מה מפחיד בצחוק של אמנון?

ההתמכרות החדשה שלי לסרטוני "אמנון יצחק נגד אתאיסטים" (למשל, המקבץ הזה. למתקדמים – ראו גם "אמנון נגד נטורי קרטא") וקרנבל הטרום-פורים של ערוץ 10 (אמנון VS אמנון) הביאו אותי לכתוב את הפוסט הזה.

1.

בפוסט הקודם ניסיתי להבין מדוע ההרצאה של גארי יורופסקי על טבעונות יצרה באזז כל כך גדול בישראל. הצגתי בקצרה כיצד ניתן לפרק את ההתנהגות הרגשית של יורופסקי במהלך ההרצאה המפורסמת לדפוסים חוזרים, ולהבין את הדפוסים הללו באמצעות משמעות תרבותית רחבה יותר בהקשר הישראלי. הפעם אשאל שאלות דומות לגבי ההופעות הציבוריות של הרב אמנון יצחק, הידוע בשל הפופולריות הרבה שלו בקרב שכבות עממיות בארץ. כבר עשרות שנים שהוא נותן הרצאות על היהדות בארץ ובעולם שהקלטות שלהן מופצות במדיומים שונים. לפני כחודש יצחק התארח בתוכנית הטלוויזיה של אמנון לוי "פנים אמיתיות", דיאלוג שהוצג בפרומואים כמאבק בין תפיסת העולם ה"חילונית-ליברלית" (אותה לוי מייצג) לבין תפיסת העולם ה"דתית-הלכתית" (אותה יצחק מייצג) בזירת הקרב הישראלית.

אבל נראה שהעימותים בין האמנונים (כולל עימות חוזר בתוכנית שלאחר מכן) לא סיפקו  את הסחורה: מבקרי הטלוויזיה של "הארץ" ביכו על ההפסד הצורם של לוי במערכות. "כשהרב שאל אותו איך נברא העולם ענה 'המפץ הגדול. אני לא מספיק בקי בזה'. הרב עשה ממנו קרקס…", כותבת מיה סלע. סלע מצביעה על חוסר הכשירות האינטלקטואלית שלוי הפגין בעימות עם הרב. מורן שריר גם כן מבקר את לוי, אך הוא מייחס ללוי בחירה מודעת בעריכת הכתבה כך שיצחק יוצג כקוריוז ולא כתופעה מסוכנת. "שתי פנים לאמנון יצחק", שריר כותב, "יש את האדם עם הזקן, המשקפיים והפאות הדקיקות, שמצטייר כטיפוס צבעוני והיתולי. יש לו דיבור מצחיק וגינונים משונים והוא יכול לככב כחיקוי של אלי פיניש או תחפושת פורים לילדים מתחכמים. הפנים האחרות של אמנון יצחק הן כבר לא קשורות לאדם אלא לתופעה. זוהי מערכת שטיפת המוח שנועדה לשבות מוחות רכים ולשאוב אותם אל עולם התורה והמצוות". שריר, בצורה די חדה, מתאר את "החלפת הפרסונות" של אמנון יצחק – הפרסונה ההיתולית נעדרת הקשר חברתי, שמאחוריה לא מסתתר ממש אדם אלא סתם בדיחה, ולעומתה, הפרסונה המטיפה היא כבר תופעה מסוכנת.

שני דברים מעניינים בביקורות האלה. ראשית, על אף העמדות הביקורתיות השונות של הכותבים, שניהם משאירים אותנו בתוך מסגרת המשמעויות המוכרת של המאבק בין חילונים לדתיים: הכישלון של לוי לייצג את החילונים בכבוד או להוציא את הדתיים רע. שנית, חוסר הנוחות הבולטת  עד מאוד מהתנהגותו של הרב מתוארת אצל שריר על ידי התייחסות שלילית לסגנון המתלוצץ שלו. אמנון יצחק הוא טיפוס "צבעוני", "היתולי", "קוריוז", "חיקוי של אלי פיניש", "פריק שואו לאומי". מדוע ההתנהגות ההיתולית של יצחק כה מטרידה? מדוע היא מעוררת אי-נוחות רבה כל כך? "אמנון יצחק הוא בסך הכל הפנים המצחיקות של המנגנון המאיים ההוא [מערכת שטיפת המוח של ההחזרה בתשובה]", שריר עונה. "הפנים המצחיקות" של יצחק נתפסות כמניפולציה רטורית שהוא מבצע כדי לקרב אליו את ההמונים, השכבות העממיות. המניע של יצחק ברור: הוא מספק להם בידור טוב כדי לשטוף להם את המוח.

מירי פסקל מ"אחד העם" מתפקעת מצחוק

אבל אולי כדאי ללכת צעד אחורה ולשאול מדוע האותנטיות של ההתנהגות המתלוצצת של הרב מוטלת בספק?

2.

כדי להבין את הסגנון המתלוצץ שמאפיין חלק מדבריו של אמנון יצחק בהרצאותיו רצוי קודם לבדוק בצורה כללית יותר את ההתנהגות שלו בהרצאות. יו-טיוב מוצפת  בהרצאות של הרב ממקומות שונים בארץ. בהקשר זה, מעניינים דווקא הסרטונים שמציגים ויכוחים של יצחק עם "אתיאיסטים" או "מתלבטים" למיניהם שמגיעים להרצאותיו, ויש הרבה כאלה. כמו בכל הרצאה, ההתנהגות של המרצה תמיד מקבלת משמעות ביחס להתנהגות של הקהל. ה"מרצה הקשוח", ה"מורה הנרגנת", ה"מפקד הפופוליסט" – כל אלה מייצגים סגנונות של יחסים שנוצרים בין המרצה לקהל על כל המשמעויות שהמשתתפים מעניקים ליחסים הללו. "מורה מתחשבת" תופסת את תלמידיה כאובייקט לטיפול והם תופסים אותה כמטפלת; היא דואגת לשלומם והם רוצים לשתף אותה; היא מרגיעה אותם לקראת המבחן והם סומכים עליה ומווסתים את הלחץ שלהם; היא נוזפת בהם כשהם לא עושים שיעורי בית ופוגעים בסיכוייהם להפוך ל"תלמידים טובים" והם מרגישים אשמה שאכזבו אותה. ללא הענקת המשמעות ההדדית ליחסים הן מצד המורה והן מצד התלמידים, היא לא הייתה "מתחשבת" (או לפחות דמותה כ"מתחשבת" הייתה שנויה במחלוקת).

נחזור לאמנון יצחק. מאחר שאני מתייחס כאן רק להרצאות שבהן משתתף "מבחוץ" מגיע להתנגח בעמדותיו של הרב, הסיטואציות שמתהוות במפגשים הללו מאופיינות בעימותים מילוליים בין הרב ל"כופר", ובתגובות של שאר היושבים בקהל, רובם תומכים בדברי הרב. תוך כדי העימותים האלו, כשסמכותו הדתית של יצחק מתערערת, הוא מבצע שלושה סגנונות חוזרים של התנהגות רגשית:

רציונליות מדעית: הוא מבצע סגנון מאופק ולא מתלהם, כפי שמצופה מ"איש מדע" להתנהג בדיון אינטלקטואלי הולם. הוא מטיל ספק בדברים של מתנגדיו ומעלה טיעונים נגדיים לתשובותיהם. הוא משתמש ב"הוכחה הלוגית" שלו (המוכרת מאסכולות הבריאתנות) כדי להוכיח שהצדק עימו. הוא תומך בגישה אמפריציסטית, כלומר, הסתמכות על ספרים שאנשים כתבו ולא על תיאוריות מדעיות דמיוניות. הוא מצביע על המחלוקות שקיימות בקרב מדענים בנוגע לשאלת בריאת העולם. הוא מפנה את הקהל ל"אנציקלופדיה האינטראקטיבית" שהוא הכין כדי לבסס את דבריו. את כל זה הוא עושה לאחר שהוא מביא את מתנגדיו למצב שהם אומרים לו שהם "לא יודעים בדיוק את כל הפרטים על האבולוציה" אבל הם עדיין משוכנעים שהתיאוריה נכונה. הוא מפציר בהם ללכת ללמוד ולקרוא, ולא רק להאמין במה שהמדענים אומרים להם.

הפרסונה הרציונלית. יצחק מסביר ברצינות את ההיגיון מאחורי דבריו

תוקפנות מאיימת: המאפיין המוכר ביותר של סגנון זה הוא דברי התוכחה של הרב – כל הכופרים ילכו לגיהינום. האיום מקבל ביטוי תוקפני מיוחד בהרצאותיו כשהאדם שעומד מולו מזלזל בתורה או באנשי הדת בצורה בוטה. סרטון אחד שרץ ברשת מציג בחור צעיר שטוען שהוא שייך למשפחה של כוהנים. הבחור מספר שבמשפחתו ידוע לכולם שהכוהנים שיקרו לבני ישראל כשהם אמרו להם להאמין במקרא ולבצע מצוות. המאמינים, מטיח הבחור הצעיר ברב, מאמצים לחיקם שקר מוחלט ללא עוררין. בתשובה, יצחק קורא לצעיר ולאביו שקרנים, ואחר כך שולח אותו לבדיקת דנ"א. הבחור לא מרפה ואומר "יפה מאד הוכחת שהרב שפירא גוי". בנקודה זו הרב משנה פניו. נימתו הופכת לתוקפנית וחדה. הוא אומר: "תיזהר בפיך. אתה לא תגמור את שנתך תדע לך". הוא ממשיך – "רשע מרושע, לא תגמור את שנתך. הזכרת את הצדיק הרב שפירא לא תגמור את שנתך! רשע מרושע!".

"תזהר בפיך! אתה לא תגמור את שנתך!". יצחק מאיים על "כופר"

התלוצצות בדרנית: כאן אנחנו מגיעים להתלוצצות הידועה לשמצה. בתגובה לביקורת של מתנגדיו יצחק לעיתים שוקע אל תוך דמות של בדרן. באחד מהוויכוחים הוא מתחיל באפיזודה בידורית כשהוא מתייחס להתפתחות האבולוציונית. "אתה ראית פעם פיצוץ שמייצר שיניים ומסדר אותם בפה?", הוא שואל תוך כדי המחזה של התיאור באמצעות תנועות הידיים והראש. "אתם שמעתם? בפיצוץ נהיה שערות באף? נהייה גם אף וגם שערות באף. נהיה גם אוזניים. ובפנים נהיה דונג. ופתאום בפיצוץ נהיה לב וכבד ועיניים. ופתאום הם מתחברים, החליטו. נהיה לפלף. ולפני כן נוצרה גולגולת. למה איפה הם יהיו? הם נכנסו פנימה ו… פּאק! היא סגרה!". ההתנהגות הבידורית של הרב זוכה לתגובות הולמות מהקהל – גיחוכים, התפרצויות של צחוק ומחיאות כפיים. במקרים אחרים הוא גם משבש מילים בכוונה ("תשקורת", "טמבלויזיה") ומנפיש אובייקטים שנמצאים על שולחנו, כמו כוסות.

המחזה היתולית של "תורת האבולוציה"

3.

אז למה הפרסונה ההיתולית של הרב נתפסת כמטרידה במיוחד או כחסרת אותנטיות? זה בעייתי לומר שהמטרה של הבדיחות היא "למשוך את העמך" ואז "לשטוף להם את המוח" (כאילו זו מניפולציה מודעת שפועלת באופן חד-כיווני). במקום זאת, כדאי אולי לשאול איך הפרסונה הזו מתפקדת בתוך ההרצאות ואילו משמעויות רחבות היא מקבלת בהקשר הישראלי.

ראשית, הבדיחות של יצחק מגיעות בדרך כלל כתגובה לערעור על סמכותו ולכן צריך להבין אותן בראש ובראשונה כטכניקה להתמודדות עם פגיעה בכבוד שלו ושל תומכיו בעת ההרצאות. המתנגדים שמגיעים להתנגח ברב בדרך כלל לא פונים אליו בהתאם לגינוני הכבוד להם הוא רגיל (פנייה ב"כבוד הרב"). חלקם מתייחסים לדבריו בביטול ובצחוק, ואף מנסים להוציא אותו שקרן, שרלטן ומסוכן. טכניקת ההתבדחות של יצחק הודפת את הניסיונות שלהם להציג אותו כמשוגע, וכמו תמונת ראי, מנסה לשקף את השיגעון שלהם עצמם. אם לוקחים בחשבון שהביקורת של מתנגדיו פוגעת גם בכבוד של תומכיו בקהל, אז התגובות ההיתוליות מתחזקות את יחסי הקרבה בין הרב לתומכיו ומגדירות את הריחוק בינם לבין הכופרים. יצחק לא מגיב בבדיחות כדי לשעשע את ההמונים. הפרסונה ההיתולית שלו והתגובות האוהדות של הקהל מגדירים מי שייך למחנה המוסרי בהרצאותיו ומיהו החריג.

שנית, ההתלוצצויות של יצחק תמיד שזורות בתוך מארג מורכב יותר שכולל גם את הפרסונה הרציונלית. למעשה, אחד הדברים שמעוררים אי-נוחות בהתנהגותו הוא ההתחלפות המהירה בין הפרסונות השונות, שלכאורה נתפסות כמנוגדות זו לזו. "איך זה שהוא רגע אחד כל כך רציני ורגע אחר כך מתלוצץ ומתבדח?", אמנון לוי מתפלא. נראה שמה שמטריד בניגוד בין הפרסונות הוא הפער בין התנהגות "רציונלית" לבין התנהגות "לא-רציונלית", אולי אפילו ילדותית, שמתגלה  אצל אמנון יצחק במהלך הופעה אחת. כלומר, השזירה של הפרסונה ההיתולית סביב "השיח הרציונלי" נתפסת כבעייתית ואולי אף מסוכנת. ליתר דיוק, אפשר לומר שיצחק מבצע שני "חטאים" מבחינת ה"חילוניות הישראלית": הוא משתמש בטיעון פסבדו-מדעי כדי להצדיק את בריאת העולם, וכאילו להוסיף חטא על פשע – הוא משתמש בטכניקות רגשיות מניפולטיביות כדי להסיט את הביקורת מהטיעון הפסבדו-מדעי שלו. שתי הטענות האלה נגד הרב בעייתיות אם לא לוקחים בחשבון ש"רציונליות" היא קטגוריה תרבותית שנועדה להגדיר את האחר (שהוא גם בדרך כלל ה"נחות") וליצור מערך של ריבוד חברתי. השילוב שהרב מבצע בין "פרסונה רציונלית" ל"פרסונה בידורית" הוא "חילול קודש" מדרגה ראשונה עבור האתוס החילוני-מדעי, שעיקר עיסוקו הוא ההבחנה בין המדעי לרוחני, בין הרציונלי לרגשי, בין השפה הפורמלית ל"נפנופי הידיים".

שלישית, הפרסונה ההיתולית רוויה במשמעויות מזרחיות. שריר שולף ישר את החיקויים של אלי פיניש מארץ נהדרת (גם מרגול של מריאנו הולכת), אבל אפשר לחזור עוד אחורה בציר הזמן ולחשוב על דמותו של סלאח שבתי או על ששון מ"צ'ארלי וחצי". הצחוק המזרחי מוצג כתגובה רגשית חריגה לפגיעה בכבוד, במפגש עם אשכנזי, ישראלי וותיק או מזרחי אחר. הצחוק יכול להיות חסר פשר, ילדותי, תחמני או בלתי נשלט. בכל המקרים הוא הניגוד הגמור לסגנון רציונלי, מאופק ושקול. אפשר לחשוב על הדמות המתלוצצת שיוצאת מאמנון יצחק בהרצאותיו כשריד של ההיתוליות המזרחית. מה שמעניין (ולא כל כך מפתיע) זה שהסלידה מההיתוליות לא מנוסחת על ידי מבקרי "הארץ" גם במושגים אתניים. האתניות אולי מקודדת במילים אחרות, כמו "עממי", "המונים", "אלי פיניש" ו-"טיפוס צבעוני". בנוסף, אפשר גם לחשוב על המראה הכללי של יצחק, בעיקר הלבוש הדתי-ערבי והזקן, כהופעה שמחזקת את צפיפותן של המשמעויות המזרחיות לעין הישראלית.

סלאח שבתי ומשפחתו

אז למה כולם נתפסים לצחוק של אמנון? הצחוק לא עומד לבדו, ואצל אמנון יצחק הוא חלק משילוש רגשי של פרסונות: רציונלית, היתולית ומאיימת. למרות שמורת הרוח של רבים מכוונת דווקא לתופעת ההחזרה בתשובה ("מנגנון שטיפת המוח", או דברי התוכחה של הפרסונה המאיימת), ייתכן שהפחד האינטואיטיבי נעוץ דווקא בשני הטיפוסים הרגשיים האחרים שאמנון יצחק מבטא, שמטשטשים את ההבחנות שה"חילוניות הישראלית" נאבקת לשמר: רציונלי/רגשי או מדעי/רוחני. ולכל אלה מתווספות גם משמעויות סמויות של מזרחיות בידורית ילדותית שמאיימת לצאת משליטה וכך הסתירה בין הפרסונות של יצחק מתעצמת והוא הופך לבלתי נסבל ממש.