קולולולולו

1.

"קולולולולו לא יכולתי לבקש בוקר יותר טוב מזה …… חבל שאין עוד איזה אפס בסוף …" כתב אחד קובי יעקב סרוסי על הקיר של חדשות 2 בתגובה לסטטוס שפירסמו על התאונה בירדן אתמול, שנהרגו בה 17 פלסטינים שחזרו לגדה המערבית ממכה. התגובה כמובן לא הוסרה. הפוסט הזה לא נועד להזדעזע מציונים גזענים ששמחים לאידם של הפלסטינים – היו כבר אינספור מקרים כאלה וכל מי שמצליח להזדעזע כל כך הרבה פעמים, כנראה שמשהו פגום או במערך הרגשי שלו או בניתוח שלו את המציאות פה. מה שתפס את תשומת הלב שלי הוא סמיכות הזמנים שבין התאונה הזו ופרסום התגובות עליה לבין תאונה אחרת שהתרחשה השבוע, תאונת המסוק בה נהרגו שני טייסים ישראלים, והתגובה עליה מצד נועה שינדלינגר שהביעה שמחה לאידם של הנהרגים והביאה עליה מתקפת המונים באינטרנט, בתקשורת בכלל ואף בטלפונים לבית משפחתה. התגובות של שינדלינגר וסרוסי דומות למדי, אפילו במילה שפתחה את שתיהן, ה"צהלולים", בלשון הסטרילית של האקדמיה ללשון, של ה"קולולולולו" – מילה שאולי העתיק סרוסי במודע משינדלינגר, אחרי שהיא בוודאי העתיקה אותה, במודע או שלא במודע, מקודמיו שצהלו על מות פלסטינים בנסיבות שונות, כדי לחקות ואולי למחות כנגד השמחה לאיד המזרחית (אבל לאשכנזים חיקוי כזה הוא מאוד קשה, תמיד יגיעו "פריווילגיות" בהמשך המשפט שיפריכו את מה שניסה ה"קולולולולו" לטעון). שינדלינגר הותקפה בלא מעט פורומים (יש אפילו עצומה שקוראת לשלול לה את האזרחות, עם כאלפיים חותמים יהודים ודמוקרטיים), אבל הפוסט הזה הוא גם לא קינה על הצביעות הישראלית, שמצליחה להטיף מוסר לשינדלינגר על כך שיש להתעלות על חילוקי הדעות הפוליטיים כשמדובר בחיי אדם – ואפילו להמשיג את מה שאפשר לקרוא בצורה הנייטרלית ביותר כ"חוסר הטקט" שלה כ"הסתה" – ולחיות בשלום עם יהודים שרוקדים על הדם הפלסטיני; כי הציבור היהודי-ישראלי צבוע, אך סביר להניח שלא יותר מכל ציבור אחר. הפוסט הזה נועד למעשה להשלים עם השמחה לאיד ולברר מה היא אומרת עלינו – כבני אדם, כישראלים, כשמאלנים.

2.

מוות הוא כנראה התופעה המשמעותית ביותר בחיים שלנו: הוא גורם לנו לקצוב את הזמן ולמצות אותו, להוליד ילדים, להתפלל, לנסות ליצור לעצמנו שם, לפתח עצמי שנוכל להתגאות בו – בקיצור, לחיות. ומוות מייצר גופות –  אובייקטים שהיו בעבר סובייקטים, ומזכירים לנו, החיים, את החידלון, את חוסר האונים, את המקום שבו הרצון והנורמות מפסיקים להניע אותנו ושבו הפרויקט של העצמי נפסק, מוגש למאכלן של צורות חיים ירודות או נפוץ כאפר ברוח חסרת פשר ומשמעות; את הרגע שבו האדם נלקח מהתרבות וחוזר לטבע. לכן הטיפול בגופת המת הופך לחשוב: את המת יש להסתיר, לקבור מתחת לאדמה, שלא יראו את האדם ברגע השפל שלו, במצב בו הישגיו בחיים של כל אדם ואדם, רבים או מעטים, משתווים, והגוף הביולוגי הכלה לא מצליח לשמור על הרושם שעמל עליו האדם החי. אולי מסיבה זו גופת המת טמאה ביהדות – כדי שלא נתקרב ל"צלם אלהים" כשהוא נתפס במערומיו האולטימטיביים. מכאן גם הופך סוג אחר של טיפול בגופת המת לבעל משמעות – ביזוי הגופה, גופו של היריב שנופל בידינו, שבעולם העתיק פיתחו פרקטיקות מדוקדקות והלכות מפורטות למצותה ככל האפשר: באיליאדה מנסה כל הצד, היווני והטרויאני, לחטוף את חללי הצד הנגדי, ולמנוע מהם קבורה כדי שייטרפו בידי עופות דורסים; בספר היהודי-הלניסטי "יהודית" הגיבורה מביאה את ראשו הכרות של הולופרנס מפקד צבא אשור לתלייה על חומות העיר, בעוד שבספר מקבים ב' גופתו של ניקנור מנהיג הצבא הסלווקי מבותרת, לשונו נזרקת לעופות השמיים וזרועו נתלית מול ההיכל שבמתחם המקדש. גם באיטליה, בסוף מלחמת העולם השנייה, הציגו לראווה פרטיזנים את גופותיהם של מוסוליני ופילגשו לאחר שאלה נתפסו, ואנשים הגיעו להתעלל בגופתו של "הדוכס" – כמה עלוב, בתחנת דלק.

הטיפול בגופת המת בעולם העתיק – טיפול חיובי או שלילי, כקבורה או כביזוי – היה עניין פרטיקולרי: אדם קובר את הקרובים אליו, מתעלל ביריביו ויודע שאם הוא ייפול בקרב או יוצא להורג כפושע, ייתכן שיעשו לו את מה שהיה עושה הוא לאחרים בתנאים דומים, במצב ההפוך. אין מושג של "כבוד אדם" אוניברסלי באשר הוא; מה שנפגע במצב של ביזוי הגופה או נשמר במצב של קבורתה ההולמת הוא הכבוד של קרובי המת, שנותרים בעצמם חשופים ומבוזים כשגופתו מוטלת חסרת ישע ומוגלית מהתרבות לעיני כל; חוסר יכולתו להגן על עצמו מפני האויבים הוא חוסר יכולתם לשמור על דימויים בפני הזולת, והם חייבים להגן עליו כי הוא אינו אלא הארכה, אקסטנציה, שלהם. המת שמתעללים בגופתו, גם כשהוא רק חייל זוטר ולא מפקד הצבא, מסמל את הקבוצה היריבה כולה ומבהיר למתעללים שהם נבדלים מחברי הקבוצה הזו ונעלים עליהם – הם יכולים להרשות לעצמם לבזות את גופות היריב מכיוון שהגופות לא מהוות הארכות שלהם, וכבודם-הם לא תלוי בכבוד המת המבוזה. הטיפול בגופת המת מבטא את הגבול בין עצמי ואחר, ובעת ובעונה אחת, גם מייצר אותו.

למעשה, הדברים פועלים בצורה דומה גם בימינו: המשפחה של הנפטר היא שאחראית לקבור את גופתו, ואם איש לא לוקח אחריות עליה, תעשה זאת "המשפחה המורחבת" – הקהילה הדתית עליה אנו נמנים אם נרצה בכך ואם לאו. מכיוון שאנחנו נגעלים מגופות אנחנו כבר לא נוטים לבזות את גופת המת הקונקרטית, אבל ביזוי שמו וכבודו של המת נעשה לא מעט, ומה שעשו שינדלינגר וסרוסי הוא למעשה המשכה של אותה הפרקטיקה בדרכים אחרות, הרחק מהגופה הממשית וללא הלכלוך המיותר של הדם. אומרים שפייסבוק מהווה את כיכר העיר החדשה, אבל בהתחשב באופי המופרט והמבדל שלה, היא בעצם פועלת, ובהקשר הזה במיוחד, בתור החומה שעליה תולים את ראש גופת האויב – פלסטיני שחזר ממכה מעברה האחד, טייס יהודי מעברה השני. האפקט גם הוא דומה – זהו נסיון לשלול את האנושיות, את התרבותיות של המת המבוזה, להדגיש את אפסותו ברגע המוות, שמצביע כנראה על איזושהי אפסות שהוא הצליח להסוות בחייו, למשל, כטייס בעל הון סמלי רב. זוהי לא אפסות אוניברסלית, כלל-אנושית, אחרת המבזה לא היה עושה את שעשה, שכן זה היה חושף גם אותו במערומיו. במונחים גופמניים, כשאנו שומרים על "פניו" של האחר ונמנעים מלביישו אנחנו עושים זאת מתוך איזושהי תחושה של קדושת אותו הפרט, שכן  הוא מהווה חלק מהקדושה של הקבוצה שגם אנחנו חלק ממנה; כשאנחנו מרשים לעצמנו לא לשמור על "פניו" של המת וללעוג לו, אנחנו עושים זאת כי אנחנו לא מזהים יותר את עצמנו ואותו כשייכים לאותו מכלול. כך משתקף ונבנה הגבול בין המבזה והמבוזה, ובין הקבוצות אליהם הם משתייכים.

3.

אני לא יודע אם כל המגדפים את שינדלינגר באמת כואבים את מות שני הטייסים. כרפלקס, התחושה הראשונית שלי הייתה שגם הם לא מאוד מתרגשים מהתאונה, ובעצם, מעבר לערך הקדושה שמדביקים בדת הישראלית באופן אוטומטי לחיילים מתים, הם בעיקר שמחים לתפוס את הסמולנית עוכרת ישראל בקלקלתה. אבל נראה לי שהדברים מורכבים יותר. אמנם לא נראה שהם הכירו את ההרוגים, בסך הכל הם שייכים יחד איתם לאותה "קהילה מדומיינת". אבל זה לא מעט, כי במסגרת הקהילה המדומיינת הזאת הם מזדהים איתם, ומזהים את דימויים העצמי בכבודם המבוזה של הטייסים ההרוגים. לעומת זאת, בויכוח פנימי-שמאלי בפייסבוק שינדלינגר יצאה, אולי בצדק, נגד הטענה הריקה מתוכן שמי ששמח לאיד על מוות מאבד "צלם אנוש". מאידך, היא אמרה שמותר לצהול על הטייסים המתים כי הם חיילים, וככאלה הם אולי תקפו בעזה במבצע האחרון ומתו בעת שהתאמנו לקראת תקיפה נוספת. הם חיילים, והיא לא – הם שונים, הם אויביה, ובנופלם היא תשמח. לכן היא יכולה לבזות את שמם וכבודם, כי הדימוי העצמי שלה לא תלוי בהם, ואולי להיפך, אולי כדוקטורנטית בקנדה הוא תלוי בהיבדלות מהם ובהרחקה עצמית שלה מהם.

כל זה תקף באופן כללי בנוגע ליחסים בין שמאל רדיקלי וציונים בישראל, אבל יש כנראה משהו ביחס למתים שמקפיץ לאנשים את הפיוז בצורה קצת יותר רצינית, כי הוא מסמל גבול ברור מאוד בין עצמי ואחר, בין קבוצות חברתיות שונות; גבול שמעברו השני, האדם כבר אינו "אדם". אם יש טענה חזקה שמעלים פעילי שמאל כששואלים אותם למה הם לא מפגינים נגד הטבח בסוריה או נגד הדיכוי בטיבט, או כל עוולה אנושית אחרת בעולם, היא שזו המדינה שלהם, זו התרבות שלהם והחברה שלהם, ולכן הם רוצים להשפיע עליהן. אמירות שמבזות את המת יכולות "לעבוד" כשישראלים אומרים אותם על פלסטינים, שתי קבוצות שאי אפשר להכחיש שהן נבדלות זו מזו. זה כנראה מאפיין אוניברסלי, שאמנם נגוע בהרבה טעם רע, אבל ספק אם הוא ממש גורם להסתה. הן לא יכולות לעבוד כשמנסים להשפיע על הקהילה שאת/ה שייך/ת אליה, להשפיע מבפנים.

לא מדובר בנסיון למישטור עצמי-פנימי מבחינת תחושות ורגשות. אני לא יודע אם אנשים יכולים להימנע משמחה לאידם של אלה שיורים עליהם גז מדי שבוע או מייחלים למותם על בסיס יומיומי יותר. אבל לא מדובר פה על לא להרגיש שמחה לאיד, אלא על לא להביע אותה: ביזוי גופות ומתים זו פרקטיקה, והיא מחדדת או מייצרת את הגבול בין "עצמי" ו"אחר" מכיוון שהיא מופגנת, מובעת, מוחצנת. לאחרונה במעגלי השמאל הרדיקלי עולה השאיפה לפוליטיקה פגאנית, שמתעלה על הנאיביות והברוטליות של הפוליטיקה הנוצרית שכולנו משוקעים בה. אני לא חושב שאנשים חשבו עד הסוף מה זה אומר פוליטיקה פגאנית או איך מייצרים פוליטיקה כזאת כאתיאיסטים או אפילו כמונותיאסטים, אבל אם יש עקרון פגאני אחד חשוב הוא הדגש על פעולה ולא על אמונה. זה לא משנה מה את/ה חושב/ת על חיילים מתים, אין צורך אוטומטי להפגין את המחשבות והאמונות האלה; לפעולה או להימנעות ממנה יש משמעות גם כשהיא לא מגובה במשנה סדורה ובאמונה יוקדת בה.

במלים אחרות, זו קריאה לצביעות. אנשים מהוגנים יותר יקראו לזה טקט.