על רגשות, כלבים וחתונות

1.

"שמש שלנו, גור רועה גרמני מעורב, קצת מופרע ויש לו מאלפת בשיטה טובה. בהתחלה הייתי נגד כי אני טבעונית ופעילת זכויות בעלי חיים ואילוף היה מקושר אצלי לשליטה וכוחנות, אבל נתקלתי בה ברחוב וראיתי שעובדת בשיטה של חיזוק חיובי וכו' והחלטנו ללכת על זה. ולמרות השיטה החיזוק החיובי – התגלה שהיא כן עוסקת בדברים שאני מתנגדת להם נחרצות (אילוף כלבי "עבודה" ושמירה, הרבעת כלבים גזעיים בעת שכלבים במכלאות מומתים). אנחנו נשארות איתה, היא גרה קרוב, לא יקרה ומתייחסת יפה לשמש, אבל הדברים האלה הקשו עליי לקבל את העצה האחרונה שלה: שאלנו איך להתמודד עם האטרף ששמש נכנס אליו לפנות בוקר [לא נותן לישון, קופץ עלינו, הורס את כל הבית; אם סוגרות אותו בחצר הוא מיילל ונובח והשכנים גם ככה שונאים אותנו בגלל כל החתולים, אנחנו לא יכולות להרשות לעצמנו להסתבך עוד יותר]. היא ייעצה לסגור אותנו ללילה או כשהוא מתחיל להתפרע למשך מספר חודשים, עד שיתרגל, ועל הדרך אמרה בשום פנים שלא יישן איתנו, כי ככה הוא לומר שהוא שווה לנו ולא יקשיב לנו בעתיד. אני קצת בהלם. מילא כלוב גורים לפרקי זמן קצרים לתקופה מוגבלת, אבל שלעולם לא יישן איתנו כי הוא יחשוב שהוא שווה לנו ולא יקשיב לנו לעולם? נראה לי שהשינה המשותפת טובה לקשר ביננו; אנחנו רוצות להיות הורים שלו וחברים שלו ולא בעלים או בוסים. אני אוהבת להתחבק איתו בלילה." (מתוך פורום "כלבים" באתר תפוז, 24/03/12, נכתב על ידי "אין כמוני יש לי פוני").

הדילמה הרגשית המורכבת של "אין כמוני יש לי פוני" בין התייחסות לכלב כ"ילד" לבין תפיסתו כ"כוח עבודה" צועקת החוצה מבין השורות. אני יכול בקלות לדמיין כמה חברים ובני משפחה שהיו מרימים גבה ומעקמים את פרצופם על כך שאני בכלל מכנה את זה "דילמה רגשית". בפוסט הזה אדון בקצרה במתח שבין סוגי היחס הרגשי של אנשים לכלבים ובאופן שבו הוא בא לידי ביטוי בחיים היומיומיים של אנשים.

2.

אחד הספרים הפחות מוכרים של צ'ארלס דרווין שדווקא היה פופולרי למדי בתקופה שבה הוא פורסם, בשנת 1872, מתמקד בשני נושאים שהעסיקו רבות חוקרים מתחומים שונים לאורך המאה ה-19 – אבולוציה ורגשות. דרווין, בספר זה (The Expression of the Emotions in Man and Animals), מתמודד עם שאלת המקור הביולוגי של הבעת הרגשות אצל בני אדם. הוא מבקש להראות את ההמשכיות בין סגנון ההבעה של רגשות בסיסיים כמו פחד, כעס, שנאה ושמחה, בין בעלי חיים לבני אדם.

דרווין מציג שלושה עקרונות בסיסיים להתפתחות האבולוציונית של ההבעה הרגשית (שתי הפסקאות הבאות עוסקות בתיאוריית הרגש של דרווין, וחסרי הסבלנות יכולים לדלג קדימה). העיקרון הראשון מניח שהתגובה הגופנית של ההבעה הרגשית היא פונקציונלית, כלומר, היא נועדה להועיל ליצורים להתמודד עם סביבתם. למשל, כלב שנכנס למצב תקיפה: גופו מוטה לכיוון האויב, שיניו נחשפות, אוזניו נמתחות קדימה, שערו מזדקר, מבטו מרוכז במטרה, גופו שרוי במצב של דריכות מלאה לתקיפה. לפי העיקרון הראשון של דרווין, הבסיס הביולוגי של הבעת הרגשות הבסיסיים הוא אדפטיבי, ונועד להתאים את היצור לסביבתו. לאחר מכן, התגובה האדפטיבית הופכת להרגל ועוברת בתורשה.

כלב תוקפני. איור מתוך ספרו של דרווין

העיקרון השני הפוך לעיקרון הפונקציונלי. בסיטואציה הפוכה למצב שמעורר תגובה אגרסיבית (או הבעה רגשית בסיסית אחרת), ההבעה הרגשית תהיה הפוכה. תחשבו על אותו הכלב בזמן שהוא פוגש את בעליו. גופו נכנס למצב של הבעת התרפסות וחיבה. הגוף נינוח ורופס, שיערו נופל, הראש מורם למעלה, האוזניים והזנב שמוטים. הנקודה המרכזית בעקרון השני היא שההבעה הרגשית לא חייבת להיות פונקציונלית. במקרים כאלו, ההבעות מורכבות מתגובות גופניות הפוכות לעקרון הראשון. העיקרון השלישי קשור לעירור שמערכת העצבים עוברת והתגובות הגופניות שנוצרות כתוצאה מכך, כמו, למשל, רעידות של הגוף או מצב של בכי.

כלב מתרפס. איור מתוך ספרו של דרווין

הדיון של דרווין ביחס לרגשות של בעלי חיים ואנשים מציב שתי שאלות מרכזיות שרלוונטיות לפוסט הזה – האם חיות מרגישות? ומה הקשר בין ההבעות הגופניות שלהן לרגשות?

התשובות של דרווין די ברורות מהעקרונות שצוינו למעלה. הוא חשב שבעלי חיים – בעיקר כלבים, סוסים, חתולים ושימפנזים – אכן מסוגלים להרגיש, ומרגישים.  לטענתו, הקריטריון להערכת הרגשות הוא ההבעות הגופניות: מאחר שיש דמיון רב בין ההבעות של בני האדם להבעות של בעלי חיים ויש גם דמיון בין המנגנונים הביולוגיים של היצורים, הוא מוצא שמקור החוויה הפנימית של האדם הוא בחוויות הפנימיות של בעלי החיים.

דרווין הכניס את החיות לתוך שיח מדעי של "רגשות", שיח שפותח וקודם לאורך המאה ה-19 במערב על ידי חוקרים מתחומים שונים, כמו פילוסופיה, פסיכולוגיה וסוציולוגיה. הוא העניק חשיבות מרכזית לחוויה הפנימית של בעלי החיים וקידם השקפה שמצמצמת את חוסר הסימטריה בין החיים הרגשיים של בני האדם לעומת החיים הרגשיים של בעלי החיים (זאת, בניגוד בולט, למשל, לתפיסה הא-סימטרית של דקארט לגבי חוסר התודעה של בעלי החיים לעומת בני אדם).

3.

אם מוציאים לרגע את בעלי החיים מהמשוואה, וחושבים על שאלת הסימטריה הרגשית של אנשים בינם לבין עצמם, אפשר לחשוב על כמה נקודות מעניינות.

ראשית, התפיסה המערבית הרווחת היום היא שלאנשים יש רגשות. כל אחד מאתנו מניח שהוא מרגיש, ואף מניח שאנשים אחרים סביבו מרגישים. במילים אחרות, אנחנו מניחים שיש סימטריה בין הכשירות הבסיסית שלנו להרגיש לבין הכשירות של אחרים להרגיש. כולנו בני אדם. ההנחה בדבר הסימטריה הרגשית בינינו לבין אנשים אחרים מעניינת בפני עצמה, מכיוון שרובנו מאמינים שאין לנו דרך לדעת באמת מה אנשים אחרים מרגישים. אנחנו אמנם מנסים לדעת מה הם באמת מרגישים על ידי הערכת המבעים הגופניים שלהם, אך אנחנו גם מודעים לכך שאלו רק הערכות, ותמיד יש סיכוי שנטעה. הדוגמה המוכרת של הסוציולוג האמריקאי ארווינג גופמן, שמתארת כיצד אשת החוואי בוחנת את סגנון הלעיסה של הסועד המצוי בפונדקה על מנת לאמוד האם הוא באמת נהנה מהמנה שהוגשה לו, ממחישה נקודה זו.

שנית, הערכת המבעים של עצמנו ושל אנשים אחרים באמצעות קטגוריות רגשיות משמשת אותנו בייצור של היררכיות חברתיות, כדי להעריך מי אנחנו לעומת אחרים, מי טוב יותר ומוסרי יותר. למרות שאנחנו מניחים סימטריה מאוזנת לגבי הכשירות הרגשית הבסיסית של כל אדם ממוצע, זה לא מונע מאתנו לייצר היררכיות חברתיות על ידי ייחוס של ערך מוסרי למבעים של עצמנו ושל אחרים. זירה טובה להמחיש זאת תהיה חתונה ישראלית טיפוסית. הכלל הרגשי הבסיסי של חתונות הוא כזה: כל האורחים חייבים להיות שמחים על מנת לכבד את החתן והכלה והמעגלים המשפחתיים הקרובים שלהם. האורחים שמגיעים לחתונה מצופים לחייך, לצחוק, לרקוד, לשתות, להנות ועל ידי כך לדאוג שהחתן, הכלה ומשפחותיהם יהיו שמחים. ככל שהאורחים קרובים יותר לבעלי השמחה הם מצופים לשמוח יותר. מה קורה אם אחד מהאורחים חורג מהכללים הללו? מה קורם אם הוא מפגין כעס, עצב, אדישות וכדומה בזמן החתונה, או חלילה, בזמן החופה? התנהגותו של אורח כזה (נניח, החברים הצעירים של החתן והכלה, שהוזמנו לחתונה כדי "לעשות שמח")  עלולה להיתפס כלא מוסרית ולפגוע בכבודם של בעלי האירוע והאורחים האחרים ששותפים לתחזוקה של אטמוספירת השמחה.

משבר באטמוספירת השמחה. סצנת החתונה מתוך הסרט "מלנכוליה" של לארס פון טרייר

שלישית (וכאן העניינים הופכים למורכבים עוד יותר), אנחנו מודעים לכך שאנחנו בוחנים את התגובות האינסטינקטיביות של אחרים כדי להבין מה הם מרגישים, כפי שאנחנו מודעים לכך שאנשים מסביבנו עושים את אותו הדבר לגבינו. ההיכרות הבסיסית שלנו עם "כללי המשחק הרגשיים" מסבכת את הסיפור. אנחנו לא רק מצופים לשלוט בתגובות האינסטינקטיביות שלנו כדי להעביר את המסר הרגשי שאנחנו צריכים להעביר תחת הכללים הרגשיים של כל אירוע, לעתים אנחנו גם חשים צורך להפגין מודעות ל"כללי המשחק הרגשיים" האלה. במקרים כאלה אנחנו מפגינים רגע של "מודעות עצמית", אנחנו מסתכלים על עצמנו מבחוץ, מביעים תובנה רפלקסיבית לגבי עצמנו. אם לחזור לגן האירועים בו חגגנו חתונה בפסקה הקודמת –  כולם יודעים שהם צריכים להיות שמחים בחתונות. רוב האנשים שאני מכיר גם דואגים להפגין את השמחה הזאת ברגעים שונים במהלך החתונה. אבל הצורך לציית ל"כללי השמחה" מעורר גם חוסר נינוחות בקרב האורחים, שגורמת להם להפגין התנגדות מסוימת לכללים. חוסר נינוחות זו מורגשת, למשל, כשהאורחים ישובים סביב השולחנות בזמן שהחתן והכלה עושים סיבוב אמירת שלום. בסיבוב הזה החתן והכלה מזכירים לאורחים שגם כשהם נמצאים ב"הפסקת שמחה" מאחורי הקלעים של זירת ההתרחשות המרכזית, הם עדיין נדרשים לציית לכללי השמחה של האירוע. המבטים המצטלבים של האורחים המשועשעים ואנחות הרווחה שלעיתים נשמעות לאחר שהחתן והכלה עוזבים את השולחן, מבטאים את המודעות הצינית ל"כללי המשחק הרגשיים".

4.

בחזרה לבעלי חיים. בניגוד לסימטריה הרגשית שאנשים מניחים כלפי בני אדם אחרים, המצב עם חיות הוא שונה. העניינים מתחילים להיות אפילו יותר מורכבים, כפי שדרווין הראה, כשמדובר בבעלי חיים שחולקים אתנו מבעים גופניים דומים (הבעיה הזאת לא כל כך עולה כשחושבים על חסרי חוליות). היחס של אנשים לכלבים יכול לעזור להאיר את הסוגיה הזו. במקרה של כלבים, ההנחה הבסיסית של אנשים היא שאין סימטריה רגשית בינם לבין כלבים. אפשר לחשוב על שתי תפיסות מרכזיות הנוגעות לא-סימטריה הרגשית בין אנשים לכלבים. התפיסה הראשונה גורסת שהרגשות של כלבים שונים מבחינה איכותית מהרגשות של בני אדם. ההבעות הרגשיות שלהם, לפיכך, לא מבטאות רגשות אנושיים. ההבעות מבטאות כשרון חיקוי מעולה של הכלבים שנועד לאפשר להם להשיג טובות הנאות שונות (מזון, ליטוף, יציאה לטיול) ולשרוד (לברוח מאויב או לתקוף אותו). לעומת זאת, לפי התפיסה השנייה, הרגשות של כלבים דומים לרגשות של אנשים, אבל מכיוון שלכלבים אין כשירות לשונית, הם לא מסוגלים להביע את הרגשות שלהם בצורה משוכללת כמו בני אדם. למרות ששתי התפיסות מניחות א-סימטריה רגשית בין אנשים לכלבים, נראה שהתפיסה הראשונה מניחה א-סימטריה מהותית יותר מהתפיסה השנייה, מאחר והיא מתנגדת להשוואה בין החוויה הפנימית של אנשים וכלבים.

שתי אפיזודות שגרתיות מגינות כלבים יכולות להמחיש כיצד התפיסות הללו מתבטאות באירועים חברתיים שמעורבים בהם גם כלבים וגם אנשים.

מקרים של תוקפנות בין כלבים בגינות אינם חריגים כלל. לא אחת יצא לי לראות כלב בגינה מתחיל לנבוח על כלב אחר באגרסיביות, דרוך לתקיפה, ממש כמו בתיאור של דרווין שהוצג למעלה. כיצד אנשים בגינה מתייחסים לתוקפנות מסוג זה? תגובה אופיינית אחת היא להתעלם מהתוקפנות ולא להתייחס אליה ברצינות. מספר פעמים שמעתי אנשים אומרים משפטים כמו "ככה כלבים מתנהגים", "צריך לתת להם להסתדר בינם לבין עצמם", "הוא לא באמת תוקף, הוא רק רוצה תשומת לב" וכדומה. אנשים כאלה לא מתייחסים לתוקפנות של הכלבים כפי שהיה מצופה מהם להתנהג במקרים של תוקפנות בין אנשים, כמו להפריד בין הצדדים הנלחמים, להרגיע אותם וכדומה. תגובה טיפוסית אחרת דווקא מבקשת לטפל באופן מיידי במצבי התוקפנות. אנשים כאלה דרוכים למצב של כלביהם ומקפידים לתפוס אותם ולהרחיק אותם במקרים שהם מגלים תוקפנות כלפי כלבים אחרים, או כשכלבים אחרים מפגינים תוקפנות כלפי הכלבים שלהם. אנשים אלו מביעים הזדהות עם המצב התוקפני או הקורבני של הכלבים, ונוהגים כפי שהיה מצופה לנהוג במצבים של תוקפנות בין בני אדם.

מיניות אצל כלבים?

גם אפיזודות של התנהגות מינית בין כלבים – גם כלבים מסורסים ומעוקרים – לא יפתיעו את מי שרגיל לבקר תדיר בגינות האלה. בדרך כלל הן מתחילות כשכלב אחד מגלה התלהבות מוגזמת מכלב/ה אחר/ת, וממשיך בניסיון של האחד לעלות על האחר ו"לדפוק" אותו. מה אנשים עושים בסיטואציות כאלה? שוב, תגובה אחת היא התעלמות. יש אנשים שחושבים שלא צריך להשליך את התפיסות המיניות שלנו על כלבים ולכן אין סיבה להירתע ממצבים כאלה. אך אלה נמצאים בדעת מיעוט; רוב האנשים שנתקלתי בהם, מפגינים מבוכה מהתנהגות מינית כזו, מפרידים בין הכלבים במהרה ונוזפים בכלב ה"חרמן". ההפרדה והנזיפות הופכות לנחרצות עוד יותר כשההתנהגות המינית נעשית בין שני זכרים. אז בדרך כלל המבוכה הנצפית מופגנת יותר וכך גם הסנקציות על הכלב הדומיננטי.

שני התסריטים המוכרים של התנהגות תוקפנית ומינית בין כלבים בגינות מצביעים על האופן שבו חוסר הסימטריה הרגשית שמאפיינת את הבנת ההתנהגות של כלבים לעומת בני אדם מייצרת שני סוגים של תפיסות: העדר החוויה הפנימית הרגשית של הכלבים אל מול חוסר היכולת שלהם לבטא את עצמם כמו בני אדם.

חריתה על מצבת קבורה יוונית לכבוד בחור שכנראה אהב בחייו להפגיש בין כלבים וחתולים

5.

אבל מהן המשמעויות החברתיות של שתי התפיסות השונות הנגזרות מחוסר הסימטריה הרגשית בין אנשים לכלבים?

כמובן שאחת המשמעויות החברתיות המרכזיות של הניגוד בין התפיסות הללו היא ההקמה של ארגונים ומוסדות שנועדו להגן על זכויות של בעלי חיים בעולם. דרווין, למשל, התנגד בפומבי לביצוע של ניסויים בבעלי חיים ללא הרדמה. אבל אני רוצה להתייחס דווקא לאופן שבו התפיסות הללו משפיעות על החיים הרגשיים היומיומיים של אנשים.

הפגנת חוסר הסימטריה הרגשית מאפשרת לאנשים להעריך את עצמם ולסווג את האחרים, לייצר היררכיות חברתיות רגשיות בינם לבין אחרים. תחשבו על אנשים שמתייחסים אל הכלבים שלהם כמו אל בני אדם. מנשקים אותם, מלטפים אותם, מדברים עליהם כאילו הם היו הילדים או האחיינים שלהם. לפעמים הם מלבישים אותם. לפעמים רבים איתם. לעיתים מתחננים אליהם שיעשו דברים. הכלבים ישנים איתם במיטה ואוכלים מהצלחת שלהם. אנשים כאלה מתייחסים לחוויה הפנימית של הכלב כמו לחוויה של אנשים. הם מרחמים על הכלב שאינו יכול להביע את רגשותיו ומטפלים בו כמו בילד שאינו יודע לדבר או באדם עם מוגבלות. הם הופכים את עצמם למטפלים של הכלב. הם מכלילים את הכלבים ב"משפחת האנשים" ומתייחסים אליהם בצורה הומנית. ההתנהגות הזאת אל הכלבים אמורה להפגין לסביבה את הכשירות הרגשית שלהם עצמם, היכולת שלהם לחוש חמלה ליצור נחות מהם, להבין אותו, לטפל בו. לעומתם, אנשים שמפגינים חוסר סימטריה בין החוויה הפנימית של אנשים וכלבים יימנעו מקרבה פיזית, ירחיקו את הכלבים מהחלל הביתי, ידחו את תפקיד המטפל ובמקום לשאול "מה אני יכול לעשות עבור הכלב", ישאלו "מה הכלב יכול לעשות עבורי?". פעולות כאלה גם כן מחצינות את הכשירות הרגשית של מי שמבצע אותן: אלו אנשים שמנסים להצטייר כמפוכחים, כאלה שמכירים בחוסר הסימטריה הרגשית המהותית בין אנשים לכלבים ומסרבים להשתתף ב"משחק הצביעות" של ההומניסטים; כאילו חסר בני אדם שסובלים ואף אחד לא מטפל בהם, אז למה פתאום לטפל רק בכלבים?

אבל איך אפשר להסביר את זה שאנשים אומרים שהם באמת חשים רגישות מסוימת לבעלי חיים לעומת אנשים שאומרים שהם לא מרגישים את זה? מהי אותה הרגישות לכלבים שאנשים חשים או לא חשים? ניקולס האמפרי, פסיכולוג אבולוציוני בריטי, מעלה את הטענה המוכרת שאנשים רבים נוטים להשליך את הרגשות שלהם על בעלי חיים ולכן הם מסוגלים לחוש אמפתיה כלפיהם, כפי שהם חשים כלפי חלק מבני האדם. אבל מדוע אנשים מסוימים מסוגלים לעשות את ההשלכה הרגשית הזאת ואחרים לא? אולי אנשים שהיו להם כלבים במהלך החיים רכשו את הרגישות הזאת? אבל מה בכלל הכוונה ב"לרכוש את הרגישות" לכלבים?

אפשר להרחיב לרגע את הדיון ב"רכישת רגישות" על מנת להבין את התופעה הזאת. הדוגמה הקלאסית תהיה רגישות של אנשים לבני המשפחה שלהם, כחלק מ"תודעה קיבוצית" שדן בה האינטלקטואל הערבי בן המאה ה-14 אבן ח'לדון. לפי אבן ח'לדון תודעה קיבוצית מורכבת בבסיסה מתחושת קרבה חזקה בין חברי המשפחה, תחושה שתגרום להם להקריב את חייהם אחד למען השני. הנקודה החשובה היא שתחושת הקרבה הזאת היא מדומיינת. זה לא אומר שאנשים לא באמת מרגישים אותה, אלא שניתן לחשוב עליה כ"המצאה תרבותית" שמאפשרת לקבוצות של בני אדם לשרוד ולהשיג שליטה. קלוד לוי-שטראוס ביצע מהלך דומה כשטען שהטאבו על גילוי עריות הוא בדיוק הנקודה שבה התרבות לוקחת את השליטה מהטבע, ומכוננת מערכת של חוקים שאוסרת על נישואין בתוך המשפחה ומייסדת "רשת חליפין" שבה הנשים מוצעות להחלפה. לפיכך, גם תחושת הקרבה המשפחתית וגם תחושת הסלידה מיחסי מין בתוך המשפחה מבטאות את כוחה של התרבות לנתב את התחושות הראשוניות של אנשים ולארגן את חייהם הרגשיים היומיומיים. איך החברה המערבית מתייחסת לאנשים שלא מכירים בקשר ה"טבעי" בין חברי משפחה או מפרים את הטאבו על גילוי עריות? במקרים אלו הקבלה של ה"קפיצה התרבותית" (תפיסת הרגשות כלפי המשפחה והדחייה של גילוי עריות כ"טבעיים") הפכה לקנונית, וגם אם יש עליה מחלוקות, הן שוליות.

במקרה של כלבים, בבסיס הרגישות וחוסר הרגישות כלפיהם עומדת הנחה בסיסית עקרונית בדבר הא-סימטריה הרגשית בין אנשים לכלבים. זה ברור לכולם שגם אם לכלבים יש חוויה פנימית דומה לשלנו – הם לא כמונו. אנשים שלא מקבלים את ההתייחסות לכלבים כמו לבני אדם מכירים בחוסר הסימטריה הרגשית באופן גלוי וזה מתבטא בפעולות ההתייחסות היומיומיות שלהם לכלבים (רתיעה, הרחקה, סגנון דיבור וכדומה). לעומתם, אנשים שמתייחסים לכלבים כמו לבני אדם, כלומר, מבינים את הרגשות של הכלבים כאילו היו הם עצמם (מבצעים את ההשלכה הרגשית שהאמפרי מדבר עליה), אנשים כאלה עושים "קפיצה תרבותית" – הם מתעלמים מחוסר הסימטריה הרגשית כדי להתייחס לכלבים כמו לאנשים. כדי להסביר את הקפיצה הזאת הם נדרשים לגייס רפרטואר שלם של ערכים מוסריים ורגשיים – כמו שיוויון, כבוד, אהבה וחופש – הצדקות מוסריות ורגשיות שמיובאות מתוך "עולם האנשים הדמוקרטי-ליברלי". לעומת זאת, אנשים שלא מכירים ב"קפיצה" נקלעים בעל כורחם למאבק מול ההצדקות הדמוקרטיות-ליברליות, או במילים אחרות – הם עשויים להיתפס כשמרנים. מחלוקת זו מצביעה על כך שהרגישות לכלבים, בניגוד לרגישות המשפחתית למשל שכבר הפכה לנטייה רגשית קנונית, רוויה במשמעויות תרבותיות סותרות שמעמידות אותה למשא ומתן יומיומי בין אנשים שמנסים לאשרר את מוסריותם.