתי מעדיף כמובן להימנע מתחושת אי-הוודאות הבסיסית שמאפיינת חוויות כאלה. תחושה שמאותתת לך שלעולם אין לדעת מה מחכה בסוף התור. חיכית שעה בסופר – את מגיעה לקופה ומגלה שהמוצרים שבחרת לא באמת במבצע כמו שחשבת. המתנת שעות כדי לבקש מנציג שירות של חברה סלולרית לעזור לך לסדר איזושהי בעיה טכנית במכשיר, רק כדי לגלות שהביטוח לא מכסה מקרים כמו שלך. שלא לדבר בכלל על תורים למועדונים, שם הרגע המכריע, שבו שומרי הסף מחליטים אם אתה נכנס למועדון או לא (ולא פחות חשוב, אם אתה נמנה על אלו שזכאים להנחה), מתנקז לשניות בודדות בלבד שנחתכות בקבלה או בדחייה.

2.

התחושה שחולשת על חווית ההמתנה לתורים – חוסר הוודאות מהעתיד – לא מייצרת התנהגות אחידה של ממתינים. אני לא אשכח את אחת מהפעמים שחיכיתי בתור בדואר. בסניף עמדו כעשרה ממתינים שמתוכם לפחות שבעה היה זעופי פנים ואחוזי תזזית, לא הפסיקו לנעוץ מבטים באנשים שכבר עמדו מול הדלפקים ובאחרים שישבו מסביב. תחושת חוסר הוודאות במקום תוחזקה דקה אחרי דקה על ידי הממתינים. בחדר בלטו במופנמותם גבר צעיר אחד כבן ארבעים שישב בפינת החדר לצד בנו בן השש. הבן: "אבא, למה זה לוקח כל כך הרבה זמן?", האב: "כי יש הרבה אנשים כמונו שרוצים לקבל חבילות", הבן: "אז למה לא מביאים לכולם את החבילות הביתה?", האב: "ניסו להביא לנו, אבל אף אחד לא היה בבית", הבן: "חבל… שיבואו עכשיו, אמא בבית", האב: "אבל אנחנו כאן עכשיו ותיכף ניקח את החבילה". אני זוכר שחשבתי עד כמה השיחה הזאת תלושה. בתוך כל הלחץ וחוסר הסבלנות שמילאו את החלל הזה, אבא אחד מסביר לבן שלו בסבלנות שיתרכז במטרה שלשמה באו. ניכר שהוא טרוד בנסיון להיות לא טרוד, בחוסר נינוחות שמטרתה להיות נינוח, בניגוד לכל שאר האנשים העצבניים והתזזיתיים מסביבו.

אבל השיעור של האב לבנו על האופן שבו צריך 'להתרכז במטרה', להתמקד במה שלשמו הם באו, לא מסתיים בהטמעה של תחושת 'בטחון עצמי' בתוך סיטואציה לא נינוחה. הוא כולל גם הדרכה כיצד לבצע הצגה רגשית מתאימה אל מול הממתינים האחרים. הוא אומר לו: תסנן את הפרצופים הכועסים, את המבטים המצטלבים, את הצעקות המהדהדות. תתעלם מהם. כל אלה לא רלוונטיים למי שאתה. אתה ילד עם תחושת ביטחון שרוצה לקחת חבילה וכל הבלגן שסביבך הוא לא חלק מהאישיות שלך. לכן – אל 'תתרגש' ממנו, תהיה אדיש אליו. תחושת הביטחון שלך מכוונת להשגת החבילה, לא לאינטראקציה עם האנשים שסביבך. מהם תתעלם.

שש לפנות בוקר, שעת ההגעה של הבליינים המקומיים, תור ארוך מחוץ ל'ברגהיין' בברלין, שממוקם בתחנת-כוח לשעבר במזרח העיר

3.

ההתנהלות הרגשית של ממתינים בתורים למועדונים מעניינת בהקשר הזה. תחושת אי-הוודאות במקרים כאלה היא ברורה – גם אם הם נכנסו למועדון כבר מספר פעמים, תמיד קיים החשש שבפעם הזאת משהו ישתבש. כשמדובר בתורים שמשתרכים לאורך רב, ההצגה הרגשית של הממתינים אחד כלפי השני הופכת לזירת ההתרחשות העיקרית באירוע. המשותף לכולם הוא שכל מי שעומד בתור עלול להידחות על ידי שומרי הסף של המועדון. דקה אחרי דקה, הממתינים עסוקים בלהציג חזית רגשית שממקמת אותם ביחס לדחייה העתידית האפשרית. הם ממחיזים במבעי הפנים שלהם ובתנועות גופם את התשובה המתמשכת לשאלה: "מה אתם חושבים על כך שעוד רגע עלולים לדחות אתכם?".

התור הארוך עד מאוד בכניסה למועדון הברגהיין בברלין הוא אולי הדוגמה המובהקת לתופעה הזו, כפי שבטח 'תל-אביבים' (או ישראלים) לא מעטים חוו על בשרם בחודשים האחרונים. בשעות השיא מצטופפים בתור כמה מאות ממתינים, רובם תיירים ממערב אירופה (בעיקר ספרד, צרפת ובריטניה). הסלקציה הקשוחה של המועדון ידועה לכולם, ורק מגבירה את תחושת אי-הוודאות בזמן ההמתנה. מספר מקומיים שנהגו ללכת למועדון בעבר מתלוננים שהסלקציה של המועדון גורמת להם להדיר רגליהם מהמקום. הסלקטורים תוארו על ידי אחת מהן כאנשים שמכסים את עיניהם באמצעות כפות הידיים ומחליטים באופן שרירותי לחלוטין מי נכנס ומי לא. משך ההמתנה הארוך, לפעמים שעתיים שלמות, הופך את ההתנהלות הרגשית אל מול הממתינים האחרים לחלק מרכזי מחוויות הכניסה למועדון. הסכנה שבדחייה מאחד המקומות הכי 'מגניבים' בעולם (ועוד לפני שהוא אולי נסגר לצמיתות) מעצימה את הרצון של כל מי שכבר החליט לקחת את הסיכון ולעמוד בתור, להצליח להיכנס אליו.

אם מתמקדים בהמתנה הארוכה בתור כזירת התרחשות שבה הממתינים עסוקים תמידית בייצור חזית הבעתית רגשית שאמורה להגיב על דחייתם האפשרית,  מתגלים שלושה טיפוסים של התנהלות רגשית:

ה'לחוצים' משוקעים לגמרי בתוך חוסר הוודאות של הסיטואציה. יש להם מבט נבוך בעיניים, והם דרוכים בצורה קיצונית, כאילו כל תזוזה פתאומית של מישהו בסביבה תרעיש את עולמם. הם לא מפסיקים להתעסק בדיבור על מדיניות הכניסה, על הסיכוי שלהם להיכנס פנימה. לעיתים הם מתחילים לשאול אנשים אחרים בתור אם הם היו בעבר במועדון, ומה הסיכוי שלהם לעבור סלקציה. מכל הטיפוסים האחרים, נראה שה'לחוצים' הם היחידים שמפגינים כלפי חוץ את אי-הוודאות לגבי גורלם.

ה'אדישים' מפגינים חזית אדישה ומלאה בביטחון עצמי, כמעט ריקה מהבעה. בוחנים בסקפטיות את הממתינים האחרים אבל לא מתקשרים איתם. הם נעים בנונשלנטיות לצלילי המוזיקה שבוקעת מהמועדון. הם נראים כאילו אין להם סבלנות לחכות בתור, אבל גם ברור להם שהם ייכנסו פנימה. כל הבעה של חשש תסגיר את חוסר הביטחון שלהם, את חוסר ה'מגניבות' שלהם, את האפשרות שהם יידחו בכניסה.

וה'נהנים': מבחינתם, כל ההמתנה היא שיחת 'סמול-טוק' ארוכה. הם מדברים ללא הפסקה על כל מיני נושאים, מתלוצצים, נהנים. לא נראה שאפשרות הדחייה מעסיקה אותם בכלל. כמו ה'אדישים', הם לא מסגירים לרגע מבע של חוסר בטחון, אך הם לא עושים זאת על ידי ריחוק מהממתינים האחרים, הם יכולים מידי פעם לקשקש גם איתם.

תור הכניסה ל'סטודיו 54' המיתולוגי בניו-יורק (מהסרט המפורסם בכיכובו של ריאן פיליפה). עם הטלפון ביד אדם 'לחוץ'

4.

כמו במקרים אחרים, ברגע שמתרחש אירוע חריג שמפר את כללי הסיטואציה, ההתנהגות הברורה מאליה של המשתתפים מאבדת משקיפותה. ומה יכול להיחשב כהפרה יותר בוטה של כללי ההמתנה בתור ממישהו שמנסה לעקוף את האחרים? בפעם הראשונה שהייתי עד למקרה כזה בתור לברגהיין אני זוכר שהייתי מופתע עד כמה הפרה כזו התקבלה בהעלמת עין על ידי רוב הממתינים. ה'אדישים', כמו לאורך כל ההמתנה, הגיבו במבע קפוא. כאילו הם בכלל לא ראו את ההפרה. הם התעלמו ממנה לחלוטין. לעיתים התמרמרו בשקט בינם לבין עצמם, אך לא אמרו לעוקפים דבר. כניסה לעימות עם מי שעוקף מפרה את הכללים הבסיסיים של התנהגות רגשית מנותקת – היא מאלצת את הממתין להיות מעורב באופי התנהלותה של הסיטואציה, לפרוץ את מחיצת הזכוכית העבה שעומדת בינו לבין ההתרחשות שסביבו. ה'נהנים' גם כן התעלמו מההפרה. הם המשיכו לצחוק ולדבר, זרקו משהו לעבר העוקף, אך הכל בחיוך וברוח טובה.

ל'לחוצים', לעומת זאת, שבדרך כלל עסוקים כל הזמן במה שמתרחש בתור, יש מלכתחילה פוטנציאל גבוה יותר להגיב להפרה. אני זוכר שפעם אחת בחור קירח ושחום, שנראה ספרדי, התחיל להתעמת עם שלושה נערים שנדחפו לפניו בתור. לפני שהם הגיעו, הוא הביע את החשש שלו מהסלקציה בפני חבר שעמד יחד איתו. הוא תיאר בפניו עד כמה בסצנה המקומית 'שלו' הוא לא צריך בכלל לעמוד בתור, ועד כמה הוא רגיל להיכנס לאן שהוא רוצה ללא בעיות, ועד כמה הסיטואציה הזו חדשה לו ומלחיצה אותו. ברגע שהוא קלט את הנערים שנדחפו, הוא ישר התחיל לצעוק עליהם בגרמנית. הוא אמר להם שזה לא הוגן להידחף, שיעברו לתחילת התור כמו כולם. לאחר שהם סירבו לעשות זאת הוא החל לפנות לשאר האנשים שעמדו מסביב. הוא ביקש מהם שיעשו משהו, שיגידו להם. אף אחד לא הגיב, חוץ מבחור אחד נוסף שזרק להם הערה אבל לא יותר מזה. הבחור ה'לחוץ' התחיל לאיים עליהם, אך הם עמדו על שלהם והגיבו בקשיחות: "מה תעשה לנו?". זה ברור לכולם שאין לו למי להתלונן, אלא אם הוא מעוניין להרוס לעצמו את הסיכוי להיכנס למועדון. אז הם נשארו בתור והוא התחיל לחפור להם על זה שהם ילדים ואין סיכוי שייתנו להם להיכנס. הם היו מה'אדישים' – הם לא התייחסו אליו בכלל.

הריחוק מ'סיטואצית ההמתנה' ומהשלכותיה השליליות מאפיין גם את ה'אדישים' וגם את ה'נהנים'. באופן כללי יותר, אפשר לחשוב על הנטייה להרחיק את עצמך מהסיטואציה כבסיס רגשי פורה להגדרת הסיטואציה מחדש בצורה כזאת שהיא תתאים לדימוי העצמי של כל ממתין. ובעצם, גם אני נהייתי מרוחק מהסיטואציה, מה שגרם לי להפוך אותה לתופעה ששווה לחשוב עליה ולעבד אותה לפוסט, תיאור שמנותק מזמן ההתרחשות הממשי.

מה הקשר בין שלושת הסוגים של ההתנהלות הרגשית שתוארו כאן לתחושת אי-הוודאות שמאפיינת סיטואציות של המתנה בתור?

הבעות הפנים של הבחורות מ'קווין ופרי עושים את איביזה' רגע לפני שהן נדחות באכזריות על ידי הסלקטור של ה'אמנזיה'

5.

אפשר לשאול את זה אחרת: למה בחרתי לקרוא לאנשים שמתעסקים במה שמתרחש בתור על ידי כינוי בעל מטען רגשי שלילי – 'לחוצים'? כאמור, אלו אנשים שמפגינים התעסקות בעיקר במה שמתרחש בתור, בכללי ההתנהלות הסמויים והגלויים שלו. למה התנהגות כזו עשויה להיתפס כהפגנה של תחושות המוערכות בצורה שלילית? אפשר לחשוב על עוד מקרים אחרים שבהם רפלקסיביות מתמשכת לסיטואציה מוערכת בצורה שלילית. רוכב אופניים שעסוק באופן נראה לעין בתנוחת גופו על המושב, במסלול הרכיבה, ברעשים שהאופניים מפיקים – נתפס בדרך כלל כטירון. אותו הדבר לגבי אדם שרץ על מסלול ריצה בחדר כושר ומניח את היד על משענת המכשיר ומסתכל כל הזמן למטה, על המסלול, כדי לבדוק שהוא לא נופל. התעמקות מתמשכת באופן שבו הפעילות מתרחשת בדרך כלל מערערת על ההופעה ההולמת המצופה ממי שמבצע את הפעילות. היא הופכת את המבצע לחריג. (למרות שמְבַצְעִים מסוימים נמדדים על סמך יכולתם לערער על אופי האינטראקציה, כמו פסיכולוגים בזמן טיפול, שאמורים להעלות למודעות את סגנון האינטראקציה שנוצר בינם לבין המטופלים).

מדוע במקרים של המתנה בתור למועדון התעמקות בתנאי הפעילות נחשבת להופעה חריגה? אם חושבים על ההתנהלות הרגשית של הממתינים כהתנהגות שמכוונת בעיקר להצגה של עמדתם ביחס לדחייה האפשרית אל מול הממתינים האחרים, ההתנהלות הרגשית שנתפסת כעליונה ביותר אמורה להפגין התעלמות מוחלטת ממקרה של דחייה, וכפועל יוצא מכך – התעלמות מסיטואציית ההמתנה. התנהגות כזו מתפרשת על ידי כינויים רגשיים כמו 'ביטחון עצמי', 'אדישות', 'התנשאות', 'נונשלנטיות' וכדומה. כל הבעה מוחצנת אחרת שמתייחסת לדחייה כאפשרות ממשית ממקמת את המבצעים במיקום נמוך בהיררכיית הממתינים. לממתינים כאלו יוצמדו כינויים רגשיים כמו 'לחוצים', 'שוקיסטים' וכדומה.

מה הקשר בין התרבות שממנה הגיעו הממתינים להתנהלותם הרגשית בתור? אני חושב שאנשים שמורגלים להתעלם מאחרים בסביבתם כדי להימנע ממצב של פגיעה או דחייה יהפכו באופן טבעי יותר ל'אדישים' בזמן ההמתנה. זה תקף כמובן לעירוניים באשר הם, שרגילים לעטות על עצמם 'גלימה של ניתוק' מסביבה רווית גירויים (ה-blasé  הזימליאני המוכר) ולאנשים שעובדים במוסדות שדורשים מהם לשמור על ריחוק ממי שבא איתם באינטראקציה, כמו שוטרים, חיילים, מורים וכדומה. לגבי ה'נהנים' – התנהלות כזו דורשת כשירות תרבותית-רגשית מיוחדת להפוך חוסר וודאות לסיטואציה הומוריסטית (אסור, כמובן, להשוות, אבל משהו בסגנון 'החיים יפים' של רוברטו בניני). בתור לברגהיין היו אלו הספרדים שנראו כמצטיינים בכשירות הזו. בנוגע ל'לחוצים', אפשר כמובן לייחס את ההתנהגות שלהם ל'מבנה הפסיכולוגי' הפרטי של כל אחד מהם, אבל התייחסות כזו מפספסת נטיות רגשיות הבעתיות קבוצתיות, כמו הפגנה מגדרית, מעמדית או אתנית של 'חוסר ביטחון' שנתפסת כנורמטיבית. למשל – לנשים או לגברים נשיים מותר לפחד, מהגרים ממדינות 'לא מפותחות' אמורים להפגין חוסר ביטחון: כשהם מביעים עצמאות יתרה הם מוגדרים כאיום על המקומיים. נראה שבדרך כלל הצטלבות של כל מיני נטיות תרבותיות מובילה להפגנה רגשית מסוימת בסיטואציות שונות. כמו כן, יש גם השפעה לקשרים החברתיים המוקדמים בין הממתינים. סביר להניח שמאנשים שמגיעים לבד תימנע האפשרות להנות מהתור (למרות שהם יכולים תמיד לנסות להתחבר למי שנמצא סביבם). לעומת זאת, סביר שאנשים שמגיעים בקבוצות יחסית גדולות (ארבעה או חמישה אנשים) ייטו לשוחח יותר אחד עם השני בהנאה, או מנגד, להפגין חשש הדדי. אולי זה עוד הסבר להתנהלות ה'נהנת' של הספרדים, שלפי התרשמותי, הגיעו בדרך כלל בחבורות.

6.

אז מי נכנס בסוף לברגהיין – הבחור ה'לחוץ' או ה'ילדים' שנדחפו? הבחור ה'לחוץ', כשהגיע תורו לעמוד לבחינת הסלקטור, משך את עצמו ברישול מעבר לקו ההמתנה הדמיוני שממוקם במרחק של כשני מטרים מהכניסה, ונעמד בצורה מוזרה במרחק מינימלי מאחד השומרים. השומר אמר לו להמתין, ואחר כך הניד בראשו בשלילה. ה'ילדים', לעומת זאת, עמדו מאחורי קו ההמתנה, לא הישירו מבטם לסלקטור, לא עשו תנועות גוף מיוחדות. הם עמדו שם כאילו זה סתם רגע חסר חשיבות. כאילו לא כל כך איכפת להם אם הם ייכנסו או לא. והם נכנסו.

*******

ובתור אפטר, קישור לסרטון על סלקצית מועדונים בישראל:

About these ads
רשומה זו פורסמה בקטגוריה כללי, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לרשומה זו עם קישור ישיר.

7 תגובות על סלקציה בגרמניה — 2012

  1. אלינור הגיב:

    טוב אז קודם כל פוסט נפלא ומעניין, אני חושבת שהתורים למועדונים הם מרתקים ומהווים חלק בלתי נפרד מהחווייה. יחד עם זאת יש לי מספר הערות על ההנחות שהצגת בפוסט:

    1. החלוקה שלך לטיפוסי האנשים בתורים נובעת מהנחות שלך שמושפעות מדפוסי התנהגות של התרבות ממנה אתה מגיע, לכן, יתכן שחזית ההבעה הרגשית שאתה מכנה "לחוץ", אינה מתפרשת כך במדינות אחרות. למשל, במדינות שאינן מערביות בהן איפוק וריסון הם חלק מהרפרטואר ולכן אינם מביעים את החזית הרגשית ה"נהנית" למרות שגם הם לכאורה "נהנים".

    2. שרה ת'ורנטון (Thornton) הציגה בספרה על תתי תרבויות של ה- )EDMC(Electronic Dance Music Cultures את המושג Subcultural Capital שנגזר מהמושג של בורדייה – הון תרבותי. כלומר, ההנחה שלך היא שהריבוד ההתנהגותי/רגשי נובע מתרבות/ארץ המוצא או העיסוק של האנשים שעומדים בתור, בעוד שאני סבורה, בדומה לטענותיה של ת'ורנטון, שיש רפרטואר של אנשים שלוקחים חלק בשדה של התרבויות העוסקות במוזיקת דאנס, שאינו נובע משייכות לאומית, אלא גלובלית יותר המושפעת מטעמים מוזיקליים וסגנונות חיים. כך, אנשים שהולכים למסיבות טכנו/האוס/אלקטרו בישראל, רוסיה או יפן יתנהגו באופן דומה בתור למועדונים, משום שהרפרטואר שרכשו לא מושפע ממדינת הלאום שלהם אלא משייכותם לתרבות דאנס כזו או אחרת. יכול להיות מאד שגרמני מבווריה שמעולם לא נכח במסיבה במועדון כמו הברגהיין (או בכלל לצורך העניין) לא יידע כיצד "להתנהג" בתור וייראה סימנים של התנהגות רגשית "לחוצה", בעוד הגרמני שעומד מאחוריו, שגר בברלין יציג חזית הבעה רגשית של "נהנה". כל אלה הן פרקטיקות נרכשות שנובעות מוותק ושייכות לשדה כזה או אחר ולאו דווקא מדפוסי התנהגות מקומיים או הנרכשים במסגרת עבודה כזו או אחרת. הם כוללים גם כללים וקודים של התנהגות נרכשת של האופן שאתה צריך להיראות מבחינה חיצונית, למשל: בלי נעלי עקב, לא ללבוש בגדים של "פרחות גרמניות", לא להיראות חנון מדיי וכו'… כלומר ההתנהגות המצופה ההולמת את אירוע ההמתנה בתור דורשת כשירות תרבותית נובעת משייכות ל-EDMC, לטעמי, ולאו דווקא לגורמים האחרים שציינת…

    חוץ מזה אחלה פוסט ומצפה לשמוע איך התורים במדריד :)

    • rotemles הגיב:

      תודה, אלינור, על התגובה הארוכה והמנומקת. אני חושב שהעלת שתי נקודות מאד רלוונטיות: (א) ה'הביטוס של המתבונן' והאופן שבו הוא משפיע על הבנתו וניתוחו את הסיטואציה ו-(ב) מגוון רחב יותר של הביטוסים לוקאליים או של שדות ספציפיים שאליהם משתייכים המשתתפים בסיטואציה הנבחנת.

      לגבי נקודת המבט שלי – אני מסכים לחלוטין. זהו פוסט חווייתי. אבל אני חושב שמעניין יותר לחשוב עליו מנקודת המבט שהצגתי כאן – המיקוד של האנשים ברבדים שונים של הסיטואציה. בחלק החמישי של הטקסט ניסיתי להראות למה אני מפרש התנהגות מסוימת כ'לחוץ'. כאן צריך לדעתי לעשות הבחנה בין התנהגות שאני מפרש כעדות להבעה רגשית לבין התצורה הדיסקורסיבית שהתנהגות זו מקבלת בסיטואציות לשוניות שונות (והאופן שבו תצורות אלו משמשות את האנשים להשיג מטרות שונות). לגבי הערתך על נושא האיפוק והריסון. אני לא בטוח שהחלוקה כל כך דיכוטומית בין חברות מערביות למזרחיות, אבל זה בהחלט מעניין לבדוק את זה בהקשר של תורים למקומות.

      לגבי ההביטוסים השונים של המשתתפים – כמובן שאני מסכים. מה שאני מבין מדברייך זה שאני לא מספיק מכיר את הדקויות של הקלאברים כדי להבחין בין הביטוסים שונים – ועם כך אני בהחלט מסכים. אבל אני גם לא בטוח שה'ממתין הרגיל' בתור לברגהיין מבחין בדקויות האלה. ואז עם מה הוא נשאר?

      הנקודה המרכזית בפוסט הזה (כמו גם בקודם) היא האופן שבו אנשים חווים את הסיטואציה דרך ערוצי מיקוד שונים בסיטואציה, מיקוד שהפגנתו משמשת כעדות להתנהלות רגשית כזו או אחרת של המְבַצְעִים.

      זה מה שמעניין אותי לפחות:)

  2. רוני הגיב:

    מעניין.
    בתורים שאינם מועדונים, הפתרון החביב עלי הוא ספר: אם מספיק מעניין מסביב מצותתים מאחורי הדפים; אם משעמם, הספר מספק את הענין, מעביר את הזמן, והופך את כל הסיטואציה להרבה יותר נחמדה (כי בכל זאת, יש מזגן ובחוץ אוגוסט).
    האם ראית הבדלים ניכרים בין תורים ישראליים לתורים אירופאיים למועדונים?

    • rotemles הגיב:

      תודה. איך שאני רואה את זה קריאת ספר בזמן ההמתנה מבטאת הפגנה של ניתוק מהאינטראקציה, התנהגות שניתן להשוותה ל"אדישים" או ל"נהנים" בניתוח שלמעלה. לגבי תורים למועדונים בארץ, האמת שאני לא כל כך מכיר תורים כאלה ארוכים, במובן הזה הברגהיין באמת חריג (התור הארוך הוא התרחשות די משמעותית מה'יציאה').

  3. אביב הגיב:

    מזכיר את אטריו והשערים – http://www.zimbio.com/watch/J0oUGtwkgcN/Neverending+Story+First+Gate+blu+ray/Neverending+Story
    (כמובן, הסצינה הזאת הרבה יותר מרשימה ומלאת משמעות בספר…)

  4. rotemles הגיב:

    מעניין שלקחת את זה לכיוון הזה, אבל באמת מזכיר. חוסר הוודאות, ה'מדריך' וה'מתלמד' וכו'…

  5. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    הייתי בברלין לפני 4 שנים והגעתי למועדון עם חברה
    במקרה בדרך למועדון דיברנו עם חבורת בני 20 בערך (אנחנו היינו בנות 26) ויצא שעמדנו איתם בתור
    לא היינו מודעות לכך שיש בכלל סלקציה במקום
    וכשהגענו לכניסה הסלקטור שאל אותי ואת חברתי עם אנחנו יחד עם החבורה שעמדנו איתה
    חברתי בתמימות ענתה "כן" ו….
    לא עברנו סלקציה
    כמובן שזה היה שוק
    אין בארץ מועדון שלא נכנסנו אליו בזריזות יחסית
    עוד כעסתי עליה אחרי זה שהיא ענתה שכן, שבטח אם היינו 2 בחורות היינו נכנסות (למרות שמסתבר שלא היינו מספיק "לבושות" בהתאם למקום
    ברור שלא ויתרנו על לרקוד והמשכנו למועדון אחר
    אבל עדיין היתה אכזבה גדולה
    מסתבר שאנחנו לא היחידות….

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s