הרהורים על הומולאומיות

אם יש כזה דבר זיקפה לאומית (וכנראה שיש), אז צ'לסי מאנינג גורמת ללהט"ב ביקורתיים ושמאליים ברחבי העולם לחוש זיקפה קווירית בשנים האחרונות, ועוד יותר מאז שהודיעה שהיא צ'לסי ולא בראדלי. אחרי כמה שנים קשות של צפייה בהומואים, לסביות ואחרים שמצהירים נאמנות ללא סייג למדינה, מתגייסים ברעל להגן בגופם על המשך פשעיה ומשתמשים בזכויות שהיא מעניקה להם כדי לתרץ את פגיעתה בזכויותיהם של אחרים, משתדלים ככל יכולתם להידמות לסביבתם ודורשים מהשלטון לפצות אותם באמצעות אימוץ ופונדקאות על פוטנציאל ההולדה שנעדר מהקשרים שלהם – אחרי כל אלה, יש לנו סוף סוף קדושה מעונה שמזכירה שלא כל הומואיוּת היא בהכרח הומולאומית, שיש איזשהו גרעין חתרני ובוגדני בסובייקט הקווירי שאי אפשר לאלף לחלוטין. אבל גם אם הגרעין הזה קיים, אי אפשר להיאחז בו ובהתגלמויותיו המעטות כדי לפטור את הטרנד הכללי – התמסרותם של להט"ב רבים לכוחה של המדינה – בבחינת "תודעה כוזבת". יתרה מזאת, עד כמה שהומולאומיות היא תופעה דוחה מבחינות רבות – כניעה ללא תנאי לנורמטיביות, הקהיית הפוטנציאל החתרני והביקורתי שטמון בזהות הלהט"בית, מתן לגיטימציה לפשעי מדינה וכו' – חשוב לא פחות לשאול עד כמה כל זהות הומואית היא כבר לאומית. התשובה עשויה להיות לא נעימה לאוזן, אבל לדעתי היא הכרחית כדי להבין את ההומולאומיות, ואת אופקי הביקורת שלנו עליה, לעומקן.

מאז פוקו אנו יודעים שההומוסקסואליות המערבית המודרנית, שצמחה במערב אירופה במאות ה-18 וה-19, נבדלת מהומוסקסואליויות אחרות בזמן ובמרחב, בכך שהיא נתפסת, נחווית ומקוטלגת כזהות, ולא רק כצבר פרקטיקות מיניות. במלים אחרות, גברים ונשים קיימו יחסי מין עם בני מינם בתרבויות רבות, אבל רק במערב אלה שקיימו יחסי מין הומוסקסואליים נתפסו כ"הומואים" וכ"לסביות", בעלי זהות מינית נפרדת, לטוב או לרע, מיתר האנשים, כשזהות זו מכתיבה פרקטיקות והעדפות שונות, כמו גם דרכים חדשות של הממסד המדינתי והמדעי לדעת אותם ולשלוט בהם.

הבדל חשוב נוסף בין ההומוסקסואליות המערבית והומוסקסואליויות אחרות קשור יותר להומואיות הגברית וללגיטימציה להיחדר. מערכות היחסים השוויוניות בין גברים בוגרים שאנו מכירים כמערכות יחסים הומואיות, במסגרתן כל אחד מהפרטנרים יכול (לפחות פוטנציאלית) לחדור ולהיחדר לבן זוגו, הן בגדר יוצא מן הכלל לעומת שאר ההומוסקסואליויות שידעה ההיסטוריה האנושית. בתרבויות רבות בהן היו נהוגות פרקטיקות חד-מיניות, מערכות היחסים הללו היו היררכיות, עם חלוקת תפקידים ברורה לפי גיל ומגדר: באימפריה העות'מאנית היה זה הגבר המבוגר שמילא את תפקיד האקטיבי וחדר לנערים צעירים; בחברות אינדיאניות היה מקובל מוסד ה-Berdache – גברים בעלי תפקיד פולחני מחופשים לנשים, שרק במסגרת מגדרית זו יכלו להיחדר. מכיוון שגיל ומגדר שלובים זה בזה בתרבויות שונות, הילד או הנער הצעיר, שעוד לא הראה סימני גבריות כמו שיער גוף, נחשב לאישה ויכול למלא את התפקיד הפסיבי מבלי שהעצמי שלו יוכתם. יתרה מזאת, בשבט האטורו בפפואה ניו-גינאה נחשב הזרע שסופח לתוכו הנער הפסיבי לבעל סגולות חשובות – הגבר האקטיבי ממש נחשב למי ש"מזריע" את ה"גבריות" בגופו של שותפו הצעיר, ורק כך יכול האחרון להפוך, בתורו, לגבר.

Berdache מפנמה במלתעות כלבי הכובש הספרדי, המאה ה-16

שני הבדלים אלה הם קריטיים, וכל נסיון להבין את הייחודיות של ההומואיות המערבית חייב להתחיל מהם. חוקרים רבים התעסקו בהיווצרות הקטגוריה המדעית של הומוסקסואליות במערב אירופה בעת החדשה, במנגנוני הדיכוי והשליטה שהפעילה החברה על ה"סוטים" החדשים האלה, בהיסטוריה של שחרור הלהט"ב או בתהליך באמצעותו הם הצליחו לפתח תתי-תרבויות מעצימות ומגוננות. אמנם המחקרים והתיאוריות הללו מסייעים להבין כיצד הפרקטיקות ההומואיות נוצקו לתבנית מגבילה של זהות בידי הממסד הרפואי; כיצד החילון ותהליכי הבירוקרטיזציה גרמו למדינות רבות להפוך חטא דתי לעברה פלילית; מדוע סובייקטים הומואים, לסביות וקווירים אחרים החלו להיאבק בהפללה הזו ובצורות דיכוי אחרות שהופעלו נגדם, וכיצד הקפיטליזם, האורבניזציה והאינדיבידואליזם, שקטעו את תפקידה ההיסטורי של המשפחה כיחידה יצרנית וניתקו אנשים מרשתות חברתיות הדוקות ומעיקות בכפרים, הביאו גברים ולאחר מכן נשים לעצמאות מינית שאפשרה להם, בין היתר, לממש את משיכתם לבני מינם. אולם השאלות האלה הן במובן מסוים משניות, מכיוון שהן לא מתייחסות לחוויה הקונקרטית הבסיסית של "ההומואים החדשים", שהרשו לעצמם להפר את הטאבו הבסיסי של כל התרבויות בהן רווחו פרקטיקות הומוסקסואליות, ובהיותם גברים בוגרים להיחדר – או לאמץ מסכה חברתית עליה מקועקעת ההיחדרות כפרקטיקה שהיא תמיד פוטנציאלית.

כפי שאני רואה זאת, יש לבחון בראש ובראשונה את הלגיטימציה לפסיביות ולנסות לענות על השאלה הבאה: כיצד דווקא במערב אירופה, החל מהמאה ה-18, החל להיווצר טיפוס חברתי של גבר בוגר שמוכן שגבר בוגר אחר יחדור אליו? לדעתי ניתן להסביר זאת באמצעות עליית המדינה המודרנית, תופעת הלאומיות ובמובן מסוים גם אופן הייצור הקפיטליסטי, ששינו את מודל הגבריות והכבוד הגברי ואפשרו לגברים, ראשית כל במדינות המערב ולאחר מכן בנקודות שונות ברחבי העולם, "להשתחרר". המודל הזה נוגע יותר להומוסקסואליות גברית ולא נשית משתי סיבות: ראשית, ההומוסקסואליות הגברית התעצבה כזהות במדינות המערב מוקדם יותר מהלסביוּת, קל וחומר מיתר הזהויות הקוויריות שראשי התיבות להט"ב בקושי תופסים, ולא יהיה זה מופרך לטעון ששאר הזהויות ההומוסקסואליות התעצבו ככאלה תוך התבססות על התקדים של הזהות ההומואית הגברית (והתנגדות לו); לסיבה השנייה מוקדשות שתי הפסקאות הבאות, שחוטאות מעט בפוזיטיביזם – אך נראה לי שזו רמה מינימלית ומתבקשת למדי.

רוב תרבויות העולם היו ועודן, בצורה כזו או אחרת, סקסיסטיות ופטריארכליות. אחד המאפיינים המשותפים למרבית החברות שנחקרו בידי אנתרופולוגים החל מהמאה ה-19 הוא מעין "מבנה עומק" של גבריות, שגילומיו הספציפיים אמנם משתנים מחברה לחברה, אך בהגדרתו הבסיסית ביותר, מבנה העומק הזה הופך את הגבריות לפרויקט שעל הזכרים בחברה להגשים: עליהם לעמוד בציפיות מסוימות ולמלא תפקיד חברתי כלשהו, שאם ייכשלו במילויו הם יואשמו בכך שאינם גברים מספיק, או בכלל. אמנם תפקידים מגדריים קיימים הן עבור גברים והן עבור נשים, אך לטענת דיוויד גילמור, שכתב את הספר Manhood in the Making, ברוב החברות אישה שתיכשל במילוי תפקידיה המגדריים עשויה להינזף, ואף לספוג סנקציות שונות, אך היא לא תיחשב ל"לא-אישה". בעוד שעל הנשיות, לטענתו, ניתן להוסיף, למשל, באמצעות תכשיטים ותכשירים קוסמטיים, את הגבריות אפשר ממש לאבד. לכן הזהות הגברית ברוב התרבויות נזילה פחות מהזהות הנשית: היא הרבה יותר בינארית והרבה פחות רציפה.

"מבנה עומק" נוסף שמתחבר ומשלים לזה של הגבריות הוא הקודים התרבותיים הכמעט-אוניברסליים של כבוד ובושה. גם פה מדובר במבנה בעל גילומים ספציפיים שמשתנים מחברה לחברה – מה שנחשב למכובד בתרבות אחת עשוי להיחשב למבייש בתרבות אחרת, או אף במעגל חברתי אחר באותה התרבות – אך בכל אופן, דבקות באידיאלים ההגמוניים של הקבוצה – דבר שתמיד קל יותר לגברים ובני הקבוצות השליטות בחברה לעשות, שכן הם אלה שנוטים להגדיר את האידיאלים האלה מראש – מקנים לאדם כניסה לקבוצת הכבוד, קבוצה שחבריה מכירים זה בכבודו של זה ונהנים מהערכתם של בעלי הכבוד הפחות מהם, קבוצה שהיא מקור הכוח החשוב ביותר בחברות רבות. קודים של כבוד ובושה בולטים יותר בחברות פנים-אל-פנים, קבוצות קטנות בהן האדם נמדד ללא הרף בעיני זולתו. בחברות כאלה הערכת הזולת את האדם, תחושת הכבוד והעצמי שלו שלובים זה בזה ללא הפרד, ואקט מביש של אחד מבני קבוצת השארות של הפרט, בהגדרתה הרחבה – בני משפחתו, אך גם בני השבט שלו, חבריו ועמיתיו, כלומר, כל מי שחולק עמו מאפיין מהותי של זהותו – מכתים גם את ה"שם" שלו, וגורע מכבודו, עד למצבים של רמיסתו וחילולו המוחלטים. התנהגות המוגדרת כגברית היא גם זו המוגדרת כמכובדת בתרבויות רבות, יחד עם אוטונומיה ואי-תלות באחרים, אומץ לב, איפוק ושיקול דעת, עוצמה פיזית, נדיבות ודאגה לחלשים, ועוד – תכונות שמשתנות מחברה לחברה אך לרוב נתפסות כמה שמעביר את האדם מספירת הטבע לספירת התרבות.

תפקיד אקטיבי ביחסי מין גם הוא נחשב גברי ומכובד, בעוד שהתפקיד הפסיבי אינו מקנה למבצע אותו כבוד מיוחד ואף עשוי להמיט עליו חרפה. הקודים של כבוד ובושה בתוך כל חברה הם פרטיקולריים, כך שבמסגרת חלוקת התפקידים המגדרית בני ובנות החברה לא נדרשים לעמוד באותם הקודים התרבותיים. מסיבה זו, זה סביר ו"נסבל" עבור אישה להיות פסיבית, אך גבר בוגר שמקבל על עצמו את תפקיד הפסיבי נחשב כמי שסורס ועבר פמיניזציה, כמי שהפרקטיקה המינית הפכה אותו לאישה, כמי שנכנע לטבע וויתר על "מותר הגבר על האישה" – אי-התלות והאוטונומיה – וככזה הוא פסול מחברות בקבוצת הכבוד הגברית. בחברות בהן הדימוי העצמי של האדם משוקע לבלתי-הפרד בזה של בני משפחתו והמשפחה המורחבת שלו, כבוד המשפחה כולה ייפגע כתוצאה מגבר אחד שהרשה שאחר יחדור אליו, או שנאנס על ידו. הדוגמה של יוון העתיקה היא קלישאתית כמעט, אך חשובה: ביוון זה היה לגיטימי שגבר יחדור לנער שטרם צימח זקן, אך חדירה לגבר אחר, בהסכמתו או שלא בהסכמתו, הייתה אקט של "היבריס", כלומר, פגיעה חמורה ואלימה בכבודו ובכבוד משפחתו.

הפסקה הקודמת בוודאי נשמעת לא ביקורתית להפליא, כזו שמקבלת את הנרטיב הגברי ההגמוני, אבל עד כמה שהתפיסה המתוארת בה נראית פונקציונליסטית, יש להתייחס גם לאפקט הגדול שהיה לה: זו הייתה האידיאולוגיה המוצהרת של בעלי הכוח, לרוב, הגברים, בחברות רבות, בהווה ובעבר; אידיאולוגיה שבדרך כלל עבדה ברוב המקרים וכך הפכה את ההיחדרות הגברית לטאבו, הלכה למעשה. אחרי 1,300 מלים ראוי כבר להגיע לנקודה המהותית של הפוסט הזה: מה שאיפשר לגברים בוגרים להיחדר, ולהחזיק בזהות מינית במסגרתה ברור לכל שהם פסיביים בפוטנציה, לפחות בחלק מהמפגשים המיניים שלהם, הוא צמיחתן של מדינת הלאום והלאומיות. מדינת הלאום – בגלל הצבא שהיא מחזיקה והמונופול שלה על כוח, שמאפשר היווצרות של גבריות יותר "פציפיסטית", או מפורזת – והלאומיות, בגלל תפיסת השארות העל-משפחתית שעומדת בבסיסה.

נורברט אליאס זיהה את עליית המדינה המודרנית החל מראשית העת החדשה כחוליה נוספת – לאחר חצרות האצילים הגדולים וחצרות המלכים בתקופת המלוכה האבסולוטית – בשרשרת שאפשרה את ה"פציפיקציה", הפירוז, של הגוף האנושי, תחילה במערב אירופה, ולאחר מכן ביתר העולם, והפיכתו לגוף "מתורבת" ומעודן, שמכיל אדם שנכון יותר להפעיל אלימות סימבולית ונוטה פחות להפעיל אלימות פיזית. תירבות הגוף ופירוזו התאפשרו בגלל המעבר למסגרת חברתית רחבה יותר, בה מוטלות סנקציות חמורות יותר ויותר על הפעלת כוח פיזי באופן אינדיבידואלי, וכן נוצרים בה כללי נימוס ונורמות תרבותיות כדי לאפשר את התקיימותם של מספר רב של אנשים בקבוצה אחת ומכיוון שקבוצות מסוימות בתוך הקבוצה הרחבה מנסות להתבדל על ידי נורמות וכללי נימוס "מעודנים" יותר, וכך לזכות ביוקרה ומשאבים רבים יותר. "תהליך הציביליזציה" הזה, שעליית מדינת הלאום הייתה שלב קריטי במסגרתו, יצר לא רק אנשים שאוכלים עם סכין ומזלג, נחרדים מהמראה של הנבלה שתעלה על צלחתם בארוחת הערב, אנשים שלא יורקים ומפליצים בפומבי ושלא חובטים בכל אדם שמעליב אותם ופוגע בכבודם; הוא יצר גם גברים שיכולים לבצע אקטים גופניים שנחשבו בעבר כנשיים לעילא, כמו היחדרות על ידי גבר אחר, מבלי שהגבריות שלהם תאבד לחלוטין. במלים אחרות, הגוף הזכרי עבר טריוויאליזציה, והקשר בין כבוד לבין גבריות כבר לא עובר רק דרכו. כדאי להוסיף לקלחת הזו גם את הקפיטליזם, שספק אם היה יכול להתקיים ללא מנגנוני הריסון העצמי שהמדינה המודרנית תרמה להיווצרותם, כמו גם מנגנוני הדיכוי החיצוניים שהיא ייצרה, ושתרם רבות לפציפיקציה של הגבריות: הגבר (והאישה) בחברה הקפיטליסטית יכול להוכיח את הגבריות שלו, וכך לזכות במשאבים חומריים וביוקרה, באמצעות תחרות מתוחכמת ורמיסה כלכלית של אחרים, ולא רק על ידי גזל בוטה שכרוך בשוד וביזה. ה-Power Gays הם לדעתי הדוגמה המובהקת של פציפיקציה כזו, מכיוון שהם עשויים לאחד בפרסונה שלהם אוחצ'ה צעקנית ונשית יחד עם מניפולטור כלכלי קר-רוח; ליתר דיוק, המניפולציות הכלכליות, קרות הרוח, מעניקות להם קרדיט של גבריות שבאמצעותו הם יכולים לקנות את ההתנהגות האוחצ'ית, הנשית.

מניירות הומואיות כפציפיקציה של גבריות ב-Paris is Burning

הפמיניזציה של הגבר לאורך המאה ה-19 היא תופעה מוכרת במחקר ההיסטורי, שקמה לה ריאקציה בדמות עליית תדירות הדו-קרבות בין גברים בורגניים מהוגנים במדינות כמו גרמניה וצרפת באותה תקופה – ריאקציה שבאופן מעניין דווקא חולקת לא מעט תווים משותפים עם הפרדיגמה של התופעה אליה הגיבה – ההומו הנחדר. על כל פנים, כדאי להוסיף גם את התרומה של הצבאות המדינתיים להיווצרות אותה התופעה. המדינה המודרנית שקמה לאיטה במערב אירופה החלה עם הזמן להחזיק בצבא סדיר ולנהל מלחמות מול מדינות אחרות, תוך שהיא פוטרת כפרים וחבלי ארץ בודדים מייצוא עצמאי של האגרסיביות שלהם, אפשרה את ההרחקה של הגבריות מהגוף הגברי. הגבריות חדלה להיות משוקעת בגוף הזכרי וברשת החברתית של גברי המשפחה, השבט או הכפר, והחלה להיות משוקעת בצבא, מוסד כוחני שמגדיר את יחידת הגבריות לא בתור הזכר היחיד ולא בתור קבוצת הגברים של הקהילה הממשית אליה הוא משתייך, אלא בתור הקהילה המדומיינת כולה – הלאום, או כלל הגברים של הלאום. במצב כזה, אזרח המדינה המודרנית יכל להרגיש כגבר גם מבלי שהוא עצמו יצא למלחמה: יש גוף פורמלי שמגן על הקבוצה החברתית אליה הוא משתייך, המדינה, מחדירתן של בני קבוצות אחרות, וכשהגוף הקולקטיבי מוצק ונותן את האשליה שהוא בלתי חדיר, הגוף האישי יכול להיות רופס למדי, ואפילו להיחדר. בחברות קטנות הכבוד משוקע בגוף האישי, ובעל הכבוד – או מי שרוצה להשיג אותו – צריך לעמוד תמיד על המשמר, ואילו בחברות גדולות יותר, בעלות מוסדות פורמליים ויציבים שמבטיחים את הגבריות של הקבוצה כולה, ניתן לנוח, להרפות. יתרה מזאת: עליית המדינה המודרנית באירופה הייתה כמובן כרוכה מתחילתה בשליחת זרועותיה הארוכות לשאר היבשות, ונראה לי שאי אפשר להפריד בין עלייתו של ההומוסקסואל המודרני, הנחדר, על במת ההיסטוריה במאות ה-18 וה-19, לבין חדירתן של צבאות ורשויות המדינות בהן הוא הופיע, לכל רחבי העולם באותה התקופה.

לא רק למדינת הלאום כמסגרת פוליטית וחברתית, אלא גם ללאומיות, כאידיאולוגיה ואופן של דמיוּן יחסים חברתיים, היה תפקיד חשוב בהצמחת ההומוסקסואליות כזהות מינית שנושאה נחדר בפוטנציה. הלאומיות, במובן מסוים, מרחיבה את קבוצת השארות של בני ובנות הלאום: היא הופכת את הלאום, הקהילה המדומיינת, למשפחה אחת גדולה, מעל לכל שאר המשפחות הקונקרטיות. האידיאולוגיה הלאומית מתארת את האומה בתור משפחת-על, וככזו היא מאפשרת למשפחה הגרעינית, הקונקרטית, לחדול להיות לא רק יחידת ייצור, אלא גם יחידת כבוד. בחברות בהן המשפחה, הגרעינית או המורחבת, היא קבוצת השארות האולטימטיבית או הדומיננטית, גבר מבני המשפחה שנחדר על ידי גבר אחר ממיט חרפה על המשפחה כולה. לעומת זאת, בחברות בהן רווחת אידיאולוגיה לאומית, קבוצת השארות היא כל כך רחבה, אמורפית, אבסטרקטית, עד כדי כך שה"כתם" של בן המשפחה הסורר הולך לאיבוד בחלל הכבוד בשל המשקל הסגולי הקטן כל כך של מעשהו המביש; הבושה כל כך "קלה", באופן יחסי, כשהיא נספגת ברזרבות הכבוד העצומות של הלאום, עד כדי כך שהיא לא מורגשת. לכן, יש פחות צורך של יתר בני קבוצת השארות – בני הלאום – להרגיש שהגבריות והכבוד שלהם נפגעים בשל היחדרותו של בן לאום אחר, וכתוצאה מכך, להעניש אותו, לנקום בו או להתרחק ממנו.

המודל הזה עשוי להיראות מופרך כי תנועות לאומיות רבות, לצד היותן סקסיסטיות וגזעניות, הן גם הומופוביות, ואף מכיוון שהומופוביה מילאה תפקיד חשוב בהיווצרות הלאומיות והאדם הלאומי, כפי שהראה ג'ורג' מוסה. אבל חשוב לזכור שאין פה טענה שהלאומיות היא סובלנית כלפי הומוסקסואליות מטבעה, אלא שהיא יצרה, יחד עם כוחות אחרים במערב המודרני, ובהם הקפיטליזם (כפי שטען ג'ון ד'אמיליו), תנאים שאיפשרו את היווצרותה של זהות הומואית נחדרת בפוטנציה – גם אם היא מניעה ללא הרף כוחות שמדכאים, או מבקשים לדכא, את נשאי הזהות הזו. בסופו של דבר, גם אין פה טענה למונוקוזליות – כלומר, אמירה לפיה היו אלה רק הלאומיות ומדינת הלאום שאפשרו את עיצוב הזהות ההומואית הגברית – אלא הצבעה על קשר שלמיטב ידיעתי טרם נחקר בין לאומיות וזהות מינית, קשר שעובר דרך שארות, כבוד, גבריות, הגוף והמדינה. הסתייגות חשובה נוספת: הדברים אמורים רק ביחס לצמיחת הזהות ההומוסקסואלית במערב אירופה במאות ה-18 וה-19; כמו כל מודל אחר, גם את הזהות הזו ניתן היה לייצא, לאחר שיוצרה, למקומות אחרים בעולם, שם המדינה הלאומית לא הייתה חזקה כמו במערב אירופה.

ובכל זאת, גם אם כל הומואיות היא כבר הומולאומית, מה חדש בסוג ההומואיות החדש שאנו רואים בשנים האחרונות, זהות מינית שמתכוננת תוך הזדהות פטריארכלית עם המדינה והלאום, שנשאיה דורשים שהמדינה תתגייס לעזור להם לקיים חיים נורמטיביים על ידי מתן היתר לנישואין ואימוץ ותשלח את צבאה לשחרר את בני האינטרנציונל הוורוד שאיתרע מזלם להיוולד מעבר להררי האיסלאם? לדעתי, ההומולאומיות הזו עלתה בגלל "היחדרותה" של המדינה בעידן הגלובליזציה. כל עוד המדינה הייתה חזקה, התהליך שפורט למעלה יכל להתקיים באופן כה מושלם עד כדי כך שהוא לא היה מורגש, בבחינת "דוקסה", כוח שמניע את הסובייקט באופן שקוף, לא מודע כמעט; הבטחון שהקנתה ה"דוקסה" הזו אפשר את ה"הטרודוקסה", החתירה תחת מצב הדברים הקיים, כלומר, את התנגדותו של הסובייקט הלהט"ב למדינה שהייתה בין תנאי כינונו ההיסטורי. כך, תנועות קוויריות יכלו לשאת את הדגל האנרכיסטי ולהיאבק עבור שחרור של קבוצות ועמים מדוכאים; אפילו המיינסטרים הלהט"ב הישראלי, השמאל-ציוני, שמצביע מרצ ומביע סימפטיה לרעיון זכויות האדם, ליברלי ואינדיבידואליסטי ככל שיהיה, הוא חלק מההטרודוקסה הזו. אולי כדאי למתוח כאן את הדוגמה של צ'לסי מאנינג: אחרי הכל, מאנינג יכלה לבגוד ולהסגיר סודות מדינה מכיוון שהייתה בצבא, כלומר, מפני שהייתה משולבת בזרוע הכוחנית הזו של הממסד המדינתי.

אולם בעידן גלובלי יותר ויותר, עם מעבר המשקל על כפות המאזניים מה"שלטון" אל ה"הון", הדברים משתנים.

אנו חיים בתקופה בה גבולות המדינה נהיים מעורפלים למדי (גם אם קשיחים מאוד בנקודות מסוימות ועבור אנשים מסוימים): העולם הראשון נוסע לטייל ולעבוד בעולם השלישי, העולם השלישי נוסע לעבוד (או נמלט בשחייה) ללב המטרופולין של העולם הראשון. המציאות החדשה הזו מביאה את הגבר המפורז של העולם המערבי, שהגבריות שלו, כאמור, משוקעת במדינה, בצבאה, או בשוק הכלכלי שבו היא מקנה לו עמדת יתרון ברורה, למגע עם גברים שהגבריות שלהם פחות מנותקת מגופם ומגופי הגברים האחרים במשפחתם, בין אם אלה המקומיים בנופש שהוא יוצא אליו או המהגרים בעיר בה הוא חי. זה מפגש שעשוי להיות מאוד טעון, והגבר המערבי מרגיש מאוים, כשידו על התחתונה: בעוד הגבר האחר נושא את גבריותו על גופו, הגבריות של המערבי נמצאת במקום אחר, מרוחק; כמו אדם שצריך את כספו אבל שכח את הארנק שלו בבית (ואולי דוגמה יותר הולמת תהיה מקרה שבו הכסף הזה בכלל נמצא בבנק) – הקרדיט של הגבריות באותה סיטואציה ספציפית, באותו מפגש קונקרטי, לא יכול לקנות כלום, אי אפשר להמירו בשום דבר. או אז הגבר המערבי קורא בחזרה למדינה, רוצה אותה קרוב – שתווסת את ההגירה, שתבטיח שוב את עליונותו במדינות אחרות, שתנכיח את עצמה כדי שהוא לא "יאבד פנים" וינוצח במפגשים האומללים הללו. בקיצור, ההומולאומיות היא תגובה למשבר גבריות, שנוצר כשהגבר המערבי, שעבר, במשך תהליך היסטורי ארוך, מעין מיקור חוץ של גבריותו – וההומו המערבי, בתור הפרדיגמה של מיקור החוץ הזה – דורש כעת את חזרתה של המדינה כדי שתגבה את גבריותו האבודה. ומה עם הלסבולאומיות, הטרנסולאומיות וכו'? לא בכדי, אני חושב, אנחנו רגילים לראות בעיקר גברים בתור הדוברים של ההומולאומיות – הם אלה  שהגבריות שלהם מאוימת, ולכן הם שתובעים את השבת המדינה לתמונה. על כל פנים, כמו שהמודל של הומוסקסואליות כזהות התחיל עם גברים במערב ויוצא הן לארצות אחרות והן למגדרים אחרים, גם במקרה של ההומולאומיות ייתכן שמדובר בתופעה שהמוקד והמקור שלה הם גבריים.

הדברים האמורים לעיל מסייעים אולי להבין את הפינקוושינג הישראלי של פשעי הכיבוש והאפרטהייד. כשמדברים על פינקוושינג מרחפת באוויר תחושה חזקה של מניפולציה, של תחמנות ישראלית, כאילו כל ייצוא של הומולסביות ישראלית לעולם היא תעמולה, כאילו כל תמונה של הומואים ישראלים שמחזיקים ידיים בוימה על ידי דובר צה"ל באחד הרחובות שמאחורי הקריה. העיסוק בפינקוושינג מבוסס על ההנחה שבמדינה מיליטריסטית כולם צריכים להיענות למודל גבריות אחד – זה של החייל הקרבי או של ההייטקיסט ממודיעין, למשל – ואם מחלחל החוצה דימוי אחר, נשי יותר, זה בוודאי למרות המיליטריזם, ונובע מצורך של גורמים מגבוה להצדיק את תוצאותיו – הכיבוש בשטחים. אבל בישראל האולטרא-ציונית של 2013, ההומולאומיות לא צריכה להיות מוכתבת מלמעלה, היא נובעת מלמטה בצורה אורגנית למדי, ולכן היא לא נוצרת למרות המיליטריזם אלא דווקא בגללו. ישראל יכולה לשווק את עצמה כגן עדן להומואים מערביים מכיוון שהגבריות של אזרחיה מבוססת למדי ומשוקעת במוסדות הצבאיים שלה, בתעשייה הביטחונית שלה ובממשל הצבאי המתמשך שהיא מפעילה בשטחים. יש פה בוודאי גם לא מעט מניפולציות מגבוה, אבל עם תשתית מבוססת למדי במישור החוויה האותנטי של האנשים שחיים פה – וצריך להבדיל בין השניים.

במודל שהצעתי פה, אם הוא אכן מתקבל על הדעת, יש משהו מאכזב. צ'לסי מאנינג, הטוראי החתרן והבוגדני מצבא האימפריה, משקפת אמנם את הגרעין הרדיקלי של הזהויות הלהט"ביות, זה שסולד מכוח ומלאומיות, אבל זהו לא הגרעין היחיד, ולכן הוא אולי גם לא אינהרנטי לזהויות הללו. ייתכן שלזהויות הלהט"ביות יש גם גרעין מובנה של צמיחה מהלאומיות, חבירה אליה והתבססות על כוחה. אני חושב שאסור להתעלם מהמימד הזה, וכדי לממש את הפוטנציאל החתרני והביקורתי של הזהויות הלהטב"יות צריך להיות מודע לכל צדדיהן. יש במודל הזה אולי גם משהו טראגי: אם כל הומואיוּת היא כבר הומולאומית, עד כמה אנו יכולים לבקר את ההומולאומיות החדשה? ובמלים אחרות, כיצד אפשר לקדם פעולה מוסרית ואסתטית מתוך מודעות לנסיבות ההיסטוריות והסוציולוגיות שעיצבו אותנו, אך מבלי להיכנע לכוחן המשתק?

**המון תודה לכל הא-נשים ששוחחתי איתם-ן בחודשים האחרונים על הפוסט הזה, שהסכימו או התווכחו, תרמו וביקרו אותו.