תחת השמש הקופחת של שעת הצהריים, בצד השביל שמפריד בין מטעי המנג'יוקה (Mandioca, יוקה) לשדות התירס, אומר מושילה: "זה היה ככה", וכדי להדגים הוא מתכופף, מצטנף, מסתתר מתחת לסלע גדול, ידיו המיובלות מעבודת השדה מחפות על ראשו, ופולט צעקות אימה ילדותיות. כשהוא מתגלגל על הרצפה אני מתגלגל מצחוק, אבל האירוע שמושילה משחזר הוא רגע אחד מתוך סיפור היסטורי קשה וטראגי, שיש לו הווה מורכב ועתיד לא ברור. מושילה בן ה-70 (וחמישה חודשים, הוא הדגיש בשובבות כשנפגשנו, רגע לפני שתפס בחורה צעירה לריקוד פוהו צמוד) מדגים את תגובת תושבי קהילתו לפעם הראשונה שבה מטוס חלף מעל לבתיהם. המאורע התרחש כשהיה ילד בכפר ואו דו מולקי (Vão do Moleque) שבמדינת גויאס (Goiás), ברזיל, השוכן במרחק של כ-300 קילומטר מהבירה ברזיליה. באופן אירוני, ברזיליה נבנתה באותן השנים במהירות, כשהיא משמשת סמל לסדר וקידמה שאדריכליה קיוו שידביקו את ברזיל כולה, וכשרחובותיה של העיר שנבנתה מאפס מתוכננים בצורה של כלי התחבורה המודרני ביותר – המטוס.
בקנה המידה של ברזיל, 300 קילומטר זה כלום. ובכל זאת, רכסי הרים ונהרות הפרידו בין מרכז השלטון הפדרלי של ברזיל ובין ואו דה מולקי, שמהווה, עם עוד כמה כפרים, את הקילומבו (Quilombo) קלונגה (Kalunga) – קהילה גדולה של צאצאי עבדים שחורים שנמלטו לאורך השנים מאדוניהם והגיעו, טיפין טיפין, לעמקים הצרים של מדינת גויאס. שם הם נותרו בבידוד יחסי עד לשנות ה-80 של המאה ה-20, וחלקם לא ידעו אפילו שהעבדות בוטלה. "כשהמטוס טס בשמים, לא ידענו מה זה בכלל", אמר מושילה. הוא קם מהקרקע, ופניו עטו שוב ארשת של רצינות. "אנשים פחדו, הם חשבו שהאדם הלבן הולך לשעבד אותנו שוב, אולי אפילו להרוג אותנו".
אם העבדות היא פצע ישן בהיסטוריה הברזילאית, אזי 700 קהילות הקילומבו שפרושות לאורכה ולרוחבה של המדינה הן קפסולות של זהות שחורה שאינן מאפשרות לו להגליד. מלבד העמים הילידיים ששועבדו על ידי הפורטוגזים זמן קצר לאחר שאלה נחתו בחופי ברזיל בתחילת המאה ה-16, הובאו אליה בין שלושה לחמישה מיליוני עבדים אפריקאים, כדי להפיק זהב ומחצבים אחרים במכרות השופעים של הארץ ולגדל, בין היתר, סוכר וקפה לייצוא לאירופה. רק לאחר כ-300 שנה, בשנת 1888, ביטל "חוק הזהב" את העבדות במדינה. עוד קודם ביטול העבדות היו עבדים שהצליחו להימלט ולהקים קילומבוס – "מושבות של לוחמים ביער", בשפת הבנטו. המפורסם ביותר היה הקילומבו של פלמארס (Palmares), שהתקיים בצפון-מזרח ברזיל לאורך כמאה שנה, עם אוכלוסייה שהגיעה, לפי הערכות, עד לכ-20 אלף איש. בראשותו של מנהיג בשם זומבי (Zumbi), הקילומבולאס (Quilombolas, תושבי הקילומבו) של פלמארס התגוננו בנחישות בפני התקפותיהם של ההולנדים והפורטוגזים. בשנת 1694 הצליחו לבסוף הפורטוגזים לכבוש את הקילומבו של פלמארס ולהרוס אותו, וזמן קצר לאחר מכן ערפו את ראשו של זומבי. כיום מציינים בברזיל ב-20 בנובמבר, היום שבו נהרג, את יום המודעות האפרו-ברזילאית, ואילו קרן התרבות של פלמארס, שהוקמה בידי ממשלת ברזיל, אחראית על ההכרה בקהילות של צאצאי העבדים הנמלטים כקילומבוס. הכרה זו מאפשרת לתושבים לשמר את אורח חייהם הייחודי ואת מסורותיהם האפריקאיות, שכוללות, בין היתר, טקסים דתיים מהתקופה שלפני העבדות וריקודי קפוארה, אך חשיבותה העיקרית – מכיוון שאבותיהם שנמלטו מצרות העבדות התיישבו, ללא מסמכים או שטרי בעלות, על כל חלקת אדמה שהצליחו לתפוס – היא מתן לגיטימציה לבעלותם על הקרקע.
הצורך לברוח אל מקום שבו אדוניהם לשעבר והרשויות הפורטוגזיות לא ימצאו אותם, הוביל את העבדים הנמלטים למקומות נידחים – מעבר לנהרות שצליחתם קשה, אל עמקים המוקפים ברכסי הרים, שמעבריהם צרים עד מאוד. קשיי תעבורה אלה הם שמקשים כיום על הפיתוח של חלק מהקילומבוס. חלקם – כמו הקילומבו של קלונגה – נותרו מבודדים כמעט לגמרי עד לעשורים האחרונים. מייסדי קלונגה נמלטו ממכרות הזהב והיהלומים של גויאס ומינאס ז'ראיס (Minas Gerais), ממטעי הסוכר של באהיה ומהחוות של מדינת טוקנצ'ינס (Tocantins). כיום כ-4,000 צאצאיהם של העבדים המשוחררים מתגוררים בכ-20 נקודות יישוב, בשטח של כשלושה מיליון דונם בצפון מדינת גויאס. השטח משתרע על פני שלוש מועצות מוניציפליות ועל פני הפארק הלאומי שפאדה דוס ואדיירוס (Chapada dos Veadeiros), ויש בו יותר ממאה מפלי מים ששוצפים תחת השמש הלוהטת של פנים ברזיל, בינות לצמחייה סבוכה וסלעים שמנוקדים בגבישי קוורץ נוצצים. הם קראו למקום "קלונגה" – "אדמה קדושה" בשפת הבנטו, וכן שמו של צמח מרפא מקומי (לא ברור מה מבין השניים הוא מקור השם). קלונגה הוא גם שמו של העם (Povo) שמתגורר במקום, שמורכב מאפריקאים ומצאצאי עמים ילידיים שהתערבבו אלה באלה במרוצת השנים – המוצא הגזעי אינו מה שחשוב, אלא שותפות הגורל וההתנגדות לשעבוד על ידי האדם הלבן. זהו הקילומבו הגדול ביותר בברזיל, ועד לשנות ה-80 של המאה שעברה חיו תושביו בבידוד כמעט מוחלט מהעולם החיצון. הם ייצרו בעצמם את רוב מה שצרכו; הם גידלו תירס ואת פירות הפקי (Pequi) והמנגאבה (Mangava), טחנו קמח ממנג'יוקה וגידלו עופות, בקר וחזירים. בודדים בלבד מביניהם רכבו לערים הסמוכות, ללא תעודות ומסמכים רשמיים, כדי להחליף את עודפי התוצרת במלח ובקפה. מבקרים מבחוץ כמעט לא הגיעו, לא כל שכן אנשים לבנים, שמהם, כך מספרים המבוגרים, המקומיים פחדו. גם את הידיעה על ביטול העבדות קיבלו תושבי הקילומבו בספקנות רבה.
ביערות הסמוכים, כך מספרים המבוגרים, התגורר שבט אינדיאני, וסחר חליפין של יבול וציד התקיים בינו ובין הקילומבולאס עד שחברי השבט הועלמו בידי הרשויות, אי שם בשנות ה-70. הדבר אירע בתקופה שבה הממשל החל להתפשט עוד ועוד אל תוך פנים ברזיל, עם סלילת כבישים שחיברו את הבירה החדשה ברזיליה אל הערים הגדולות שמסביב ועם הקמת גשר על פני נהר הפראנה (Rio Paraná) שאפשר לנצל את האזור שנותר עד אז מחוץ לטווח השפעתה של המדינה. בשנת 1982 הגיעה למקום האנתרופולוגית מארי דה נזארה באיוצ'י, ולדברי חלק מהתושבים, שדבקים בגרסה ולפיה הקילומבו נותר מבודד לחלוטין עד שנה זו, הגעתה היא קו פרשת המים בהיסטוריה של הקילומבו: באיוצ'י "גילתה" את הקילומבו, ובעידודה נפתח תהליך ארוך שבסופו הפכו הקילומבולאס לחלק אינטגרלי מברזיל. הם קיבלו תעודות זהות, זכו בנגישות מוגבלת לחינוך ולשירותי בריאות, והחל משנת 2000, בתום מאבק ארוך שבמהלכו חוואים מקומיים ניסו, בדרכים אלימות יותר או פחות, לערער על זכותם לקרקע – הם זכו גם בהכרה רשמית כקילומבו, כלומר אי אפשר לקחת מהם את אדמותיהם. ואולם, הדרך לפיתוח ולשוויון עודנה ארוכה. הרשויות המקומיות והפדרליות אינן משקיעות מספיק משאבים בסלילת כבישים ליישובים, וכך הם נותרים בבידודם היחסי, ללא שירותי בריאות וחינוך איכותיים או אפשרות להתנייד בקלות לערים הסמוכות לצורך עבודה. למעט היישוב אנז'ניו (Engenho) אין לאף נקודת יישוב של הקילומבו חיבור לחשמל ולטלפון. ההיסטוריה פועלת לפעמים באופן טראגי: אותם תנאים פיזיים שהגנו על אבותיהם של הקלונגה משעבוד מחודש בידי אדוניהם הלבנים כעת מקשים עליהם ליהנות מיתרונות החיים המודרניים. במצב החדש שנוצר, כשחלק מהתושבים מנסים לצמצם במהירות פערי פיתוח וקדמה של מאות שנים, שולחים את ילדיהם לאוניברסיטאות וממהרים להתחבר לפייסבוק כשהם מגיעים לטווח הקליטה של רשתות הסלולאר, אלו שמתחפרים במסורות המקומיות ומפחדים להעמיק את המגע עם הרשויות נקראים "בורים" (Ignorantes). נראה, לפעמים, שזהו כינוי הגנאי המעליב ביותר שקלונגה אחד יכול להטיח באחר. ובכל זאת, לאור היסטוריה ארוכה שבה האדם הלבן הופיע רק כמשעבד אכזר, הבורות נראית גם כמו אינסטינקט בריא. "עדיין יש פה אנשים שישנים עם עין אחת פקוחה וחושבים שהולכים לשעבד אותנו שוב", אומר סירילו דה סנטוס רוזה, אחד מראשי הקהילה.
אל ואו דה אלמאס (Vão de Almas), הקהילה המנותקת ביותר בקילומבו, אני מגיע רכוב על האופנוע של רומס סנטוס, מנהיג בהתהוות בן 27. אנחנו שועטים בכבישי עפר אל מול נופי הרים מרהיבים, יורדים לשבילים רצופי מהמורות שמאיימות להפוך את האופנוע, חוצים נחלים שמאיימים להטביע אותו. זוהי דרך שהקהילה עצמה סללה, ומשאיות כבדות אינן יכולות להגיע אליה, כך שחומרי בנייה וסחורות בכמויות גדולות אינם מגיעים אל היישוב, שנותר, להבדיל מכמה יישובי קלונגה אחרים, עם בתי בוץ ודלות יחסית. על קווי חשמל וטלפון אין, כמובן, על מה לדבר. אבותיו של סנטוס הגיעו לקילומבו בשלב מאוחר יחסית, בתחילת המאה ה-20. הורי סביו היו עבדים משוחררים שהתגוררו בצפון-מזרח ברזיל, באזור שנפל טרף לכנופיה המפורסמת של לאמפיאו ומריה היפה (Lampião e Maria Bonita), כנופיה שעברה מכפר לכפר וכילתה, במאבקה עם הרשויות, את משאביהם של אזורים שלמים. עם שבע משפחות אחרות נמלטו הורי סביו למדינת גויאס והתחבאו במערות הסמוכות לקילומבו, כשהם חוסמים, מחשש להתגלות, את מקורי התרנגולים ופיות הכלבים, עד שהבינו שהדיירים, בעצמם אנשים ללא ניירות, אינם מהווים עבורם סכנה.
עבודת הגמר שכותב סנטוס, סטודנט למדעי הרוח באוניברסיטת ברזיליה, עוסקת בשכחת המסורת בקרב צעירי הקילומבו. "אתה ממש רואה את ההבדל בין הקהילות שבהן יש חשמל וטלוויזיה, ובין הקהילות שבהן, כמו פה, אין טלוויזיה. במשפחות שרואות טלוויזיה, הצעירים מקשיבים פחות לסיפורים של הזקנים, והם נהיים עצבניים ומתוסכלים יותר. למשל, הם רואים מכוניות על המסך, אבל אין להם כסף לקנות אחת. במובן מסוים, הם מאבדים את הבית שלהם לטובת בית אחר, לטובת תרבות שאינה שלהם. במשפחות שבהן יש טלוויזיה תראה גם יותר צעירים שעוזבים את הקהילה ועוברים לערים הגדולות שמסביב, ברזיליה או גואיאניה (Goiânia)". התלונות של רומס צפויות במידה רבה – נראה שבכל מקום ובכל זמן אנשים מקטרים על אבדן הערכים של הדור הצעיר – אך בקהילות הקלונגה הבעיה מורכבת יותר, מכיוון שבהיעדר תרבות כתובה, רוב הסיפורים שיכלו להעביר המבוגרים כבר הלכו לאיבוד, ורבים אינם יודעים רבות על אבותיהם.
הניתוק של ואו דה אלמאס – שנותרה מבודדת יחסית גם מיתר קהילות הקלונגה עד לעשורים האחרונים – שימר בקרבה מסורות ייחודיות. את האגדה על רוחות המתים שמופיעות בלילות ורודפות את הקרובים שאינם מתפללים למענן, או את המיתוס על הגבר שהפך ליגואר בשבוע הקדוש שלפני הפסחא וטרף את עדרי הבקר, למשל, לא תוכלו למצוא בקהילות השכנות. הניתוק היחסי מהעולם החיצון הצמיח גם את אחד ממקורות הגאווה של בני הקלונגה, על כלל מושבותיהם: החקלאות האורגנית. קמח המנג'יוקה שהם טוחנים, שמן הקוקוס שהם מזקקים, הסבון שהם מפיקים מפרי הפקי – הכול נעשה ללא חומרים כימיים. "בהתחלה, כשהתחלנו להשתמש בכסף ולקנות דברים מבחוץ", מספר סירילו, "אנשים לא קנו חומרי הדברה ודשנים מתוך בורות – לא ידענו מה זה ואיך זה יכול להועיל לנו. עם הזמן הבנו את היתרונות, אבל גם את החסרונות – החומרים הכימיים האלה מסבים נזק עצום לטבע, הם יכולים לזהם את הנהרות שמהם אנחנו שותים, ואיננו רוצים לקחת את הסיכון הזה". אם בעבר הקילומבולאס היו תלויים בטבע לצורך ההסתתרות ממשעבדיהם, היום, הם מדגישים, הטבע תלוי בהם, והם שמחים לגמול לו על ידי גישה סביבתית יותר.
בשעה ארבע אחר הצהריים החום בכפרי הקילומבו של הקלונגה נהיה בלתי נסבל. הזבובים שצובאים על "בשר השמש" (Carne-de-Sol), פיסות בשר הבקר המומלחות, שתלויות – באין אמצעי קירור – מקרסים בחצרות הבתים לשם ייבושן ושימורן, משקפים את עוצמתו של החום הכבד ומי שגר ליד נחל או מפל מים קטן הולך להתרחץ בו. מים הם נושא כאוב ברוב קהילות הקלונגה, השוכנות בסרטאו (Sertão), חבל ארץ צחיח בצפון-מזרח ברזיל הסובל מדי פעם בפעם מתקופות ארוכות של בצורת. בוואו דה אלמאס התושבים מצרים על הבצורת האחרונה – לא ירד כבר חודש גשם משמעותי – ומדובר, הם מזכירים, בעונה הגשומה. צמחי המנג'יוקה מאיימים לגווע, לא כל שכן גידולי האורז. מקומי בשם פאוסצ'ינו מספר שאשתו אורגת שטיחי בד וצמידים ושבניהם, שמתגוררים בערים הגדולות, מוכרים אותם שם כדי לסייע למשפחה שמתקשה להתפרנס מהחקלאות בתנאים אלה. לדבריו, כבר עשר שנים יורד פחות ופחות גשם: ניתוק או לא ניתוק, ההתחממות הגלובלית אינה פוסחת על הקלונגה.
לאחר שבוע במושבות הקילומבו השונות ובעיירה קוולקאנצ'ה (Cavalcante), שאליה עברו בשנים האחרונות קילומבולאס לא מעטים, אני מתחיל לתמוה על היעדרו של דגל ברזיל, שהתרגלתי לראות בכל מרפסת, קרן רחוב, בר או מסעדה ברחבי המדינה. האם ההשתמטות של השלטונות המקומיים והפדרליים של ברזיל מפיתוח משמעותי של מושבות הקילומבו, לצד ההיסטוריה של העבדות, שאינה חדלה להיות נוכחת לרגע בקרב הקלונגה, מתבטאות בחוסר פטריוטיות מופגן של הקילומבולאס לעומת יתר החברה הברזילאית? בשיחה עם דונה דאינדה, תושבת ואו דה אלמאס בת 67, אני מקבל תשובה מעניינת שמבהירה, על הדרך, את המשמעות של דגל ברזיל שמתנופף בכל רחבי המדינה. "אין פה חשמל, אז אין לנו קשר עם המשחקים של ברזיל." משחקים?", אני שואל, כלומר כדורגל?". "בדיוק, בגלל זה אין לנו דגלים – הרוב אינו יודע מה קורה במשחקים של נבחרת ברזיל ולכן אינו מעודד אותה". לפעמים דגל הוא רק סימן לתמיכה בנבחרת הלאומית.
ואולם, ניתוק מגורם אחד הוא תמיד גם התחברות לאחר. דונה דאינדה, מהפעילים הבולטים בקהילת הקלונגה, שנוסעת בקביעות לערים הגדולות הסמוכות להרצות על מצב הקילומבוס בברזיל (ראו מסגרת) ולגייס תרומות לקהילה, מקפידה גם לשמור על קשר עם קהילות שחורות אחרות ולתמוך במאבקן. "כשהייתי צעירה התביישתי להיות שחורה", היא מספרת בשפתה הרהוטה. "כשהייתי רואה לבנים, הרגשתי בושה איומה. היום, אני חשה גאווה לומר, כשחורה, שאני קלונגה, צאצאית של אבות שלחמו למען חירותם, חלק מעם שנאבק עד היום למען המקום שלו, למען הזכויות שלו. בשבילי 'קלונגה' זה אומר אדם חשוב". ואכן, מאבקי הקילומבוס להכרה נמשכים בכל רחבי ברזיל. בספטמבר 2014, בתום מאבק של 40 שנה, זכה קילומבו סאקופה (Sacopã), שיושב על צלע הר יפהפה בשכונת היוקרה לגואה (Lagoa) שבריו דה ז'ניירו, להכרה רשמית. 30 חברי הקילומבו, שהם גם בני משפחה אחת – משפחת פינטו – הם כבר דור שישי במקום; אבותיהם הגיעו למקום בסוף המאה ה-19 כעבדים משוחררים, כשהאזור עוד היה ריק. במרוצת הדורות שחלפו הם ראו את המקום הולך ומתמלא בבתי עשירים, שניסו לדחוק אותם מהקרקע. ערבי הסמבה שארגנו כדי לגייס כספים נסגרו בהוראת המשטרה, לאחר ששכניהם בעלי האמצעים התלוננו. הם מקווים כי ההכרה בהם כקילומבו תשים סוף לכל זה. בחגיגה שנערכה בסאקופה השתתפה גם קבוצת הסמבה מקילומבו פדרה דו סאל (Pedra do Sal) שבמרכז העיר ריו, סמוך לנמל. בקילומבו זה המאבק החל לפני עשור, לאחר שהכנסייה הקתולית העלתה את מחירי השכירות באזור ורבים מהתושבים העניים, שחורים ברובם, הושלכו ממנו. בינתיים פדרה דו סאל זכתה להכרה כאזור לשימור תרבותי, מה שיאפשר להם להמשיך את ערבי הסמבה וטקסי הקנדומבלה, דת אפרו-ברזילאית, שהם עורכים כדי לחגוג את מורשתם השחורה. ואולם, קבלת ההכרה הרשמית כקילומבו היא תהליך אטי, שבו התנכלויותיהם של כרישי נדל"ן חוברות לביורוקרטיה הברזילאית המזדחלת. גם את הבעיות הללו מכירים תושבי הקילומבו של קלונגה היטב, שכן בסבך השחיתות של הרשויות הברזילאיות, נמכרו אדמות הקילומבו מאחורי גבם החל משנות ה-80 לחוואים וליזמים מקומיים, שתכננו לכרות את יערות האזור לשם גידול סויה ובקר. עם ההכרה הרשמית כקילומבו, אדמותיהם מוגנות ואפילו הם בעצמם אינם יכולים למוכרן.
גאוותם הגדולה ביותר של הקלונגות היא על הרומריה (Romaria), הפסטיבל הדתי שמתקיים מזה כ-200 שנה בקהילות של ואו דה אלמאס וואו דה מולקי בחודשים אוגוסט וספטמבר, בהתאמה. למשך כשבוע כל המשפחות באזור, שבחיי היומיום מורחקות זו מזו בשל קשיי התעבורה, עוברות לחיות יחדיו ומזכירות לעצמן שהן חלק מקהילה אחת. המשפחות עוברות להתגורר בסוכות שמסודרות בצורה ח' סביב הכנסייה הקתולית של הכפר, שפועלת רק בתקופת הפסטיבל. את הימים והלילות גודשות תפילות ותהלוכות דתיות עם איקונות של קדושי הכנסייה, לצד ריקודי פוהו ושירי סוסה (Sussa) שמגוללים, לצלילי נגינת אקורדיון וכלים מסורתיים אחרים, את סיפורו של הקילומבו ואת הגנתם המיטיבה של הקדושים עליו, ועל הכול מנצח קיסר הפסטיבל (Imperador) שכתר מעטר את ראשו. ברומריה נערכות גם חתונות של זוגות מקרב הקהילה והטבלות של התינוקות, מכיוון שהכומר הקתולי אינו מזדמן בכל יום לקילומבו הנידח. "פעם היו 12, 15 חתונות ברומריה אחת, ו-15 זוגות שמתחתנים בבת אחת זה מחזה מרהיב", אומר סנטוס, "אבל היום יש רק חתונה אחת או שתיים בכל רומריה. השנה, למשל, אף זוג לא התחתן בוואו דה אלמאס". מאחורי ההערה האגבית של סנטוס עומדת תופעה מעניינת במיוחד: צעירי הקילומבו פשוט הפסיקו להתחתן – הם חיים בזוג ומגדלים ילדים, אך ויתרו בשני העשורים האחרונים על מוסד הנישואים. "בעבר, לפני שנחשפנו לעולם", מספר סנטוס, "ההורים היו משדכים את הילדים זה לזה ומחליטים הכול בעצמם. צעירים שהתאהבו זה בזה ורצו להתחתן ללא הסכמת ההורים היו בורחים מהבית וחיים יחד ללא נישואים, ומאוחר יותר הסכמת ההורים הייתה מגיעה. כשנחשפנו לעולם, הצעירים הבינו שבחוץ אנשים מתחתנים עם מי שהם רוצים, והמקרים האלה התרבו עד כדי כך שהיום ההורים אינם מחליטים עוד עם מי יתחתנו ילדיהם, בעוד הצעירים ממשיכים לא להתחתן בצורה רשמית. הם מעדיפים לעשות חיים ולהיפרד כשמתחשק להם, וגם," הוא מעיר לסיום, "זה זול יותר – לא צריך לשלם לכומר".
דלילה רייס מרטינס, זמרת הסוסה בת ה-28 של הכפר אנז'ניו, מספרת שאת ההמנונים הדתיים שהיא נוהגת לשיר ברומריה למדה מסבתה גריגוריה. חלק אחד ממשפחתה, היא מספרת, נמלט במאה ה-18 ממטעי הסוכר והקפה שבמדינת טוקנצ'ינס, ואילו סבתה גריגוריה הגיעה מבאהיה כשפחה משוחררת – את הזהב לקניית תעודת השחרור שלה היא גנבה מאדוניה והחביאה בשיער ראשה. "היא מתה לפני 15 שנה, בגיל 136. כשאני התבגרתי היא כבר לא הייתה בריאה, ורוב הזמן הייתה במצב של שיטיון, אך ברגעי הצלילות שלה התאמצתי לקלוט ממנה את כל הסיפורים ואת כל השירים שזכרה".
היחידים מקרב הקהילה שאינם משתתפים ברומריה הם האוונגליסטים. בשני העשורים האחרונים החל הזרם הפנטקוסטלי הגדול ביותר בעולם ובברזיל, כנסיית "אסיפת האל" (Assembleia de Deus), לעשות נפשות גם בקרב הקלונגה. "האוונגליסטים אינם רוקדים פוהו", אומר בשאט נפש וילמאר סוזה, מנהיג הארגון שאחראי על ייצוג הקלונגה מול הרשויות. חגיגות הרומריה, שבליווי אלכוהול וריקודים מתגלגלות מהר מאוד להשתטויות פומביות עם אופי מיני, מחרידות את האוונגליסטים, שמדגישים את החשיבות באמונה הטהורה באל. בברזיל האוונגליזם מתפשט במהירות, אך פה שיעורו עדיין נמוך במיוחד, עם משפחות מעטות שהפכו אוונגליות. "האוונגליזם הוא מגפה", אומרת דלילה, שבמסגרת עבודתה עם הנוער בקילומבו דואגת להעברת המסורות המקומיות לצעירים ממנה, בלי להתנצל על הבחירה במילה הקשה הזאת. "הם משכיחים מהאנשים את התרבות שלהם, את המסורת שלהם. אמנם הקתוליות הייתה הדת של בעלי העבדים, ומהם קיבלנו אותה – את הקדושים, את כל החגיגות הדתיות של הקתוליות – אבל זו כבר התרבות שלנו. האוונגליזם לוקח את האמונה של האנשים, את התרבות שלהם. קרן פלמארס, שמגנה על כל הקילומבוס בברזיל, מגנה עלינו בשל התרבות הייחודית שלנו. עם ללא תרבות הוא עם ללא אדמה, והמיסיון האוונגלי מאיים לגרום בדיוק לכך".
מבחינת האוונגליסטים, כמובן, הם עושים עבודת קודש של ממש. בוואו דה מולקי הכומר קמילו יואכים בטיסטה עמל על הכנת עוגת אורז בזמן שאשתו מבשלת והרדיו משמיע שירים שהוא קולט ממרחקים, בין רעש רקע אחד למשנהו. כן, יש כאן רדיו, כי לעומת שאר בתי הכפר נעדרי החיבור לרשת החשמל, לכנסייה ולבית הכומר יש גנרטור. הגנרטור שמספקת "כנסיית אסיפת האל" מאפשר לקיים טקסים עם מוזיקה, עם מיקרופונים ועם מערכת הגברה, כך שלמי שאינו מורגל בחשמל הטקסים בוודאי מרשימים יותר. קמילו הוא הכומר השלישי של הכנסייה, והגיע לכאן לפני שש שנים ממדינת טוקנצ'ינס. עבודתו אינו קלה, הוא מספר: דורות של מגע ונישואי תערובת בין השחורים לאינדיאנים גרמו לכך שהקלונגה דבקים בצלמים ובאיקונות חסרי פשר ומסרבים להאמין בישו ללא התיווך של כל הפולחנים הפגאניים שחלחלו אליהם מהעמים הילידיים של ברזיל.
בעת שיטוט בין בתי ואו דה אלמאס אני פוגש את הכומר הטרי אנטוניו פאוליניו דה בריטו, שהגיע ממש בשבועות האחרונים לכפר; הוא אמנם חי באמונה, כלומר, כפרוטסטנטי, כבר 25 שנה, אך זו לו הפעם הראשונה ככומר, והוא מתרגש מהמינוי. בידיים מלאות טיט מעבודת הבנייה של ביתו, הוא מצביע על השטח הריק שלצדדיו – כאן הוא יקים מגרש כדורגל, ושם – מבנה לאימוני קרטה וקפוארה. הסמים, הוא מסביר, כבר החלו לחלחל לקילומבו, וחשוב להעסיק את הנוער בשעות הפנאי כדי למנוע ממנו להתפתות לסמים. ואכן, הצלחתם של הזרמים האוונגליים בכל רחבי ברזיל נובעת בין היתר מסיוע לבני נוער ולאוכלוסיות במצוקה, שהוזנחו במשך מאות בשנים על ידי הכנסייה הקתולית.
זו הפעם הראשונה שסנטוס, תושב ואו דה אלמאס, פוגש את שכנו החדש, הכומר האוונגלי דה בריטו. אמנם סנטוס הוא קתולי, שהקפיד, להבדיל מיתר בני גילו, על נישואים כשרים בחסות הכנסייה, אך הוא מיד מציע לכומר האוונגלי עזרה בכל מה שיצטרך – החיים בקילומבו קשים לקילומבולאס, ועל אחת כמה וכמה למי שמגיע מבחוץ. למרות החשש מהתמורות שהפרוטסטנטים מאיימים לחולל במקום, הכנסת האורחים של הקלונגה, שמנסיוני האישי היא אכן נדיבה מאוד, נראית כמתעלה על גבולות הקבוצות הדתיות. ואולם, יש לכך פן נוסף – קהילות הקלונגה, על אף השאיפה לשמור על תרבותן הייחודית, צמאות לקדמה ולהשתלבות בחברה הברזילאית, שצומחת ומתפתחת בשנים האחרונות בקצב מטאורי. במשך שהותי במקום התקיים ביישוב אנז'ניו קורס מדריכי תיירים, ונראה שאחת ממטרותיו היא לשלב בהדרכה תכנים תרבותיים שמדגישים את ההיסטוריה והמורשת של הקילומבו. זאת משום שרוב המטיילים שמגיעים הנה הם תיירי פנים מעריה הגדולות של ברזיל שלהוטים להשתכשך בבריכות המים הצלולות של האזור, אך מתעניינים הרבה פחות בהיסטוריה הייחודית של הקהילה ובמאבקה הפוליטי. ואכן, בשעת צהריים, באחת המסעדות באנז'ניו שפתוחה בסופי השבוע לרווחת התיירים, אני מציין לעצמי שכל המטיילים שחזרו ממפלי המים, יצאו מרכבי הארבע על ארבע שלהם והתיישבו סביב שולחנות המסעדה הם לבנים בני המעמד הבינוני, ואילו העובדים שמשרתים אותם הם שחורים ותושבי המקום. "העבדות לא נגמרה, היא רק נהייתה סמויה יותר", אמר לי קודם לכן סנטוס כשהוא מתכוון להזדמנויות המעטות שעומדות לרשות השחורים בברזיל בשל החינוך הקלוקל שהם מקבלים מהמדינה, אך בשעת צהריים רגועה זו במסעדה של הקילומבו, הערתו מקבלת משמעות שונה, מטרידה עוד יותר.
*כתבה זו פורסמה בגרסה מעט שונה בגליון אפריל 2015 של המגזין "מסע אחר".
ריקודי סוסה במצעד הדתי לכבוד רוח הקודש במושבות הקלונגה.