בין האורישה לשטן: על שתי דתות אפרו-ברזילאיות

* כתבה זו פורסמה בגרסה מעט שונה ומקוצרת בגליון פברואר 2015 של "מסע אחר".

"מה זה קנדומבלה (Candomblé)?", חזרה קארול על השאלה שלי וחשבה עליה בכובד ראש. בחלל הממוזג של מסעדת סאבווי שבה ישבנו, היא וחברתה ראקל דיברו על אנרגיות, על דרכו האישית של כל אדם שהופכת אותו לאדם טוב יותר, על המבחנים שהוא עובר בחייו כשאנשים ומקרים שונים מנסים להסיט אותו מדרכו ולגרום לו לזנוח אותה. מעט התאכזבתי, אני מודה: יכולתי לשמוע את הדברים האלה מכל חסיד ניו-אייג' בארץ או בחו"ל. בחוץ, העיר סלוודור (Salvador), בירת מדינת בּאִיה (Bahia) שבברזיל, רחשה והתרחשה: מקצבי תופים עלו מקרנות הרחוב של העיר בעלת האוכלוסייה השחורה הגדולה ביותר מחוץ לאפריקה, נערים רקדו במעגלי קפוארה, נשים בשמלות המסורתיות, הכבדות, של באיה, מכרו אקראז'ה (Acarajé) – מעדן של קמח לוביה מטוגן בליווי ממרח בוטנים ופירות ים, פאסט פוד חם-חם בלחות המיוזעת של רובע פלורינו (Pelourinho). האם אפשר לתאר בצורה כה תפלה דת ששרדה חמש מאות שנה, נדודים בין-יבשתיים והיסטוריה של עבדות, דת שלבה פועם בעיר התוססת, החושנית הזאת? עד מהרה נוכחתי בטעותי, כשהגענו לטהיירו (Terreiro, מקדש קנדומבלה) שקארול וראקל נוהגות לפקוד. התקיימה שם חגיגה לכבוד יאנסה (Iansã), האלוהות של האש, הרוח והסערות, הנמנית עם האורישות (Orixás) – פנתיאון האלים בקנדומבלה. הצטופפנו בעמידה, 35 איש, בחדר קטן וצר – בסך הכול חמישה מטרים על שניים. מעל מקדש זה גר הכוהן הראשי של הקהילה, הפאי די סנטו (Pai-de-santo, "אביו של הקדוש"). היה חם נורא בחדר, כולם נטפו זיעה, ורק יכולתי לתאר לעצמי עד כמה חם למשתתפים הפעילים בחגיגה, הפיליוס די סנטו (Filhos-de-santo, "בְּנֵי הקדוש"), כ-15 נשים וגברים שעברו חניכה מלאה לדת והיו לבושים בכותנות ובשמלות כבדות שהיו אופייניות לחגיגות העבדים בעבר. לצלילי תיפוף שהפיקו שני בחורים בפינת החדר, הם רקדו במעגל, שרו בשפת היורובה (Yoruba) המערב-אפריקאית ומעת לעת כרעו ברך והשתחוו בפני הפאי דה סנטו. לאחר שעתיים של ריקודים, כשהאוויר במקום היה כבר דחוס עד כדי התפקעות, הוביל הכוהן הראשי אל תוך החדר אישה כבת 50, עורה השחור מנומר בנקודות צבע לבנות, צמידים על זרועה וראשה מגולח, משוח כולו באיפור כחול ומזכיר במראהו קסדה. היא עברה באותם שבועות חניכה בטהיירו, מה שהקנה לה קשר חזק במיוחד עם האורישות השונים. היא רקדה במרכז, לצלילי התיפוף שהקצב שלו הלך וגבר, והשאר הקיפו אותה ושרו ביורובה שירים שנעשו מהירים מרגע לרגע. מכה אחת החלטית על התוף עצרה את הכול, גם את נשימתם של המשתתפים. מפי הנחנכת בקע שם האלה, מילה אחת שהדהדה בחלל החדר, וברגע אחד התחילו כל הרוקדים לעוות את גופם ולפלוט צעקות. עיניהם נעצמו, שפתיהם נקפצו, התקשחו; האלה יאנסה ואורישות אחרים שקרובים אליה נכנסו בזה הרגע לגופיהם של המשתתפים, ומעתה ועד סוף החגיגה – עד השעה שמונה בבוקר – אותם אנשים לא יהיו עצמם אלא האורישות שמפעילים אותם ושגורמים להם לרקוד באקסטזה במקדש. למרבה המזל, אחרי הרגע שבו נכנסו האורישה במאמינים הכריזו על הפסקה, ואני יצאתי לרחוב, מחושמל מהקסם. באוויר הפתוח ניסיתי לעכל את החוויה שהייתי עד לה וסיכמתי ביני ובין עצמי שהפער בין השיחה העייפה עם קארול וראקל לטקס שזה עתה ראיתי הוא אחד המאפיינים של הדת המורכבת הזאת – דת של מעשים וחוויות ולא של דיבורים.

בחודשים שבהם המשכתי לטייל ברחבי בברזיל חזיתי בפנים נוספות של דת הקנדומבלה ושל הדת הקרובה לה, האומבנדה (Umbanda). המתחים רבים שמאפיינים את שתי הדתות הללו הם שמעידים אולי על כך שאין מדובר רק בפולקלור אפרו-ברזילאי שמשווק לתיירים בבאיה, אלא בדתות חיות ותוססות.

אורישות בתחפושת

הקתולים אולי מתפארים בכך שברזיל היא המדינה עם האוכלוסייה הקתולית הגדולה ביותר בעולם (לפחות, באופן רשמי) ופרוטסטנטים טופחים לעצמם על השכם על ההתפשטות המהירה של הזרמים האוונגליסטיים השונים לכל רחבי המדינה בעשורים האחרונים, אבל אין דתות ברזילאיות יותר מאשר קנדומבלה ואומבנדה והגרסאות הקטנות שלהן במדינות שונות בברזיל, כמו קנדומבלה דו קבוקלו (Candomblé do Caboclo), צ'נגו (Xangô), קטימבו (Catimbó), ובטוקה (Batuque). העבר שלהן נעוץ, כמו כל דבר אחר כמעט בברזיל, בתקופת הקולוניאליזם. בקרב הקבוצות האתניות האפריקאיות שמהן נלקחו העבדים לברזיל, בעיקר אצל שבט היורובה ואצל שבטים אחרים ממערב אפריקה, רווח פולחן האורישות – סגידה לרוחותיהם של אבות קדומים ומלכים אגדיים. ישויות אלה קיבלו מעמד של אלים, זוהו עם כוחות טבע מסוימים והכווינו את דרכן של המשפחות – כל בית אב סגד לאל משלו. העבדות הטרנס-אטלנטית כמעט ופרמה מסורות עתיקות יומין אלה: סוחרי העבדים עקרו אנשים מאדמתם וקרעו בני משפחה אלה מאלה, והפורטוגלים איימו להשלים את מלאכת מחיקת הזהויות התרבותיות השונות באמצעות המיסיון הנוצרי. ואולם, העבדים הצליחו לשמר את פולחניהם באמצעות מה שנחשב במשך שנים רבות לסינקרטיזם, כלומר מיזוג של הדתות האנימיסטיות האפריקאיות בנצרות הקתולית, אך למעשה לא היה אלא אסטרטגיה מחוכמת של הישרדות תרבותית, שבה פולחן האורישה הוסווה כפולחן קדושים נוצריים. כך למשל, קיבלו העבדים מבעלי המטעים יום חופש כדי לעבוד את ג'ורג' הקדוש (São Jorge), שאותו הם זיהו עם אוגום (Ogúm), אל הנפחות, הציד והחקלאות, בעוד שבעלי המטעים סברו שהחגיגות הדתיות של עבדיהם, על הריקודים והמחולות שאפיינו אותן, יגרמו להם להיות פרודוקטיבים יותר בימי חול. עד היום רווח בברזיל הזיהוי של ג'ורג' הקדוש עם אוגום, אחד האלים החזקים באורישה של הקנדומבלה, ובשיטוט מקרי ברחובות הערים אפשר למצוא את דיוקנו של הקדוש קוטל הדרקון על פני אינספור שלטים, פוסטרים, חולצות טי ואביזרים שונים. ואולם, מלבד המסורת נשמרה גם הדעה הקדומה נגד הקנדומבלה, ולפיה מדובר באוסף של חגיגות צבעוניות אך ריקות מתוכן דתי.

בכל הנוגע לקשר בין זהות משפחתית לפולחן האורישות, סחר העבדים הטרנס-אטלנטי טרף את הקלפים לחלוטין – עבדים משבטים ומאזורים שונים התערבבו אלה באלה בספינות העבדים ובמטעי הסוכר של ברזיל, ואימהות לא יכלו לדעת את זהות האורישה של אבות ילדיהם לאשורה. מאז יש לכל אדם, באופן אינדיבידואלי שתלוי באופיו, אל עיקרי אחד וכמה אלים משניים, שכוהני הדת מאתרים אצלו באמצעים נבואיים. הדגש על כוחותיהם של האורישות השתנה במרוצת הדורות – מהבטחת פריונם של יבולים חקלאיים מסוימים באפריקה, להגנה על העבדים מפני שרירות לבו של האדון בתקופת הקולוניאליזם, לסיוע בהתגברות על מכשולי החיים של העולם המודרני. נוסף על כך, במהלך מאות שנים של נישואי תערובת ויחסי גומלין בין שחורים לעמים ילידיים בברזיל התווספו לפולחני האורישות גם יסודות אינדיאניים רבים. כל אלה מבדילים את דת הקנדומבלה משורשיה האפריקאיים, וגם אם יש טקסים ואלמנטים רבים המשותפים עם הפולחנים הנפרדים של האורישות באפריקה, שאינם מתלכדים לכדי דת אחת, הקנדומבלה היא יצירה ברזילאית מקורית. כיום פנתיאון האלים בקנדומבלה כולל 16 אלים עיקריים, ובאלפי הטהיירוס הפרושים ברחבי ברזיל – במדינת ריו דה ז'ניירו לבדה יש לפי הערכות כ-4,000 מקדשים – מתקיימות חגיגות לכלל האורישות. אין בנמצא סמכות עליונה בדת הקנדומבלה ולכן בכל אזור ובכל מקדש הפולחן שונה, אך ההיררכיה בכל מקדש ומקדש נוקשה, וקיימים טקסים שעל פרטיהם מקפידים בדקדקנות כדי להכניס אנשים חדשים בסודות הדת ולעבור מדרגת כהונה אחת לאחרת.

כמה אנשים בברזיל נוטלים חלק בקנדומבלה? נתונים רשמיים מדברים על כשלושה מיליון בני אדם, אך מומחים מעריכים שנתון זה כולל רק את אלה שעברו חניכה מלאה לדת ושמספרם של אחרים במעגלים החיצוניים יותר, שנוהגים להגיע לחגיגות ולהתייעץ עם הכוהנים, גם אם נרשמו כקתולים בלשכות הסטטיסטיות (ורואים עצמם גם כנוצרים, שכן בברזיל הדתות השונות אינן בהכרח מבטלות זו את זו), בוודאי עומד על מספר כפול ויותר מכך. קארול מציעה דרך אחרת להבין את מספר חסידי הדת, בסלוודור לפחות: "יום שישי הוא היום המקודש לאושאלה (Oxalá), ולכן קנדומבליסטים (Candomblistas) נוהגים ללבוש בו לבן. תסתכל מסביבך מחר ברחוב, ותבין כמה אנשים פה מעורבים בקנדומבלה". ואכן, למחרת אני מסתובב ברחובות סלוודור ומסביבי המונים לבושים לבן – המוכרים בחנויות, הולכי הרגל הממהרים לדרכם, צעירים שגודשים אחר הצהריים את כיכר קמפו גראנג'י (Campo Grande). כל אלה מכבדים את אושאלה, בעיר שבה הזהות השחורה חזקה ביותר והקנדומבלה כה נפוצה ומוכרת, עד כי היא משמשת לטביעת מטבעות לשון שונים, כגון "הקדוש שלי לא הולך עם הקדוש שלו" ("Meu santo não bateu com o dele") – ביטוי סלנג שכיח המתאר מישהו שאיננו סובלים.

פסלי האורישות העיקריים באגם Dique do Tororó שבסלבדור

הומואים בשורות הקנדומבלה

בשכונת העוני פאבונה (Pavuna) בריו דה ז'ניירו אני משתתף בחגיגה לכבוד אושוסי (Oxóssi), אל היערות והשדות שקשור גם הוא לציד. "בני הקדוש" שקשורים אליו נושאים בידיהם – ולפעמים מקעקעים על עורם – חץ וקשת. הטהיירו הזה גדול יותר, ואף על פי כן, ברגעי השיא שבהם מצטופפים במקדש כ-60 בני אדם, אחרים נאלצים לצפות מבחוץ, נשטפים בגשם הסוער של ליל אוקטובר. ההיררכיה כאן מורכבת יותר, ו"בני הקדוש", שרוקדים לצלילי 16 שירים לכבוד 16 האורישות עוד בטרם מתחילה החגיגה המרכזית לכבוד אושוסי, משתחווים לרגלי כמה "אימהות הקדוש" (Mãe-de-santo), שעומדות בראש המקדש. בשלב מסוים מתחילים האורישה להיכנס בנאספים בחדר – לא רק ב"בני הקדוש" שרוקדים במרכז המקדש, אלא גם באנשים שעמדו רגע לפני כן לידי, לבושים בבגדים רגילים ורוקעים ברגליהם, ולא רמזו בשום צורה על מה שעומד לקרות להם. כשהם מראים סימני התעוותות, עוצמים עיניים ושומטים כתפיים, שמשים של הטהיירו ניגשים אליהם, חולצים את נעליהם, מקפלים בעדינות את שולי מכנסיהם או עוזרים להם לפשוט חולצה ומעלים אותם לחדר שבקומה השנייה, שם הם יולבשו בשמלות הכבדות והססגוניות של האורישה שלהם, בטרם יחזרו לחדר המרכזי ויגלמו בריקודיהם את ההרמוניה בין כל האלוהויות – הרמוניה שהמשתתפים ייקחו אתם הביתה בתום הטקס.

אליואנה, אם חד-הורית בשנות ה-20 לחייה, דוחפת לידיי את איזק, בנה הפעוט בן השנתיים. האל שלה קרוב לאושוסי, היא מסבירה, ולכן קרוב לוודאי שגם בה תיכנס אלוהות הערב. אך כשהאורישה תופסים אותך, היא ממשיכה, אכפת להם רק ממך, לא מאחרים; אולי כשאיזק יגדל, אם יחליט לעבור חניכה לקנדומבלה, הוא יגלה שהוא חולק עם אמו אותו אל, אבל כרגע האל עשוי לפגוע בו – להפיל אותו, לבעוט בו. ואכן, כוהנת אחרת שמשתתפת בחגיגה הגיעה לכאן גם היא עם בנה, פעוט בן שנתיים או שלוש שרודף אחריה בבכי ברחבי המקדש, אינו מבין מדוע אמו עוברת ממקום למקום, רוקדת בתנועות מהירות, אלימות, בעיניים חצי עצומות, אינה מתייחסת אליו כלל.

הנוכחות הנשית מורגשת בטהיירו בצורה בולטת במיוחד, ובשלב מסוים, הרבה לאחר חצות, כשאני מביט מסביבי במשתתפים שרוקדים, אני שם לב שרובם המכריע של הגברים – צעירים ומבוגרים – הם הומואים, ובעיקר הומואים שחורים. ידוע שהקנדומבלה היא דת של קבוצות שוליים, ולכן הנוכחות הנשית בה היא כה חזקה, אך לאליואנה הסבר אחר למשיכה של ההומואים לקנדומבלה. "זו דת טבע", היא מסבירה, "דת שמכבדת את האינסטינקטים היצריים של בני האדם, דת שאינה מתכחשת להם, בניגוד לנצרות, ולכן גם אינה גורמת למאמינים בה לחוש רגשות אשם וייסורי מצפון על התשוקה שלהם". קשורים לכך, היא אומרת, גם המאכלים המצוינים שעוברים במגשים בין הנוכחים בהפסקות – כריכוני גבינה, פסטלים, חתיכות אבטיח, פפאיה ומעדני פירות ים (ההשוואה ללחם הקודש הכחוש וחסר הטעם של המיסה הנוצרית מתבקשת) – הקנדומבלה היא דת שחוגגת את החיים בעולם הזה ואינה חיה באימה מפני העונשים של העולם הבא. בהמשך אדוארדו, שיצטט את הפתגם שמתחרז בפורטוגזית: "בלי הומואים אין קנדומבלה" (Sem adé não tem candomblé), יסביר שהסיבה נעוצה בכך שלכל אדם בקנדומבלה יש את מקבץ האורישות שלו, שדרכו היא דרך אינדיבידואלית ושחלים עליו כללים מוסריים באופן אישי בלבד, להבדיל מהנצרות והיהדות, שמבקשות לכוון את הקהילה כולה ולכן מכילות מוסר כללי, שבשמו מוטלים איסורים גורפים על החברים.

דת שחורה ללבנים

כפי שהכנסייה הקתולית רדפה את הדת הפגאנית הזאת, גם הרשויות החילוניות לא אהדו את הדת, שנתפסה כפעילות פנאי נחותה של האוכלוסייה השחורה. ואכן, קנדומבלה קשורה בעבותות לזהות שחורה בברזיל, מדינה שמכריזה על עצמה כ"דמוקרטיה גזעית", מעין גרסה ברזילאית של "כור ההיתוך" שבה בני כל הצבעים מיוצגים ומשתתפים בתרבות ובפוליטיקה, אך בפועל מסווה אפליה ואי שוויון בין-גזעי עצום. לכן אין זה מפליא לגלות שכשעולות לכותרות פרשיות של התנגדות לקנדומבלה – למשל, שופט שהכריז ביולי 2014 שקנדומבלה כלל אינה דת או מנהלת בית ספר בריו דה ז'ניירו שאסרה על תלמיד, שלושה חודשים לאחר מכן, להיכנס לבית הספר בתלבושת שהוא מחויב לה, יומיום, במהלך תקופת החניכה שלו – נחלצים לעזרת הקנדומבליסטים ארגונים שמורדים במושג המתעתע "דמוקרטיה גזעית" ומקדמים את ההכרה במורשת של האוכלוסייה השחורה ובצרכים הייחודיים שלה.

בריו דה ז'ניירו אני פוגש לארוחת צהריים את אדוארדו, לבן בן המעמד הבינוני שנחנך לקנדומבלה לפני ארבע שנים ועובד למחייתו במשרד התרבות של מדינת ריו. בהשכלתו אדוארדו אינו שונה מרבים מהנחנכים החדשים לדת, שמגיעים מקרב שכבת האקדמאים בברזיל, שגדלה לאט אך בהתמדה. הוא אמנם לבן, אך ההתקרבות לקנדומבלה קשורה לדידו בחוליה באילן היוחסין שלו ששאר קרוביו מנסים להסתיר – העבד המשוחרר שנשא לאישה את סבת סבתו, מהגרת איטלקייה שהגיעה לברזיל בשלהי המאה ה-19. גם גרסת הקנדומבלה שהוא נוטל בה חלק אינה גרסה ברזילאית טיפוסית, הוא מספר, אלא קרובה יותר לשורשים הניגריים של הדת; כוהן ניגרי הוא שהעביר את אדוארדו חניכה לאלוהות העיקרית שלו, אורונומילה איפה (Orunmila Ifá), שאמונה על הנבואה. בתבשיל הפייז'ואדה (Feijoada), העשוי שעועית שחורה ומונח על השולחן כחלק כמעט הכרחי מכל ארוחה ברזילאית, הוא אינו נוגע: אוגום (Ogum), אל הציד והנפחות, ניזון משעועית, והוא אחד מחמשת האורישה של אדוארדו; עד שיעבור חניכה גם אליו, כל שעועית שאדוארדו אוכל נגרעת מאוגום ומחלישה אותו, ורק לאחר שיעבור את החניכה, השעועית שיאכל תעבור דרכו לאוגום. בתהליך החניכה, שנמשך בין כמה ימים לכמה שבועות, הוא מספר, יש חלקים של למידה, של הקרבת קרבנות ושל פענוח נבואות – כל אלה אמורים לסייע בספיחת האנרגיה של האורישה לתוך הנחנך, להפוך אותה לחלק בלתי נפרד מהאדם לשארית ימיו. "ככל שאני נכנס יותר ויותר לתוך הקנדומבלה, אני מרגיש קשור יותר לחלק בתוכי שהיה כמעט אבוד לגמרי, החלק האפריקאי. אני מרגיש שאני נקשר להיסטוריה שהצליחה איכשהו לדלג על פני ההורים שלי וההורים שלהם. בתהליך החניכה זה היה אינטנסיבי במיוחד – כמה פעמים הייתה לי תחושה של דה ז'ה וו, דברים שלמדתי מהכוהן הרגישו מאוד מוכרים, כאילו כבר ידעתי אותם".

מסיבת הפיג'מות של האומבנדה

הקנדומבלה חצתה מזמן את קווי הגזע ומקיפה אנשים מכל שכבות החברה הברזילאית. הדברים נכונים כפליים ביחס לאומבנדה, דת-אחות של הקנדומבלה, יצירה ברזילאית מקורית עוד יותר מקודמתה, שנוסדה בריו דה ז'ניירו בראשית המאה ה-20. אומבנדה מתבססת בראש ובראשונה על הספיריטיזם של אלאן קרדאק, צרפתי בן המאה ה-19 שפיתח תיאוריה מפורטת, עם רכיבים נוצריים רבים, בנוגע לתקשור עם רוחות. ברזילאים לבנים בני המעמדות הגבוהים אימצו את גישתו של קרדאק בסוף המאה ה-19, אך צורתה הסופית של האומבנדה הגיעה משכונות העוני של ריו, מתוך המגע עם המקומבה (Macumba), הגרסה המקומית לקנדומבלה: האורישות קיימים ומתפקדים ככוחות טבע וכאנרגיה אלוהית וקיימת האמונה באל בורא אחד – אולודומארה (Olódùmarè) – כמו בקנדומבלה, אך עיקר המעש הדתי אינו בחגיגות לכבוד האורישות באשר הם, אלא ההיעזרות בהם לשם תקשור עם רוחותיהם של האבות הקדומים. האורישות באומבנדה מסייעים למאמינים במציאת מזור למכאוביהם הארציים, בעיקר בשאלות של בריאות ואהבה. עם זאת, אין גבול ברור בין שתי הדתות: אנתרופולוגים שחוקרים אותן עשויים להרים ידיים כשאלמנט דתי מסוים, שעד כה שייכו אותו לאומבנדה בלבד, מופיע כרכיב מרכזי בחגיגת קנדומבלה, וגם במקדש שבו נהגתי לבקר בשכונת פאבונה, אותם מאמינים נהגו לקיים פולחנים לשתי הדתות.

טקסי האומבנדה כוללים גם הם ריקודים ושירים ביורובה במקצבי תופים מהירים, שמזמנים את אשו (Exu). באומבנדה, במעין הסכמה משונה עם הנצרות, אשו אכן נתפס כישות שטנית, אך שטניותו חיונית מכיוון שהנבואה נתפסת כצומחת משוליה המסוכנים של החברה. זימונו של אשו הוא רק הקדמה לחלק המשמעותי של הלילה: חדירת הרוחות אל תוך כמה מן המשתתפים, שהופכים לאבטיפוסים של אבות שחורים מתקופת העבדות – בעיקר "הזקן השחור" (Preto Velho), גבר שתקן וקשוח, עם צליעה קלה ומזג טוב ואבהי, והפומבז'ירה (Pombajira), מעין זונה פתיינית ומרדנית, עם פה מלוכלך ותעוזה מרחיקת שחקים. ברגע שאחת הרוחות מראה סימנים שהיא מתחילה להיכנס אל תוך אחד המשתתפים, האחרים מעודדים אותו בקריאות ובטלטולים, ולאחר שהוא מראה את סימני ההתעוותות של ההידבקות ברוח, פושטים את חולצתו, אם מדובר ברוח הזקן השחור, או מלבישים אותו בשמלה אדומה צעקנית וחושפנית, אם זוהי הפומבז'ירה. ואולם, שתי הרוחות גם יחד מזכות את בעל הדיבוק במגבעת, בסיגר דולק ובכוס ורמוט – או בבקבוק כולו, לשתייה היישר מהפייה. בהקדם יתפסו הזקנים השחורים והפומבז'ירות כיסאות בפינות הטהיירו, ומשתתפים אחרים ייגשו להתייעץ איתם ארוכות על אהבה, חברים, משפחה, פרנסה ובריאות – שיחות שמהן היועצים אחוזי הרוחות לא יזכרו דבר כמעט לאחר שהרוח תצא מהם ותפליג לדרכה.

    

אף שחסידי שתי הדתות הללו בברזיל משייכים את עצמם או לקנדומבלה או לאומבנדה, המציאות מסובכת יותר, וגם קנדומבליסטים נוהגים להתייעץ עם רוחות האומבנדה, כפי שאומבנדיסטים מגיעים, מפעם לפעם, לחגיגות הגדולות של הקנדומבלה. במקדש בפאבונה שבו נכחתי בטקס הקנדומבלה שתי הדתות מעורבות לחלוטין, ונראה שלאיש לא אכפת פה מתוויות רשמיות. ואם טקס הקנדומבלה היה היררכי למהדרין, ומשתתפיו חלקו כבוד למקבץ הכוהנות המבוגרות שניהלו אותו, בחגיגת האומבנדה משתתפים באופן פעיל רק הצעירים שמקרב "בני הקדוש". האלכוהול שזורם שם כדרך לאפשר לרוחות לעשות במשתתפים כרצונן, השירים הפרועים והגסויות שהפומבז'ירות מפריחות לחלל האוויר – כל אלה מקנים לאירוע צביון של מסיבת פיג'מות שעורכים הילדים כשההורים נוסעים הרחק מהעיר. בזו אחר זו הרוחות תופסות כעשרה מבין המשתתפים, שמתחילים לפרכס והופכים לזקנים שחורים או לפומבז'ירות. כמה נשים מבוגרות יותר הגיעו להתייעץ עם הרוחות, ובקרב הטהיירו הגאה הזה, כמה מן הפומבז'ירות הן גברים בשמלות אדומות. טיאגו, כוהן בשנות ה-20 המאוחרות, שמילא בטקס הקנדומבלה תפקיד משני של שמש שמסייע בניהול הטקס, תופס פתאום את מרכז הרחבה: הוא פומבז'ירה דעתנית ופלרטטנית, דיווה של ממש שדוחה את הכוסות שמציעים לה המשתתפים האחרים – את הוורמוט היא תערה לגרונה היישר מן הבקבוק. רפאל, שבימים כתיקונם הוא בחור נשי למדי, הופך פעמיים בחודש, בחגיגות האומבנדה, לשחור זקן וקשוח עם מבט מסוכן בעיניים. בטקס השני שאני נוכח בו אני רואה, לראשונה, אישה שהופכת גם היא לשחור זקן, ונזכר שבדתות אנימיסטיות רבות, הגבול בין טקסים דתיים לטרנסווסטיזם הוא גבול דק, עם כוהנים שמשנים את מגדרם כדי להתקרב לאלוהויות ולגשר בינן ובין בני האדם. בשלב מסוים מתפתחת מריבה בין טיאגו לאישה מבוגרת בשם דניס, שהגיעה להתייעץ עם הרוחות: טיאגו ביקש ממנה כסף והיא נתנה לו גישה לארנקה, אבל הוא חיטט בו ולקח הרבה יותר מה שביקש. "היא אמרה שהיא צריכה כסף כדי לקנות עוד שתייה לטקס," דניס זועמת ומתייחסת לטיאגו בלשון נקבה בגלל הרוח שנכנסה בו, "אבל אז היא התחילה לגנוב – שתלך לעבוד! זה לא הכסף שלה!". טיאגו צוחק, מסדר את המחוך של שמלתו ומחבק את דניס – הפומבז'ירה שוב עשתה תעלול, וסולחים לה במהירות.

אחרים לא משנים מגדר, אבל בהחלט עוברים טרנספורמציה מפתיעה: ליאונרדו, עורך דין שמגיע לטקס מיום ארוך במשרד, עומד בצד, מתבונן בנעשה. רבים מן הכהנים יודעים שהרוח הולכת להיכנס בהם ומכינים עצמם לקראת זה, אך אותו היא תופסת לא מוכן, בחליפה כבדה שלא מתאימה לחום של ריו, שלא לדבר על האווירה הלא-רשמית במקדש. הוא מתחיל לפרכס, להתעוות, האחרים פורמים את כפתורי חולצתו ועם גופייתו הלבנה, יחף, סיגר תחוב בפיו, הוא הופך לזקן שחור שמייעץ לדניס כיצד להתמודד עם הבעיות במשפחתה. את השיחה הוא לא יזכור לאחר מכן, כשייחלץ מהטראנס וידבר, בעיניים בורקות, על התחושה של ההישלטות הנעימה, המשכרת, בידי הרוח.

האומבנדה זכתה בעשורים האחרונים לפופולריות הולכת וגוברת בקרב לבנים בני המעמד הבינוני, ומריו דה ז'ניירו היא התפשטה בעיקר לדרום ברזיל, למדינת ריו גרנג'י דו סול (Rio Grande do Sul) שנחשבת למעוז האירופאיות השלווה בתוך הכאוס הברזילאי, שכן לשם היגרו איטלקים וגרמנים רבים במאה ה-19. הוגו, לבן בן המעמד הבינוני-גבוה ששומע שאני מתעניין באומבנדה, מספר שסבתו היא חסידה נלהבת של הדת ונוהגת להתייעץ עם הרוחות השחורות העתיקות ולהתייחס ברצינות לעצותיהן. "ואין זה משנה בכלל שהיא גזענית מאוד ואינה סובלת שחורים", הוא אומר. "כי הרוחות באומבנדה אינן בדיוק רוחות של עבדים שחורים. אלה רוחות חסרות גזע, לאום או מגדר, רוחות כלליות שפשוט נכנסו לתוך עבדים שחורים כי הם היו בתחתית החברה, כדרך להיות נגישות ולהגיע לכלל בני האדם. לכן בטקסי אומבנדה אנשים מעשנים, שותים ומקללים – הרוחות מראות עד כמה הן עממיות, מדברות את השפה שמשותפת לכולם". אז הנה, גם זה אפשרי: לסלק מהדת השחורה את השחורים. ישו, שניצב בכל טהיירו מעל לצלמי האורישה והקדושים, סולח, כתמיד, על הכול.

וידאו למיטיבי לכת: חגיגה לשם חידוש השבועות של כהנת קנדומבלה מברזיל.