להוציא את האתני מהארון

1.

למרות שאני מחבב את הפאב האדום ביותר באזור קרויצברג שבברלין, אני מודה שהביקור האחרון שלי שם די אישש את חששותיי המוקדמות: המקום הזה מאלץ אותך להיות מוכנה מנטלית לתקשר עם יותר מדי אנשים במעט מדי זמן, לעיתים, אפילו לפני שהספקת לסיים את הבירה הראשונה. בקיצור – צריך להתכונן לחפירות.

 "היי, מאיפה א-תה מגיע?" אני שומע קול עמוק, בעל מבטא בריטי שפונה אליי, ומזהה את מקורו בבחור שחום שעומד לצידי, מחייך ומישיר אליי מבט.

"אממ… ישראל…", אני עונה בהיסוס קל.

"ב-א-מ-ת!?" הוא מופתע , ולא מאחר להוסיף: "אני ערבי".

"באמת? האמת, שגם אני סוג של ערבי", אני אומר באדישות.

הוא מספר בגאווה: "ההורים שלי במקור מעיראק אבל גדלתי בבריטניה", ואני מחזיר באותה המטבע: "והמשפחה של אמא שלי הגיעה מתימן…".

"נו… זה ברור שהסכסוך בין הישראלים לערבים זה כמו מריבה קשה בין בני-דודים…" הוא מנסה לסיים את סשן הפתיחה הקצר הזה ברכות אירונית ואני פלטתי איזה "אממ..כן…" מחוייך.

כשאני מנסה לשחזר את מה שהרגשתי בזמן השיחה הקצרה הזו, שבמהלכה שנינו חשפנו את השיוך האתני שלנו, אני נזכר בהססנות שהבעתי בחשיפת הלאום, שגררה את התרסת הערביות שלו בפני – תחושת חשדנות הדדית. עם זאת, החשיפה האתנית שביצעתי התריסה כנגד ההתרסה שלו. מקור הגאווה שלו הפך גם מקור לגאווה עבורי: 'גם אני סוג של ערבי'. 'משחק ההתרסות' הזה כאילו כיוון את שנינו לאותו ה'תדר', נוצר רגע של קרבה מעושה, שהפך אותנו ל'בני-דודים', למרות שהשימוש ב'בני דודים' כאן היה מאד קלישאתי ואף אחד מאיתנו לא התייחס אליו ברצינות. מכאן השיחה רק הלכה ודעכה, ונגמרה סופית לאחר מספר דקות.

אם נתמקד בחשיפה האתנית שכל אחד מאיתנו ביצע במהלך השיחה (כלומר – ההתייחסות הגלויה והמודעת של הדובר  לשיוך הקבוצתי האתני שלו או לשיוך של האחר לעומתו), אפשר לחשוב על שתי תחושות שמאפיינות אותה: תרעומת והזדהות. התרעומת מביעה זעם וגאווה, בדומה ל-Killing rage של בל הוקס, אם כי בגרסה הרבה יותר חלשה. ההזדהות של האחד עם התרעומת של האחר עשויה לקרב ביניהם. כמובן שיש מקרים, כמו במפגש שלי עם העיראקי, שבהם אנשים לא מקבלים כל כך בקלות את התרעומת של האחר. 'הוא לא יכול באמת להבין למה אני מתכוון'. אז תחושת ההזדהות נתקלת במחסום: אין קירבה.

בל הוקס (גלוריה ג'ין ווטקינס) בצעירותה, הוציאה את הפמיניסטיות השחורות מהארון

2.

פעולת חשיפת הזהות האתנית מגלה למשתתפים האחרים באינטראקציה משהו על ה'זהות' של הדובר. ברמה הכללית, אפשר להשוות חשיפה אתנית ליציאות מ'ארונות' אחרים (ובאופן כללי, וידויים. תחשבו בהקשר הזה על הקבוצה הקוראת לחזור ל'שמות המשפחה האבודים' שהוקמה לאחרונה בפייסבוק) – הצהרה של הדובר על השתייכותו לקבוצה שסביב חבריה התגבשו בקרב המיינסטרים דימויים פופולריים, בדרך כלל דימויים שליליים בעיני קבוצת הרוב וחיוביים בעיני קבוצת מיעוט מסוימת. כשאורטל בן-דיין חושפת את הזהות המזרחית שלה תוך הבעת תרעומת על החברה הישראלית, נוצר ריחוק מדומיין בינה לבין אנשים שדבריה מעוררים בהם תחושות שליליות של מיאוס וכעס לנוכח 'העיסוק בשסע אשכנזים-מזרחים בישראל של 2012', ובה בעת, נוצרת קירבה מדומיינת בינה לבין אלו שמתעוררת בהם תחושת גאווה חזקה לנוכח התרסתה האמיצה והמנומקת המצביעה על חוסר צדק שקוף. באופן דומה, כשארנון צדוק מתרעם על כך שחלק ממבקרי הקולנוע קטלו את סרטו החדש רק בגלל שהוא מזרחי, יש את אלו שיבטלו את דבריו בזלזול ויצביעו על חוסר המקצועיות שלו שאינו קשור כלל בזהותו המזרחית, אך גם את אלו שיזדהו עם האפליה נגד מזרחים בשדה הקולנוע, או בכלל – בשדות הייצור השונים של 'טקסטים תרבותיים' בישראל.

על אף שהתייחסתי כאן רק לטקסטים עיתונאיים, ניתן לדמיין את הדיאלוג הרגשי שנוצר בינם לבין הקוראת, התחושה שמתעוררת בה לנוכח הנימה הרגשית הכועסת שמועברת דרך החשיפה האתנית בכל מקרה והתגובה שנלווית לתחושה זו (במקרה זה – הדיאלוג שמתקיים בראשה בלבד, או הטוקבק שהיא כתבה בתגובה לכתבה). אם ההתרעמות האתנית שלהם מתקבלת באהדה – אורטל בן דיין וארנון צדוק מצביעים על חוסר צדק חברתי שמופנה כלפיהם וכלפי חברי קבוצתם. אם ההתרעמות נבחנת בסקפטיות או בשלילה מוחלטת – הם 'מתבכיינים': אין חוסר צדק חברתי, כל היהודים הם שחקנים שווים בחברה הישראלית, יש כאלה שפשוט משחקים פחות טוב מאחרים.

בקצרה, אני מדבר על מקרים שבהם החשיפות האתניות מביעות תרעומת על עוול שנעשה לקבוצה מסוימת על ידי קבוצה אחרת. התרעומת מובעת אל מול משתתפים בסיטואציה חברתית קונקרטית. אם המשתתפים מקבלים את ההתרעמות כלגיטימית – מתעוררת תחושה של הזדהות ביניהם, לעיתים חזקה מאד. אם הם מתייחסים אליה בסקפטיות או דוחים אותה, עלול להיווצר פער עמוק בין המשתתפים.

מירי פסקל ('אחד העם 101') נכנעת והופכת את חנוכת הבית החדש שלה לחגיגה מזרחית גאה

3.

לפני מספר שבועות חזרתי משהות של כשבוע במדריד. באחד הלילות פגשתי מחוץ למועדון הסמוך לגראן-וייה את אנדראס ודריו, שני בחורים צעירים המתגוררים בפרברי העיר. האחד נולד במדריד לאבא יליד המקום ולאמא שהיגרה מהרפובליקה הדומיניקנית לספרד בצעירותה, והשני נולד בוונצאולה והיגר עם אימו ואחותו לספרד לפני כעשור. במשך כמה ערבים הסתובבתי איתם, ובין פאב לפאב ובירה ביורו (כאלה שהסינים מוכרים ברחובות כדי שלא תתרושש ממחירי האלכוהול המופקעים בברים), הם ביצעו שוב ושוב חשיפות אתניות, מה שקורה פעמים רבות בפגישות עם אנשים ממדינות/קבוצות אחרות. במפגש הראשון הנושא עלה ממש בהתחלה (אתן יודעות, 'מאיפה אתה?' וכו'). אך זה לא נעצר שם. ההתייחסות המודעת של כל אחד מהם לשיוך האתני שלו הפכה לפרקטיקה דומיננטית, שהופיעה בשיחותינו מפעם לפעם, בזמן שהסתובבנו ברחובות העיר ונתקלנו בתיירים אחרים ובאנשים מקומיים. ההזדהות שלי עם הסיפורים שלהם יצרה תחושה של קירבה ביננו ועודדה אותם להביע את התרעומת בצורה גלויה וחופשית.

אצל שניהם, החשיפות האתניות ביטאו תחושה של תרעומת עזה על עוול שנעשה להם, אך כל אחד מהם הפנה אותה אל עבר קבוצה אחרת. אנדראס התריס בעיקר כלפי הספרדים המקומיים, על חיי היומיום שלו בהווה, ההיתקלויות השגרתיות שלו עם אנשים בעיר, ואילו דריו התרעם בעיקר על חוויות מהעבר, שהתרחשו בתקופה שהוא חי בוונצואלה (למרות שגם הוא לא חיבב במיוחד את הספרדים).

אנדראס, שנולד וגדל באזור מדריד, הוא בחור גבוה מאד (שני מטרים) ושחום עור. נפגשנו בדיוק לילה אחרי שהעיפו אותו ממועדון בגלל שאישה יחסית מבוגרת טענה שאנדראס וחבר אחר הציקו לה. השומרים זרקו את שניהם מהמקום ללא בירורים נוספים. אנדראס טען שאם "הוא היה נראה ספרדי זה בחיים לא היה קורה", הם היו לפחות שואלים אותו מה קרה. בפעם אחרת, כשהלכנו לשתות בירה באחד מה'פאסט-פאבים' שלהם (טאפטס ברים ממוסחרים שנראים כמו סניף של מקדונלד'ס), נעמדנו שלושתנו מול המוכר הספרדי הצעיר. אנדראס עשה את ההזמנה. המוכר, שהיה מתלמד, עשה טעות בחישוב ואנדראס תיקן אותו. "תראה איזה ספרדי טיפוסי הוא", אנדראס התלונן בפניי, "אפילו סליחה הוא לא מבקש… זה בגלל שאני שחור". כשהמוכר ביקש שניתן לו שם כדי שיוכלו לקרוא לנו ברשמקול לקחת את ההזמנה, אנדראס אמר: "הכושי הגדול" בתחושת סיפוק מסוימת. אנדראס סיפר לי על היחס הקר והעוין שהוא מקבל מ'ספרדים אמיתיים', שתופסים אותו כנחות בגלל שהוא שחור. בפעם אחרת, עמדנו יחד, חבורה של אנשים, מחוץ למועדון אחר, שותים כולם בירה ברחוב. פתאום הבחנו בבקבוק בירה שנבעט על ידי בחור צעיר לעבר הכיוון שלנו. אנדראס התקדם לעברו ואמר לו שישים לב לאן הוא בועט את הבירה. הבחור הצעיר התעלם ממנו, התקדם לכיוון החברה שלו, ואז הסתובב בפתאומיות ובעט לעברנו בקבוק נוסף. "אתה רואה למה אני מתכוון, הוא לא יכול לסבול שבחור שחור כמוני מעיר לו על ההתנהגות. ככה זה הבחורים הספרדים, הם חמורים". כך,במקרים האלה ובאחרים, אנדראס הנגיד את הזהות האתנית שלו (בעיקר של אימו מהרפובליקה הדומיניקנית, שעל עדינותה ויופייה הוא דיבר בהערצה) אל מול הזהות הספרדית, תוך כדי התרסה מתמשכת כנגד הבחורים הספרדים ה'חמורים' אך גם כנגד הבחורות הספרדיות הסנוביות ש"אי אפשר לספק אותן… הן אף פעם לא מרוצות".

דריו, בחור צנום ונמוך, בעל שיער שחור מפוזר וזקן של כמה שבועות לפחות, היגר לספרד מוונצואלה לפני כעשר שנים, אחריו הגיעו גם אימו ואחותו. "כל מי שיכול להשיג פספורט ספרדי בורח מוונצואלה". למזלו, סבו נולד בספרד, כך הוא הצליח להשיג את הדרכון המיוחל. החשיפות האתניות שלו עסקו בעיקר בניכור הכללי שהוא חש מהסביבה עקב החיים הקשים שעברו עליו בוונצואלה. הסיפור הראשון זעזע אותי. "כשהייתי בן שמונה נשארתי עם אחותי הקטנה, בת שש, לבד בבית ערב אחד. פתאום שמעתי רעשים. מישהו פרץ אל תוך הבית. ואני בן שמונה – תקלוט! לקחתי את אחותי לחדר ונעלתי אותנו שם. אחרי כמה שעות אבא שלי חזר ושאל מה קרה. אמרתי לו שמישהו פרץ לבית. הוא לקח את הרובה שלו והתחיל לחפש מסביב". לאט, לאט, תוך כדי השיחות שלנו, הוא חשף עוד ועוד מקרים של אלימות שהוא ומשפחתו חוו בוונצואלה. "אמא שלי ודודה שלי נחטפו על ידי כנופיות. לאמא שלי גנבו את כל מה שהיה עליה, הפשיטו אותה מהבגדים ושחרורו אותה. עבור דודה שלי ביקשו כסף". הוא אומר שאף אחד לא סומך על אף אחד אחר בוונצואלה: "כל אחד למשפחתו". "ואתה הלכת פעם מכות עם מישהו שם?" שאלתי, "לא, אף פעם. תמיד הצלחתי להימנע מזה. מה אני דפוק? אני רוצה לחטוף כדור בראש?". כך, הסיפורים האישיים של דריו מוונצואלה עסקו בעיקר בטראומות שהוא חווה שם, באלימות שהוא ומשפחתו חוו, סיפורים שעוררו בי תחושת הזדהות עמוקה כלפיו וקירבו בינינו. הוא מתאר את וונצאולה כמדינה מופרעת. אין שם ביטחון אישי לאף אחד. אנשים לא סומכים אחד על השני. באמצעות החשיפות האתניות הוא מביע תרעומת על המצב בוונצואלה, מרחיק את עצמו מה'הוויה הוונצואלית' (אבל בתור אחד שהיה שם, וחווה אותה על בשרו) ומנסה לעורר את האהדה של זרים אחרים בספרד.

ישו היה שחור, לאון רובינסון ב'כמו תפילה' של מדונה (1989)

4.

תחושת התרעומת שהם מרגישים כלפי הסביבה שבה הם חיים מלווה בתחושה של גאווה. שניהם חשים במידה כזו או אחרת שנעשה להם ולמשפחתם עוול, שהם היו יכולים לחיות בתנאים הרבה יותר טובים ולרכוש השכלה טובה יותר אם רק היו נולדים לקבוצה האתנית הנכונה. שניהם לא חשים זיקה מיוחדת ל'ספרד' או ל'עם הספרדי'. להפך, האופן שבו הם מבינים אירועים בחיי היומיום שלהם מאופיין בריחוק מההווייה המקומית (לפני מספר ימים, לאחר ההפגנה האלימה במדריד, שאלתי את אנדראס אם הכל בסדר איתו, והוא לא ממש הבין את פשר השאלה. הוא לא קשור להפגנות האלה). הם מתרועעים כמעט ורק עם תיירים או מהגרים אחרים. הם לא יוצאים עם בחורות ספרדיות. חלק מהזמן הם מדברים אחד עם השני באנגלית כדי לרכל על הספרדים שסביבם, ש"בקושי מבינים אנגלית". דחייתם את ההוויה המקומית מעניקה להם תחושה של גאווה על מי שהם. ראשית, הם לא אשמים בנחיתות של משפחתם ושלהם. שנית, הם תופסים את עצמם כ'אנשי העולם הגדול': כל אחד מהם יודע לפחות ארבע שפות, המוצא של שניהם ביבשת אחרת והם גרו לתקופה מסוימת בערים אירופאיות אחרות.

כיצד אפשר להסביר את זה שהחשיפות האתניות של אנדראס היו ממוקדות באירועי ההווה של שגרת יומו, לעומת החשיפות של דריו, שהתעסקו בעיקר בחוויות מהעבר?

לדעתי, הסיבה לכך שהחשיפות האתניות של אנדראס ממוקדות בעיקר בהווה, קשורה הדוקות לגזענות שהוא חווה על בסיס יומיומי. הוא סיפר לי כיצד זרקו אותו מהמועדון. ראיתי איך המוכר בטאפאס בר זלזל בו, ואיך הבחור האלים שהעיף לעברנו את הבקבוק הגיב לדבריו. תחושת התרעומת שהוא מביע דרך החשיפות האתניות מכוונות כלפי עוול שנעשה לו על ידי המקומיים בשגרת חייו. לעומת זאת, דריו לא חווה את המציאות היומיומית באופן דומה. הוא לבן. הוא נראה ספרדי. הוא טוען שהזהות הוונצואלית מקנה לו חספוס מסוים שלרוב פועל לטובתו, בעיקר עם בחורות. למרות זאת, הוא מרוחק מהאנשים המקומיים. תחושת התרעמות שלו מהסביבה מובעת בעיקר דרך החוויות האלימות שהוא חווה בוונצואלה. הוא לא סומך על אנשים באופן כללי. הוא לא יכול להיקשר לבחורות. הוא כמעט ולא יוצא מהבית. וכשהוא בחוץ – הוא בדרך כלל תחת השפעת סמים כלשהם. הדחייה שלו את הסביבה לא קשורה בהכרח לאופן שבו הסביבה פוגעת בו בהווה.

5.

מנקודת מבט רחבה יותר תחושת התרעומת שהחשיפות האתניות מבטאות מעלה כמה סוגיות מעניינות: ראשית, בדרך כלל נהוג להתייחס לתרעומת של אנשים במונחים פרסונליים או עדתיים ('מרוקאים עצבנים' או 'נשים ממורמרות') אך לא על ידי התייחסות להקשר החברתי הרחב יותר, כמו העוול שנעשה בעבר ובהווה לקבוצות המיעוט הללו. שנית, ההתייחסות לתרעומת באמצעות התיוגים הללו הופכת את התרעומת לתחושה מנותקת, חסרת סיבה, ללא הקשר חברתי ('מזרחים בכיינים'). שלישית, החשיפות האתניות, בתור פרקטיקות שיחתיות שגרתיות, מבטאות את החיבור שאנשים עושים בשגרת חייהם בין הריחוק שהם חשים בסיטואציות מסוימות לבין ההקשר החברתי הרחב יותר. תחושת הריחוק מפורשת על ידי העוול שנעשה לקבוצת המיעוט שאליה הם משתייכים. במובן זה, הריחוק והבנתו במסגרת ההקשר החברתי מרכיבים את תחושת התרעומת הגאה.

אז למה השיחה שלי עם העיראקי בברלין לא כל כך זרמה? שנינו הבענו ריחוק. שנינו עשינו חיבור להקשר החברתי. לכאורה, ניתן היה לחשוב על ההזדהות שהייתה יכולה להיווצר ביננו בעקבות החשיפות האתניות. אבל זה לא קרה. איך אפשר להסביר את זה? נראה לי שאף אחד מאיתנו לא קיבל את התרעומת של השני ברצינות. מבחינתי – הוא היה בחור בריטי שנראה משכיל, לומד ועובד בברלין, לצידו חברה בריטית לבנה וחבר גרמני לבן. מבחינתו – אני לא באמת ערבי. אני בחור יהודי לבן מישראל שמנפנף בזהות הערבית שלו כדי לצאת טוב מול ערבים/שמאלנים. כך נשארנו רק עם תחושת הריחוק שהובילה לשתיקה ממושכת. כנראה שכדי שחשיפה אתנית תתקבל על ידי המשתתפים כ'אמיתית' דרושה, בין היתר, גם הופעה מתאימה: צבע עור, התנהלות גופנית, מבטא, לבוש וכדומה.

_ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _

ולסיום – סרטון של ליין ה'אריסה'. מזרחים-כדורגל-הומואים.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

4 תגובות על להוציא את האתני מהארון

  1. רוני הגיב:

    מרתק.
    מעניין אותי אם יש אנשים שמצליחים לראות אנשים אחרים רק כבני אדם, בלי פילטרים של תרבות/גזענות/נאורות/פוליטיקלי קורקטנס. אני מניחה שלא ממש.
    מעניין אותי גם אם אפשר לחנך לזה, ואם זה משהו שבכלל כדאי לשאוף לחנך אליו.

    • rotemles הגיב:

      תודה. אני גם מניח כמוך, אבל עדיין יש הבדל בין להעדיף אנשים מסוימים על פני אחרים (שזו אולי נטייה אוניברסלית) לבין לשנוא אנשים ולפגוע בהם.
      הפוסט הבא של אלירן הולך לעסוק בדיוק בנושא הזה בהקשר של הפליטים בדרום תל אביב.

  2. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    אפשר לשאול מדוע חשיפה אתנית נתפסת כדבר כה טבעי בעיניך? מדוע לא היססת לשלוף את הקלף המזרחי/ערבי אך כן את הקלף הישראלי?
    האם עצם הבקשה לחשיפה שכזו, הטבעיות שב"הוצאה מהארון" כפי שקראת לזה אתה, אינה מהווה בעצמה סוג של גזענות מושרשת?
    לפני כשנה, במהלך משמרת מלצרות, שאל אותי איש צעיר כבן 40 בת כמה אני. לא היססתי הרבה ועניתי ישר. השאלה הבאה הייתה מה המוצע שלי. גם לשאלה הזו לא הקדשתי הרבה מחשבה ועניתי בנונשלאנט. השאלות כאמור נשאלו באמצע משמרת ולכן נענו בחצי תשומת לב ויותר תוך תיזוז. רק אחרי כמה דקות תהיתי לעצמי מאיפה החוצפה לשאול אותי שאלה כזו ומדוע עניתי אני בקלות כה רבה.
    אני חושבת שיש להבדיל בין שיח אתני לבין שיח על אפליה אתנית. אני גם חושבת שכיום הגבול הזה מטושטש מה שמחריף את האפליה בסופו של חשבון. השיח אינו טבעי אך תופס את מקומו כטבעי ואף ליבראלי במידת מה.
    צריך להזהר לא להסחף לאן שלא תכננו ללכת.

  3. rotemles הגיב:

    תודה על התגובה.

    1. החלק הראשון בתגובתך, לפי הבנתי, מתנגד ללגיטמיות שנתתי לחשיפות אתניות כיוון שפעולת החשיפה האתנית, לטענתך, היא 'גזענית' מטבעה. לא כל כך ברור לי למה את מתכוונת ב'גזענות' כאן? איך שאני רואה את זה, רוב האנשים נוטים להעדיף אנשים 'מסוימים' על פני אחרים בגלל שכך הם למדו וזה מה שהם מכירים (הם למדו את זה בתהליכי חיברות שונים. בבית, בבית הספר, בעבודה וכדומה). אני ניסיתי לקחת את הנטייה הזו ולבחון אותה בסיטואציות מאד קונקרטיות, ולהראות כיצד חשיפות אתניות הן עוד סוג פעולה שמקרבת ומרחיקה בין אנשים. האם זו 'גזענות'? אם כן, אז כולנו 'גזענים' (וזו טענה מוכרת משדות תרבותיים שונים).

    2. הדוגמה שנתת היא מאד מעניינת (למרות שהיא שונה מהחשיפות האתניות שהצגתי, שמאופיינות בהבעת תרעומת על עוול חברתי מסוים). נראה שהשאלה של הגבר פגעה בכבודך ("מאיפה החוצפה…?"). למה היא פגעה בך? אני לא לגמרי יכול לענות במקומך, אבל אני יכול להניח שזה קשור לתפקיד שכל אחד מכם ביצע באותה הסיטואציה (לקוח מול מלצרית. הוא חרג מסגנון המעורבות שמצופה מלקוח בסיטואציות כאלה) ואולי גם להפרש הגילים ביניכם, אולי גם לנתונים פיזיים אחרים או להבעות מסוימות בחילופי הדברים ביניכם. מעבר לכך, במקרה הזה הגבר "הוציא אותך מהארון". מה קורה במקרים שאת מתייחסת לגיל שלך במתכוון בשיחות מסוימות (למשל, "אני צעירה/זקנה מידי בשביל זה…")? הדוגמה מעניינת כי היא מראה, כמו מה שאני ניסיתי לעשות, כיצד חשיפות של 'זהות' קשורות בתחושות שמתעוררות באנשים בזמן שהם מדברים,

    3. אני מודה שלא כל כך הבנתי את החלק האחרון בתגובתך. מה הכוונה ב'להבדיל בין שיח אתני לבין שיח על אפליה אתנית' ביחס למה שאני כתבתי? אני רציתי להראות סוג מסוים של חשיפה אתנית על התחושות הנלוות לו. כמובן שיש התייחסויות אתניות מגוונות במהלך שיחות שניתן לאפיין אותן אחרת. מה הכוונה בכך ש'השיח אינו טבעי'? איך שאני מבין את זה, חוסר ההזדהות עם העוול החברתי שמצביעים עליו הדוברים ו/או עם הדוברים עצמם מעורר תחושות של ריחוק ומביא להתנגדות ללגיטימיות של ה'שיח'.

    אגב, לא התייחסת ל'גזענות' שהופנתה כלפי אנדראס בספרד. במקרה שלו החשיפות האתניות דווקא אפשרו לו לשקם את הכבוד הפגוע שלו בזמן ולאחר פגיעות שהוא חווה על בסיס יומוימי (את חלקן תיארתי למעלה). ולפי התרשמותי הוא לא 'גזען'.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s