איפוק VS זעם

גרסה קצרה יותר ושונה במקצת של הטקסט הזה פורסמה באתר ספירניסטיות. תודה לליאת בר טל על הדיונים הארוכים בנושא, שנערכו במסגרת פרויקט מחקר הרגשות של היחידה למחקר התרבות באוניברסיטת ת"א.

1.

לאחרונה פורסמו לא מעט ביקורות על התדמית שהמשטרה והצבא מנסים לייצר לעצמם בעיני ה'מיינסטרים הישראלי' באמצעות גיוס משאבי יח"צ מוגברים, שמטרתם לנהל את החזית המוסרית של המוסדות הללו לאחר היחשפותן של תקריות אלימות באמצעי התקשורת השונים. זו כמובן לא תופעה חדשה, זה די מוכר לכולן שה'מלחמה' על התדמית של המוסדות אוכפי החוק בישראל קשורה לשאלות רחבות יותר הנוגעות ל'ביטחון', ל'ליברליות' ול'דמוקרטיות' של המדינה בעיני אזרחיה ובעיני חברי קבוצות אחרות. הדיון מתמקד בעיקר בהתנהלות הספציפית של עובדי המוסדות בכל תקרית אלימה אל מול המוסריות או חוסר המוסריות של המוסדות או של המדינה באופן כללי. הנושא כל כך טעון, כיוון שגם המוסריות וגם תחושת הכאב הפיזי והנפשי של הצדדים המעורבים בתקריות האלימות הופכים למאבק על 'זהות ישראלית', טריטוריה שבין גבולותיה אמורה, בין היתר, להינתן תשובה משכנעת לשאלה הבסיסית: 'למה אני טוב יותר מהאחר?'.

כאן אני מעוניין להתייחס לתופעה זו מנקודת מבט שמצביעה על היחסים שבין ה'תרבות הארגונית' של המוסדות לבין ה'חוויות הפרטיות' של העובדים תחתיהן. אתמקד ביחסים הבעייתיים שבין הניסיון של המוסדות אוכפי החוק במדינה לייצר לעצמם תדמית רגשית מסוימת בדיון התקשורתי לבין הביצועים הרגשיים של העובדים במהלך תקריות שמטילות ספק במוסריותם. ההתנהלות הרגשית של העובדים משמשת כחלק נכבד מחומר הגלם שעל גבו נעשה השיפוט המוסרי של המקרים שעולים לדיון התקשורתי. היבט זה חשוב בעיניי כי הוא מפנה את הזרקור להתנהלות של השוטרים והחיילים כעובדים בארגונים שדורשים מהם להפעיל שני מודלים רגשיים מנוגדים: להתאפק ולזעום.  הכוונה ב'להפעיל מודלים רגשיים' היא לייצור של חזית רגשית אותנטית: להצליח להיות 'באמת' מאופקים או 'באמת' זועמים, להיות מעורבים בסיטואציה ברמה כזו שהחזית הרגשית שלהם תהיה אמינה (יצירת הרושם שהם מעורבים בסיטואציה במידה הנכונה). חזית רגשית זו תשמש אחר כך כעדות להתנהלות המוסרית של העובדים.

2.

בחזית הרגשית שמוצגת בסרטוני התדמית של המוסדות ניתן לשלוט יחסית בקלות על ידי טכניקות של בימוי ועריכה. קחו לדוגמה את סרטון התדמית של המשטרה שהושק בשנה שעברה. באחת מהסצנות (5:00), השוטרים נחושים לפזר הפגנה פרועה של חבורת גברים שנראים כמו ערבים ו'תומכיהם'. אל מול תוקפנותם המאיימת של המפגינים, השוטרים תחילה מייצרים חזית הגנתית מאופקת. הבעות הפנים של השוטרים לא לוקחות חלק בחזית הרגשית שמוצגת בתמונה זו, הן מוסתרות על ידי מגנים מאסיביים. האיפוק מתבטא בחוסר ההבעה. בחומה שנוצרת בין הכאוס של המפגינים לבין תחושות השוטרים. ואז, ברגע מסוים, החומה נפרצת על ידי שני פרשי סוסים שמסתערים לכיוון המפגינים ומפזרים אותם לכל עבר. ההשתלחות היצרית של הסוסים מקבלת חזית חייתית. שוב, כמו במקרה של המגנים, עבודת ה'רגשות' מקבלת ביטוי חיצוני לגופם של השוטרים – הסוסים עושים זאת עבורם. אם כן, בסיטואציה מבוימת קצרה זו שני מצבים של מעורבות רגשית משמשים את השוטרים להפגנת סמכותיותם הגברית אל מול פורעי החוק: מעורבות סמכותית מאופקת שמוצגת על ידי חומת המגן האנושית ומעורבות התקפית יצרית שמוצגת בדמותם של פרשי הסוסים.

חזית סמכותית מאופקת

אם מתייחסים ברצינות לעבודת התדמית הזו גם ברמת ההכשרה של העובדים עצמם, אז ניתן להפנות את תשומת הלב לכך שהמוסדות אוכפי החוק במדינה מלמדים את עובדיהם לפעול על פי שני אידיאלים מנוגדים של סמכותיות גברית: תדמית סמכותית מאופקת של ה'מבוגר האחראי' היחיד במצב כאוטי של אי-סדר, לצד תדמית מאיימת שנועדה להתמודד עם סכנה קיומית ממשית, חזית של תוקפנות יצרית ואכזרית, גבר ש'לא כדאי להתעסק איתו'. העובדים לומדים, מצד אחד, להציג חזית מאופקת בסיטואציות של קונפליקט, ומצד שני, הם לומדים שברגעים מסוימים, שבהם הרסן מותר על ידי מפקדיהם, הם צריכים להפגין זעם, להשתלח באויביהם, להכות בהם בהתלהבות, בשנאה. באופן זה, המוסדות אוכפי החוק בישראל מתחזקים שני מודלים רגשיים של סמכותיות גברית: 'הגבר המאופק' ו'הגבר הזועם'. אבל, בעוד שבסרטון התדמית שתואר למעלה המודלים ה'רגשיים' מבוצעים בנפרד על ידי שחקנים שונים (חומת המגן האנושית לעומת פרשי הסוסים הדוהרים), בסיטואציות יומיומיות, שני המודלים מתקיימים זה לצד זה בקרב העובדים.

חזית יצרית, השתלחות במפגינים

3.

ברגיל, כשהעובדים עושים עבודת רגשות שהולמת את הציפיות של ה'מיינסטרים הישראלי', האיפוק וגם הזעם מתקבלים בהבנה. החייל שמתעלם מההערות הפוגעניות של המפגין השמאלני או המתנחל, עושה 'עבודה טובה'. החיילים שמסתערים ב'רעל' על האויב עושים 'עבודה טובה'.

אבל, פעמים רבות ההתנהלות משתבשת. קחו לדוגמה את התמונות של קצין הצבא שלום אייזנר מכה מפגין דני בבקעה והשוטר יוסי שפרלינג חונק מפגינה מול גן העיר בתל אביב, תמונות שעוררו דיון תקשורתי בנוגע ללגיטימיות שיש לאנשי הצבא והמשטרה להפעיל אלימות כנגד מתנגדי מדיניות הממשלה. הקולות שהתייחסו למקרים הבליטו בעיקר את אקט התקיפה האלימה של הקצין והשוטר (הכאת המפגין באמצעות קת הרובה וההתנפלות האגרסיבית על המפגינה וחניקתה), אם כי, בסרטונים ניתן להבחין בשני מצבי המעורבות ה'רגשית' שצוינו למעלה: מצב של נוכחות סמכותית מאיימת אך מאופקת ומצב של תוקפנות יצרית.

אייזנר ברגע של איפוק

אייזנר מכה את המפגין בזעם

מדוע המקרים המדוברים של הקצין והשוטר הצליחו לערער על הלגיטימיות של מודל 'הגבר הזועם' וגרמו למבוכה יוצאת דופן אף במחלקות יחסי הציבור של המוסדות הללו עצמם?

4.

הסבר סביר לערעור על הלגיטימיות של 'הגבר הזועם' במקרים הנ"ל, לדעתי, הוא ההתחלפות המיידית של המודלים במהלך האינטראקציה. המודלים מופיעים בסמיכות שנראית שרירותית לחלוטין. בשני המקרים לא היו אלה המפגינים שהביעו שינוי קיצוני בהתנהגותם בזמן 'התהפכות' המודלים. המפגין הדני התנועע במקום וסירב להתפנות על אף דרישות החיילים. המפגינה בתל אביב צעקה על הקצין שיתבייש תוך הפנייה של אצבע מאשימה ולא סרה ממקומה. הפגיעה בכבודם של הקצין והשוטר שעוררה בקרבם את התחושות השליליות הייתה עקבית. מה שהשתנה בשני המקרים הוא עבודת הרגשות שהגברים בתפקיד עשו, עבודת רגשות שמבחינת האזרח הרגיל אמורה להיות 'רציונלית', מקודדת היטב, מותאמת לסיטואציה, עומדת בנורמות ההתנהגות של בעל הסמכות לנוכח האיום שעומד מולו. אבל לא כך היה – עבודת הרגשות יצאה משליטתם של הקצין והשוטר.

זה היה נראה כאילו הם החליפו מודלים רגשיים כמו חולצות למדידה בחנות בגדים. רגע אחד מאופקים, שנייה אחר כך זועמים ומכים, רגע אחד מאופקים, אחר כך זועמים וחונקים: הם 'התהפכו'. מדוע כך היה?

אנסה להעלות השערה סבירה. במצב שבו העובד צריך תמיד להפגין חזית רגשית אחת, כמו נותני שירות שחייבים להיות אדיבים או גובי מיסים שצריכים להיות עצבניים, העבודה הרגשית של כל עובד נמדדת על פי יכולתו להיות עקבי, להפגין נטייה מתמשכת של הצגת חזית רגשית אחת מסוימת בזמן העבודה. לעומת זאת, במקרה של הקצין והשוטר הישראלים, עבודתם הרגשית הדומיננטית מורכבת משני מצבים מנוגדים לגיטימיים. באופן זה, נוצר מצב שבו קיימים שני מודלים מנוגדים של סמכותיות גברית שמקבלים לגיטימיות תדמיתית אך התנאים שתחתם צריך להפעיל כל אחד מהם נקבעים בעיקר לאור התנאים המקומיים של כל עימות בין העובדים למפגינים: ראשית, העובדים מקבלים הוראות קונקרטיות להתנהלות בכל תקרית, כמו למשל, לפנות מפגינים מהכביש ברגע מסוים, לאחר שנוכחות המפגינים בשטח מוגדרת כבלתי חוקית. שנית, צריך גם להתייחס לכך שהעובדים עצמם הם אנשים בעלי מטען תרבותי, שמשפיע על הנטייה שלהם להעריך את המפגינים כ'גורם מאיים' באמצעות קטגוריות שיוך מגדריות, אתניות, לאומיות, מפלגתיות וכדומה, שמעוררות בקרבם תחושות שונות (למשל, 'בחורה אשכנזית שמאלנית', 'גבר ערבי', 'בחור אירופאי שמאלני', 'גבר הולנדי שיכור' וכדומה).

נראה שלמתח שנוצר בין הוראות ההתנהלות המקומיות לבין התחושות ש'הגורם המאיים' מעורר בעובדים יש חלק מרכזי בהתרחשות של ה'התהפכויות'. בכל מקרה, אם וכאשר התקריות מועלות לדיון התקשורתי, משרדי היח"צ של המוסדות עושים ככל שביכולתם להצדיק את המוסריות של ה'התהפכות' ('השוטר הותקף קודם כל על ידי המפגינים והיה צריך להגן על עצמו' וכדומה) או להגדיר אותה כמקרה חריג, ולהתייחס לעובד כעשב שוטה. מה שמשרדי היח"צ מנסים לעשות זה להסביר לקוראים או לצופים שנחשפים לתקריות על ידי כלי התקשורת השונים, שעליהם העובדים לא 'יתהפכו', שההתנהלות של עובדי המוסדות היא שקולה ומחושבת.

עד ה'התהפכות' הבאה…

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s