השבוע הייתה הורדת כובע המונית בספרד ובפיד הפייסבוק שלי (וגם על ידי) בפני אלברטו קסיאס, מלצר ספרדי שהגן על מפגינים שתפסו מחסה בבר בו הוא עובד מפני מעצרים ומכות, בזמן שההפגנה פוזרה באלימות על ידי המשטרה. מאוד אהבתי את ההזדהות שלו בתור אזרח שהצביע בבחירות האחרונות למפלגת השלטון, שנגד הגזירות שהיא מאיימת לחולל כוונה ההפגנה: היה פה הדהוד של האמירה שחוזרת שוב ושוב בתנועות האוקיופיי השונות, בישראל ובחו"ל, שהמחאה הנוכחית לא יודעת את גבולותיהם של המחנות הפוליטיים הקודמים של ימין ושמאל, ואולי גם תקווה שאנשים כמוהו יבינו שמפלגות כאלה לא באמת מיטיבות איתם. פחות אהבתי את האמירה הקלישאתית, הבלתי-נמנעת שהוא סיפק בראיון, כשהבהיר: "אני בעד ציות לחוק, אבל מעל החוק, ישנה אנושיות".
"מעל לחוק, ישנה אנושיות"
האמירה הזו, שמשתמעת ממנה דרישה לסייע לכל אדם באשר הוא אדם, צרמה לי בעיקר בגלל ששמעתי גרסה דומה אך שונה שלה יומיים אחרי ההפגנה בה מילא קסיאס את תפקידו ההירואי, בעת סיור של "כח לקהילה" בשכונת שפירא. "כח לקהילה" היא התארגנות חדשה של תושבי השכונות נווה שאנן ושפירא בתל אביב, תושבים ותיקים וחדשים, פליטים ואזרחים ישראלים, שמסיירים בשכונות בערבים (כרגע רק בערב אחד בשבוע) במטרה להפיג את המתחים והחששות בין פליטים וישראלים בדרום העיר וליצור פעולה משותפת של שתי הקבוצות למען רווחת השכונות ואיכות החיים של כל המתגוררים בהן. בסיור של חמישי שעבר גם חילקנו פלאיירים להפגנה שמתוכננת לאחרי החג, במחאה אל מול העירייה על כך שבשכונות הדרום אין מספיק פחי זבל והאשפה נערמת בכל עבר. בשוליה של חלקת קרקע ריקה בשפירא פגשנו כמה תושבים, והזמנו אותם להפגנה. אחד מהם, יליד ישראל כבן 35, היה קצת סקפטי לגביה, וכשהוא משגר במבט אלכסוני לעבר פליט מקונגו, פעיל מרכזי ב"כח לקהילה", אמר: "זה נחמד מה שאתם עושים, ואני באמת מכבד את האנשים האלה כבני אדם, אבל כולם יודעים שכל האלה [הפליטים, או "המסתננים"], הם הזבל האמיתי שיש לנו פה".
האמירה הזאת הייתה מעצבנת אותי פחות אם הוא לא היה מסייג אותה בקלישאה ההיא, על הכבוד שהוא חולק להם כבני אדם. מה זה בעצם אומר, לכבד אחרים "כבני אדם", אם אפשר באותה נשימה לקרוא להם "זבל"? אף אחד מהמשתתפים בסיור, כולל אני, לא עימת אותו עם שתי ההצהרות הסותרות האלה, אולי כחלק מאסטרטגיה ידידותית של הזמנה לדיון, כדי שנוכל להמשיך לדבר ולגלות שהוא לא "באמת" גזען, שהוא לא חושב שהאנשים האלה הם זבל ושצריך לעשות איתם מה שעושים עם זבל. כך שלא שאלתי אותו למה כוונתו, ואני יכול רק לנסות ולהתאמץ להסיק אותה מדבריו. אפשר לראות את האמירה הזו כחלק מטקס לשוני שקודם להשמצה של ציבור כלשהו או קריאה לאלימות כנגדו, בדומה להתוודויות של אנשים שהם שמאלנים או "שמאלנים שהתפכחו" ושהם "הכי בעד זכויות אדם" רגע לפני שהם קוראים להפציץ את עזה או "להיכנס בכל הערבים". כך, מעוניין לשמור על התדמית שלו "לא גזענית", כדי שמה שהוא אומר יילקח ברצינות, הבחור עמו דיברנו היה צריך לסייג את עצמו קודם כל, בדומה לשימוש בקלישאה "רבים מחבריי הם הומואים" שקודמת לאמירה הומופובית. אבל השאלה היא מדוע אותו הבחור הצדיק את עצמו דווקא כמי ש"מכבד את האנשים האלה כבני אדם".
"כבוד" מניח עמדת נחיתות של האדם שמפגין אותו כלפי האדם שנהנה ממנו או שוויון מסוים בין שניהם, גם אם זהו לא שוויון מוחלט. איננו מכבדים חתולים, איננו מכבדים ילדים (אין כמובן לבלבל בין כבוד ואהבה), והתרבות שלנו צריכה להזכיר לנו לכבד זקנים – פשוט מכיוון שכל אלה לא נתפסים כשווים לנו. אז אפשר לכבד פליטים, "מסתננים", שחורים, אפריקאים, כבני אדם – האופציה הזו לא נופלת לגמרי מחוץ לאופק המחשבתי של האדם אתו דיברנו, אבל השוויון שהיא מניחה לא מתקיים באמת; בפועל, ניתן לכנות אותם "זבל" ולנהוג בהם כזבל.
אני לא רוצה להחשיב את הדברים שאמר אותו הבחור כצביעות, ולכן אני מנסה למצוא את [גרעין האמת שבהם, המשמעות שהוא מעניק להם, ואני מניח שזה הגרעין: לנהוג בפליטים בכבוד כבני אדם, מבחינתו, משמעו שאם הם יהיו שווים לו – אם הם ייפגשו בזמן אחר, במקום אחר, כשהאחד אינו אזרח והשני אינו "מסתנן", אם לאחרון תהיה אזרחות ישראלית, אולי אפילו אם הוא יתגייר – בכל מצב היפותטי בו תתקיים מידה של שוויון ביניהם, הבחור הישראלי יוכל לכבד את הפליט כבן אדם. במלים אחרות, הוא יכבד אותו כבן אדם כל עוד הוא יהיה במעמד דומה לשלו, כל עוד הוא יהיה דומה לו.
כל זה מראה עד כמה המילה "אדם" הפכה להיות ריקה מתוכן, ובצדק. אף אחד מאיתנו אף פעם לא ראה "אדם", לפחות לא כמו שהוא רואה חתול וכלב, ג'וק או דג. אנחנו לא רואים "אדם", אלא ידיד או אויב, אחות ושכן, ישראלי וערבייה, מזרחי ואשכנזייה, אקדמאית ועורך דין, נהג אוטובוס, גרמני, צרפתייה ואמריקאית. לבני אדם תמיד יש מסיכות וזהויות, כבר מרגע הלידה שלהם. חנה ארנדט עמדה על הנקודה הזו ב"יסודות הטוטליטריות", כשעסקה בבעייתיות שטבועה בשיח זכויות האדם: ההתייחסות לאדם כשלעצמו, אדם באשר הוא אדם, מרדדת את האדם לסך האפיונים הפיזיים שלו, כלומר, לחיה. המשמעות לחייו של האדם נגזרת מהקהילה (בעיקר קהילה פוליטית) בה הוא חי, וכל ה"זכויות הטבעיות", כל "זכויות האדם", לא שוות כלום אם לאדם אין קהילה שמגנה על הזכויות האלה או נותנת משמעות להן ולאובדנן (למשל, מות קדושים במלחמה בעבור אובדן הזכות לחיים). אנחנו יכולים לדבר עד אין-סוף על "בני אדם", "לכבד אנשים כבני אדם" או על "זכויות אדם", אבל בסופו של דבר, אלה דברים כל כך אבסטרקטיים עד שתמיד נוכל להתנער מהם, כמו כל הישראלים שאומרים לי תמיד ש"הם יותר שמאלנים ממני", שהם "הכי בעד זכויות אדם", אבל ש"צריך להיכנס בהם". ארנדט טענה, בעקבות אריסטו, שהאדם הוא "חיה פוליטית", ומכיוון שה"פוליטי" הוא סוג אחד של הקשר בו נמצא האדם (כי לא הכל פוליטי), נראה לי קודם כל שהאדם הוא "חיה הקשרית", כך שהדיבור על "אדם" מחוץ להקשר שלו הוא תמיד ריק ואפילו מסוכן.
לפני שלוש שנים, במסגרת עבודה אנתרופולוגית קצרצרה על התושבים הוותיקים של פלורנטין, ראיינתי תושבת ששולחת את ילדיה לגן ילדים בשפירא יחד עם ילדים "סודנים", שסיפרה:
"אני לא אומרת להם להיזהר מזרים, כי אני לא רוצה להיות גזענית, ואני לא רוצה ללמד אותם גזענות. אני לא דוגלת בזה […] אני לא שוכחת מה עשו לעם היהודי. יש להם גם חברים זרים, פיליפינים, רק שיהיו בני אדם. אבל הסודנים האלה פשוט לא בני אדם."
מעניין – ומטריד – לחשוב על ספקטרום המשמעויות וההשלכות המעשיות של השימוש במלים "אדם" ו"בן אדם" בעברית היומיומית שלנו ("תאכל כמו בן אדם", "הם חיות, לא בני אדם"). ככל שאני חושב על זה יותר נראה לי שהמשמעות הרחבה של המילה "בן אדם" בעברית מדוברת הוא כל מי שדומה לי, כלומר, לדובר. אולי השימוש הזה חורג מהשפה העברית והתרבות הישראלית; ייתכן שזה מה שאיפשר לקסיאס, המלצר הספרדי, לנהוג ב"אנושיות" במפגינים – לתת להם יחס חיובי ומגן על בסיס היותם, כמוהו, בני אדם – רק מכיוון שהם מראש דומים לו.
פה טמונה עוד בעיה, כי המילה "אדם" ו"אנושות", מראש מניחה שונות וגיוון. זה מה שהנחה את ארנדט לטעון בספרה "הבנאליות של הרוע" כי אייכמן ביצע פשע כנגד האנושות לא רק מכיוון שהשתתף ברצח המוני של יהודים – זהו פשע כנגד העם היהודי – אלא מכיוון שהשתתף בתכנית שמטרתה הייתה להכחיד קבוצה אנושית שלמה ובכך לפגוע במגוון האנושי, שהוא-הוא האנושות. כך שהמילה "אדם" היא תמיד אמביוולנטית, תמיד מציינת הן את עצמי והן את האחר, ולדעתי החברה היהודית-ישראלית הגיעה למצב מוזר ומסוכן של אחדות הניגודים האלה.
כי, בעצם, כיהודים-ישראלים אנחנו מאמינים שאנחנו חיים במיקרוקוסמוס. "בארץ ישראל יש לך את כל הנופים", לא נדיר לשמוע מדריכי טיולים, מורים וסתם אנשים אומרים: "שלג בחרמון, מדבר בדרום, ירוק בגליל, ים, אתרי עתיקות…" בירושלים יש את שלוש הדתות (אולי לא היחידות, אבל היחידות שנלקחות ברצינות), המדינה היא גם יהודית וגם דמוקרטית, גם מסורת וגם קידמה. החברה הישראלית נתפסת בעצמה כמיקרוקוסמוס, עם יהודים מאירופה ומרוסיה, מארצות ערב ומאתיופיה, בני מנשה מהודו, יהודים נשכחים מסין. עבור אנשים רבים, כמו אמא שלי, קוסמופוליטיות קולינרית היא לבשל מגוון "מאכלי עדות". אחת ההצדקות של צעירים לשרת בצבא, בין הטיעונים על הפטריוטיות לבין המשיכות כתף על כך שחייבים לעשות את זה, היא ששם "פוגשים אנשים מכל מקום", ואנשים נוהגים לספר שבצבא הם יצאו סוף-סוף "מהבועה" שלהם ופגשו אנשים "מכל מקום שתרצה", כך שהצבא הפך למוסד בו צעירים מכירים בכך שהם חיים במיקרוקוסמוס. בתרבות הפופולרית מתיימרים כל הזמן לשקף את המגוון של החברה הישראלית א-לה יאיר לפיד, כפסיפס שאסור לשכוח לייצג בו, בצורה שולית ככל שתהיה, אף מגזר. מדינת ישראל והחברה הישראלית הפכו למעין גן מזרחי עתיק, שמיני הצמחים והחיות שבו נועדו לייצר בין חומות ארמון המלך תעתיק, בזעיר-אנפין, של העולם כולו.
ייתכן שזו הסיבה שבגללה ישראלים רבים לא יכולים לתפוס את עצמם כגזענים: בהגדרה, הם-הם המגוון האנושי. דמות האדם שיש להם בראש היא מראש של "כולם", לא במשמעות של "כל העולם", האחר המוחלט, אלא במשמעות "כל העולם כפי שהוא משתקף במדינת ישראל", האחר המוכר והמבוית, האינטימי, ולכן, של עצמם. שוב, כמו במקרה של "יהודית ודמוקרטית", המיינסטרים הישראלי מוכיח שהוא אוהב, ויכול, לאחוז בחבל בשני קצותיו.
אלירן
rotemles
אסכולת העלייה 