בחזרה לטוטם

1.

בחודשים האחרונים התחלתי להתוודע לכך שיש קבוצה שאורבת לי ולשכמותי משכבר הימים, מחכה שניפול ומבקשת להתנשא עלינו בכל הזדמנות: אלו הם החלבים, ומסתבר ששוררת איבה עתיקת יומין בינה לבין הדמשקאים, שאני נמנה עליהם מצד אבי, איבה קצת יותר רצינית מהעוינות בין תושבי ירושלים לתושבי תל אביב אבל אולי טיפה פחות דרמטית מזו שבין ישראל לאיראן. כמובן שהאיבה הזו היא מעין פולקלור הומוריסטי, אבל יש לה השלכות ממשיות – למשל, בערים מחוץ לישראל בהן יש קהילות דמשקאיות וחלביות זו לצד זו, כמו מקסיקו סיטי, נישואין בין שתי העדות מתקבלים בסובלנות אפסית, עוד פחות מנישואין של חלבים או דמשקאים עם לא-יהודים או מנישואין שלהם, רחמנא ליצלן, עם אשכנזים. גיליתי את זה כשעבדתי על עבודה סמינריונית על "כתר ארם צובה", ספר תורה עתיק שנשמר בידי קהילת חלב (היא ארם צובה) והועבר לישראל בשנות החמישים. אז הנה תקציר הפרשה של העברת הכתר עם כמה מחשבות על הקשר בינה לבין (חוסר) צדק חברתי, והקשר בין חפצים, אנשים, בניית לאום ופוליטיקה של זהות. נדמה לי, בעצם, שאני מחבב את החלבים האלה אחרי הכל.

2.

כתר ארם צובה הוא ספר תורה מנוקד, עם הערות המסורה בפורמט של קודקס, כלומר ספר ולא מגילה. מסיבות אלה הוא לא קדוש ואי אפשר לעשות בו שימוש פולחני בבית הכנסת על ידי קריאתו בציבור. הוא נכתב בטבריה במאה העשירית על ידי הסופר שלמה בן בויאעא, והמסרן אהרן בן אשר ניקד אותו והוסיף לו את הערות המסורה, שעברו בעל פה מדור לדור, כדי שהספר ישמש מעין מדריך לקריאה נכונה של מגילות התורה הרגילות, שנכתבו ללא ניקוד ושנפלו בהן טעויות מהעתקה להעתקה. לא רק שזהו הנוסח המדויק ביותר של התנ"ך, הכתר הוא גם כתב היד של התנ"ך כולו, שכן מגילות קומראן, שקודמות לו בכאלף שנה, כוללות ספרים שונים מהתנ"ך בנפרד, וספר אסתר, למשל, נעדר מהן לגמרי. אחרי חתימתו בטבריה, הוא נקנה על ידי קראים בירושלים, נבזז על ידי הסלגו'קים או הצלבנים שכבשו את ארץ-ישראל ונקנה מהם על ידי הקהילה היהודית בקהיר. כשהרמב"ם שהה בקהיר וכתב את "משנה תורה" הוא נסמך, לפי המסורת, על כתר ארם צובה. לאחר מכן, כשעבר נכד-נינו של הרמב"ם לחלב, הוא ככל הנראה לקח איתו את הכתר לשם, כי החל מהמאה הארבע עשרה הוא מופיע בעדויות שונות על קהילת יהודי ארם צובה.

נדודי כתר ארם צובה: טבריה-ירושלים-קהיר-חלב-ירושלים

כאמור, הכתר נשמר כל אותם השנים במקום בו כל אלמנט היה קדוש יותר ממשנהו: העיר חלב נקראת כך, לפי האגדה, מכיוון ששם חלב אברהם אבינו את פרותיו; בית הכנסת הגדול בעיר נבנה לפי האמונה המקומית על ידי יואב בן צרויה לאחר שכבש את ארם צובה, והמערה בבית הכנסת בה נשמר הכתר בארון ברזל היא בדיוק המקום בו נגלה אליהו הנביא. הספר שימש פה ושם למטרה המקורית שלשמה נכתב, ולעתים הציצו בו והשוו אליו ספרי תורה אחרים, אך לרוב, ובעיקר בעשורים האחרונים בשהותו בחלב, הוא היה נעול בארון ברזל, ואנשי הקהילה היו מדליקים לפניו נרות ומתפללים מולו, נשבעים בו ומבקשים בקשת שונות, כמו מרפא לעקרות. בכמה מקומות בכתר הייתה כתובה קללה עתיקה: "קודש לה' ברוך שומרו ארור גונבו וארור ממשכנו לא ימכר ולא יגאל לעד ולעולמי עולמים", ויהודי העיר האמינו שברגע שבו ייצא הכתר מחלב, הקהילה היהודית תחרב. אין לדעת אם החלבים אכן האמינו במיתוסים של עצמם, אבל מבחינה עובדתית, כפי שרבים מהם טוענים עד היום, הפגיעה בכתר והעברתו אכן היו כרוכים לבלתי הפרד בחורבן הקהילה.

הכתר היה מקור גאווה ליהודי חלב: הנכס החשוב ביותר של העם היהודי לאחר חורבן בית המקדש – המדריך השלם לקריאה נכונה בדברי האלהים שבתנ"ך – הופקד בידיהם, מכיוון שהקהילה הייתה ידועה באדיקותה הדתית ובחוסנה הכלכלי. בשל חוסן זה היא אף הצליחה להשתקם אחרי פתיחת תעלת סואץ, שזעזעה את מצב המסחר במזרח התיכון, ושלחה את בניה ובנותיה לערי תעשייה ומסחר מרכזיות בעולם – מנצ'סטר ומילנו, מקסיקו סיטי וסאו פאולו, ניו יורק ופריז, טוקיו ובואנוס איירס. החל מסוף המאה ה-19 הפכה הקהילה החלבית לקהילה טרנסלאומית שעוסקת במסחר ובין "סניפיה" השונים עוברים הון להשקעות וחומרי גלם, רבנים ופסקי הלכה, וכן חתנים וכלות בני הקהילה לנישואין. ובתוך כל הסירקולציה הזו, הכתר נותר בארון הברזל – קניין שאסור להעבירו, אובייקט שמקנה יציבות ומאפשר את החליפין של כל יתר הטובין והאנשים בין "סניפי" הקהילה ובינה לבין קהילות אחרות.

דף מכתר ארם צובה

באופן זה חשיבותו של הכתר לא התמצתה עבור יהודי חלב בטקסט שכתוב בתוכו; כחפץ מקודש הוא גילם את הנוכחות של הנשגב והאלוהי במערה ובבית הכנסת בהם שכן. במובנים רבים הכתר תפקד כטוטם עבור קהילת ארם צובה: חפץ שייצג את הרגש הקולקטיבי ושותפות הגורל של חברי הקהילה והשתתף ביצירת הרגש ושותפות הגורל האלו. הכתר גם קישר ביניהם לבין המורשת היהודית העתיקה וכך נתן להם, כקהילה, מעמד סמכותי וארשת כבוד.

3.

בירושלים של תקופת המנדט היו מי שהחלו ללטוש עיניים צפונה לכיוון חלב והאוצר שטמון היה בבית הכנסת הגדול שלה, מתוך התפיסה שבעליו של הכתר הוא העם היהודי כולו. יצחק בן צבי, חוקר קהילות ישראל במזרח ולימים נשיאה השני של המדינה, פיתח אובססיה מיוחדת לכתב היד העתיק הזה, ועשה מאמצים רבים לחקור אותו – אם אפשר, כשהוא נמצא בירושלים. אנשי האוניברסיטה העברית רצו להוציא מהדורה מדויקת ככל האפשר של התנ"ך, שעד כה פרסמו אותו רק נוצרים – זה היה עניין של גאווה לאומית, וניסיון ציוני לתבוע מחדש את ספר הספרים עבור היהודים. מתי פרידמן מתאר בספרו "תעלומת הכתר: המצוד אחר כתב היד החשוב ביותר של התנ"ך" את שליחותו של יצחק שמוש, מרצה מן האוניברסיטה העברית ויליד חלב, שנסע לעיר הולדתו בשנת 1943 כדי לשכנע את נכבדי הקהילה לשלוח את הכתר לירושלים, אך לשווא. חבריו הצעירים בעיר הציעו לגנוב עבורו את הכתר, אבל הוא דחה את הרעיון, וכששב לישראל אמר בנוכחותו בן צבי: "חבל ששלחנו אדם ישר".

התחזקות הציונות בארץ-ישראל והשליחים שהרבתה התנועה לשלוח לקהילות היהודיות בארצות ערב סימנו את היהודים בארצות אלה עבור שכניהם כמשתפי פעולה עם דחיקת הפלסטינים ממולדתם, וכך, לאחר ההצבעה על חלוקת ארץ-ישראל בנובמבר 1947, החלו מהומות כנגד יהודים גם בערי סוריה. איש לא נפגע בחלב, אך חנויות של יהודים נבזזו ובתי כנסת הועלו באש; אחד מהם היה גם בית הכנסת הגדול, בו נשמר הכתר. בבוקר שלאחר השריפה נכנס לחצר השמש, אשר בגדדי, ומצא, בינות לספרי התורה הקרועים והשרופים, בין שברי הזכויות והתשמישים שניצלו מהביזה, גם את הארגז, שהברזל ממנו היה עשוי הגן על הכתר מפני הלהבות ומראהו הפשוט הגן עליו מפני הבוזזים. כמה מאנשי הקהילה החביאו את הכתר מפני השלטונות הסוריים, שידעו שיש להם נכס תרבותי חשוב בין הידיים ורצו לשמור עליו ולמנוע את זליגתו החוצה לישראל, כפי שזלגו להם רבים מאזרחיהם היהודים.

במשך עשר שנים נשמר הכתר בביתו של אדם לא-יהודי בחלב, ובמשך אותה התקופה השתדל בן צבי בדרכים שונות להביא להעברת הכתר לישראל. הוא פנה לרבנים חלביים ברחבי העולם וביקש את עזרתם בשכנוע האנשים שמסתירים את הכתר שיעבירו אותו לירושלים. ביוזמת בן צבי הודיע בשנת 1953 הרב הספרדי הראשי דאז, הרב עוזיאל, לרבני קהילות ארם צובה בחלב ובעולם שהקללה על העברת הכתר ממקומו והוצאתו מחלב בטלה ומבוטלת, ומשלא עזרה ההתערבות הדתית הזו, פנה בן צבי בשנת 1955 לרב החלבי יצחק שלום בניו יורק "לחדש את הלחץ הכספי על קהילת חלב", כלומר, לצמצם את העברת הכספים והתרומות לאנשי הקהילה, שבשלב זה כבר עזבו אותה האמידים ונותרו בה בעיקר העניים ובני המעמדות הנמוכים, שפרנסתם נפגעה קשות בשל העוינות בין ישראל וסוריה.

רבני קהילת ארם צובה אכן רצו לשלוח את הכתר לישראל, אך לא לירושלים ולא לידי נשיא המדינה: הרב הראשי של העדה בישראל, הרב יצחק דיין, ביקש ממחזיקי הכתר בחלב להעביר את הכתר לידיו, ואנשי הקהילה בתל אביב חפרו עבור הכתר בור עמוק מתחת לבית הכנסת של העדה שקיים עד היום ברחוב אהרונסון בעיר. הכתר, מבחינתם, לא נכתב בירושלים ולכן לא היה אמור "לחזור" אליה; הוא נכתב בטבריה שב"ארץ-ישראל", הגדרה מרחבית-דתית שלא מתמזגת בטבעיות שכזו עם ההגדרה המרחבית-לאומית של "מדינת ישראל". לכן, הכתר לא שייך למדינת ישראל ולא צריך להישמר בבירתה; כנכס של הקהילה, מקומו הטבעי הוא במרכז העצבים החדש של של העדה החלבית בארץ-ישראל –  בתל אביב.

בשנת 1957, כשהותר למוראד פחאם, סוחר יהודי חלבי בעל נתינות פרסית לצאת מסוריה עם רכושו, החליטו רבני ארם צובה שהגיעה העת לשלוח את הכתר לישראל, בין צרורותיו הרבים של פחאם, כדי  למסור אותו לרב דיין. מסעו של פחאם מחלב לאסכנדרון שבטורקיה ומשם לישראל, נוטר בקפידה על ידי הסוכנות היהודית ובן צבי, וכשהגיע פחאם לחיפה, הכתר הועבר במהירות לשלמה זלמן שרגאי, ראש מחלקת העלייה בסוכנות היהודית. פחאם יטען לאחר מכן שרבני חלב אמרו לו למסור את הכתר לאדם דתי שיסמוך עליו ורק להתייעץ לפני כן עם הרב דיין, ואכן שרגאי היה יהודי דתי ופעיל מרכזי בציונות הדתית. אך ייתכן גם שכסוחר שקיבל היתר להוציא את רכושו מסוריה, פחאם נתקל במכס הישראלי באותו "לחץ כספי" שכמה שנים קודם לכן ביקש בן צבי להטיל על הקהילה כולה לשם אותה מטרה. כך או כך, הכתר נמסר לשרגאי ומידיו, לאחר כמה שבועות, הועבר לבן צבי, שיחד עם שרגאי ופחאם התכוון להקדיש את הכתר, כלומר, למסור אותו לרשות הכלל בחסות המדינה ולהגדיר מהם השימושים הלגיטימיים שניתן לעשות בו ואת שמירתו ב"מכון לחקר קהילות ישראל במזרח התיכון", הלא הוא מכון בן צבי. אולם רבני הקהילה החלבית נזעקו מהרעיון והגישו תביעה לבית הדין הרבני בירושלים כדי לעצור את שטר ההקדש, בטענה שהעדה היא בעלת הכתר, וראשיה הם היחידים הזכאים להקדיש אותו. בשלב זה, הבור בבית הכנסת ברחוב אהרונסון נראה כמו חלום רחוק. היה כבר ברור שהכתר יישמר במכון בן צבי ושהנשיא, מפאת כבודו, יהיה אחד המקדישים; החזקתו הכוחנית של הכתר בידי המדינה פשוט שינתה את המציאות. החלבים גם הכירו לאט-לאט, בשנות המשפט, בכך שהכתר כבר לא יהיה חפץ פולחני אלא אובייקט מחקרי, ודרישותיהם השתנו – כעת הם רצו שערכו הדתי של הספר לא ייפגע במהלך המחקר, ושכל הכנסה מפרסום מהדורות של הכתר יועברו אליהם.

הפרוטוקולים של המשפט, שפקידי הרבנות מקשים מאוד על חשיפתם ואני אסיר תודה למתי פרידמן שסייע לי להשיגם בשביל הסמינר, יחד עם מסמכים אחרים מאותה הפרשה, מספקים אוסף עצום של ציטוטים מרתקים, מהלכים לשוניים בתהליך שהחל עוד לפני 1948 וטרם הסתיים, במסגרתו המדינה הפקיעה נכסים תרבותיים מקהילות יהודיות שכביכול לא היו מסוגלות להגן על נכסים אלה, כדי לסמן את עצמה כמגינתה הקוסמית של אותן קהילות. למשל, ניתן למצוא שם את היצמדותם המרגיזה, המתסכלת ממש, של נציגי מכון בן צבי להגדרות משפטיות צרות של בעלות, כפי שהיא מתבטאת בדבריו של בא כוחו של הנשיא, עו"ד שלמה תוסיה-כהן, שענה על טענת התביעה "כי הכתרים שייכים למעשה לעדת החלבים שמוכנה להקדישם ורק העדה זכאית להקדישם", באומרו: "הכתרים מעולם לא היו בבעלות פרטית […] המקדישים הם האדם שהביאם [את הכתר יחד עם ספר תורה נוסף, "הכתר הקטן"], האדם שקבלם והנשיא"; או ההאשמות מכל צד, לפיהן הצד השני רצה "לעשות בכתר סחורה" והיו לו מניעים לא כשרים לתביעה לבעלות עליו, שכן בחפץ דתי עסקינן, אובייקט שמסמן גבולות בין קהילה וקהילה ונותן למחזיקיו קשר ישיר עם העבר ודברי האל; או את חוסר האונים של מוראד פחאם, אדם שנקלע לעימות בין הקהילה החלבית ומדינת ישראל, שבזכרונותיו שהוקלטו עשרים שנה לאחר המשפט מספר שאמר לעורך דין החלבים שדרש ממנו לחזור שוב ושוב על עדותו: "אני איש חולה, מרוב המכות שספגתי [בעינויים על ידי הסורים] ראייתי לקויה ובריאותי רופפת ואתה בכל פעם מבקש שאחזור על דברים שכבר אמרתי אותם פעמים מספר. מה אתה רוצה מהחיים שלי?"

ראויה לציון עמדתו הנחרצת של הרב שלמה זעפרני, שעלה לישראל בשנות המשפט והתייצב בבית הדין להעיד על כך שמסר לפחאם את הספר כדי שיגיע אך ורק לידיו של הרב דיין: "רצוני שהכתר ימסר לעדה החלבית. היינו שומרים עליו שם עד טיפת דמנו האחרונה, הוא קניין העדה החלבית ולא קניין מדינת ישראל. […] היות ואין לנו מקום לשומרו עתה מסכימים שישמר בידי הנשיא לע"ע [לעת עתה]". ההצעה הזו  נועזת, חצופה כמעט, כי היא מהפכת את טענתם של אנשי מכון בן צבי, לפיה העם היהודי רק הפקיד את הכתר בידי החלבים לתקופה מסוימת, וכעת מדינת היהודים זכאית לתבוע אותו בחזרה. זו עמדה שיכלה לצאת מפי רבנה של עדה בטוחה בעצמה ובעלת תודעה קהילתית חזקה מאוד. יהודים אחרים מ"עדות המזרח" ואף מאירופה לא העלו תביעות דומות, ומשפט שכזה לא התקיים ביחס לאובייקטים אחרים שמוצגים עד היום במוזיאון ישראל, מוזיאון בית התפוצות ועוד.

באופן מפתיע, דווקא אין במסמכים האלה עדות מילולית להתנשאות התרבותית של אנשי הממסד האשכנזים על הקהילה החלבית. זאת אומרת, אם לא לוקחים בחשבון את עצם הפקעת החפץ החשוב הזה מידי קהילה שהחזיקה בו למעלה מ-600 שנה כדי לאחסנו ב"מכון לחקר קהילות ישראל במזרח התיכון", תחת עיניהם הבוחנות של חוקרים ממזרח אירופה, כלומר, את מה שקרה בפועל. כי בסופו של דבר, בהצעת הפשרה שחתמה את המשפט, לאחר שהתברר לחלבים שיחסי הכוחות אינם שוויוניים בעליל, הוחלט כי הכתר יוקדש הן על ידי נציג העדה החלבית בישראל והן על ידי הנשיא בן צבי, וועדת האפוטרופוסים של ההקדש מורכבת עד היום בחציה מיוצאי העדה ובחציה מאנשי מכון בן צבי ומקורביהם, אך בכל זאת הכתר עצמו (למעשה, 60% ממנו, שכן כ-200 דפים ממנו נעלמו בראשית שהותו בישראל) שמור בהיכל הספר ומשמש לחקר המקרא, המסורה, הניקוד העברי ועוד. בקיצור, הכתר נמצא ברשות המדינה וממלא את התפקידים שייעדו לו מראש בן צבי ושותפיו.

בן צבי וכתב יד עתיק

אבל אולי אחד הדברים העגומים ביותר הוא שהמדינה הפקיעה מידי הקהילה החלבית את הנכס התרבותי החשוב הזה בטענה שהיא כבר לא יכולה לשמור עליו כשהעם הסורי נהיה עוין והקהילה נפוצה לכל קצוות העולם, ודווקא במכון בן צבי נעלמו ממנו 40% מדפיו – כמעט כל החומש ופרקים נוספים מספרי נביאים וכתובים. במשך שנים נפוצה השמועה שהיו אלה חלבים, ובפרט אנשים אמידים בני העדה, שנכנסו לבית הכנסת לאחר השריפה ותלשו מהספר דפים כדי שישמשו עבורם כקמיעות. בספרו "מישל עזרא ספרא ובניו", אמנון שמוש, סופר בן העדה החלבית, כתב שאבי המשפחה, דמות בדיונית לחלוטין, לקח את כל החלק החסר בעצמו ושמר אותה בכספת בצרפת, לימים קשים של משבר כלכלי שאולי יתקוף את ביתו. אמנם התגלה דף מכתר ארם צובה ששימוש כקמיע בארנקו של חלבי שהתגורר בניו יורק, והדף הועבר למוזיאון ישראל לאחר פטירתו, אך תחקירים חדשים חושפים שההאשמות העצמיות האלה היו מוקדמות מדי, ורובו המוחלט של החלק החסר בכתר נגנב לאחר הגעתו לישראל; אצבע מאשימה מופנית כלפי לא אחר ממנהלו הראשון של מכון בן צבי, שעבודתו הופסקה במפתיע בשנת 1970, לאחר שספרי דת נוספים שנתרמו למכון נעלמו ממנו. לא רק הגניבה מתסכלת, אלא ההזנחה של הספר כולו בשנים הארוכות בהן הוא שכב במכון בן צבי, ללא שום טיפול או שימור ראוי, ופטריה טיפסה מאות לאות והשחירה את הכתוב; דפים שהתפוררו הודבקו מחדש באמצעות החומר העדין והיוקרתי הידוע בשם סלוטייפ. רק בשנות השמונים החל פרוייקט השימור והשיחזור של דפי הכתר, לאחר שאמנון שמוש, שעבד על ספר על הכתר במימון מכון בן צבי, הציג למכון פרק בו הוא לא חסך שבטו על ההזנחה רבת השנים ממנה סבל הכתר עד אז; המכון אסר על פרסום הפרק, ותחת זאת החל בפרויקט השחזור.

בנימת השלמה דתית אמר בישיבה הראשונה של וועד נאמני הכתר, בשנת 1962, הרב הספרדי הראשי, על החלקים החסרים של הכתר: "רואה אני בזה דוגמא למדינה: כפי שאנו לא נחלנו אותה בשלימות, כך הכתר". בעיניי, הזנחת הכתר היא גם מטאפורה לכל הקיום הכלכלי והחברתי שלנו במדינה, שנאבקה כדי לשכנע אותנו שאנו בטוחים רק בה, טילטלה יהודים מארצות ערב, מאתיופיה וממדינות חבר העמים הקורסות כדי למצוא בה את הביטחון, הכללי או הכלכלי, שהיא עצמה טענה שלא יוכלו להשיג בשום מקום אחר, אבל ברגע שהם הגיעו אליה, הם הושלכו לזירה כלכלית חסרת רחמים, ניתן היה לעשוק אותם, להזניח ולהפלות. כל עוד העוול נגרם ליהודים בידי יהודים אחרים, זה לא ממש עוול, אלא סתם כוח טבע שאין אלא להשלים איתו.

4.

כתר ארם צובה מצטרף לרשימה ארוכה של אובייקטים, כמו עצמות הרצל, ספריהם של יהודי גרמניה שנרצחו על ידי הנאצים, ובקרוב, אולי, כתבי קפקא, שכמו שרידי קדושים בימי הביניים, אלה הם חפצים שמשוקעים בהם ערך רגשי וסמכות דתית או תרבותית רבה, חפצים שהועברו ממקום למקום כדי להעניק למחזיקיהם החדשים הילה של סמכות ויוקרה ולקשר ביניהם לבין המורשת, המסורת והאל. הבאת הכתר לירושלים – שנקראה בידי דוברי הממסד, ונקראת עד היום בכתבי מכון בן צבי "החזרתו" אליה, למרות שהוא לא נכתב בה ונשמר בה לתקופה קצרה בלבד – הייתה חלק מתהליך של בניית לאום. בן צבי, שאולי חשש שאחרים יעשו את הטריק שהגה הוא עצמו, אף התעקש בדיונים שונים שהכתר לא יעזוב את ישראל; ומסיבה אחרת, של גאווה לאומית, דרש שהמוציא לאור יהיה ישראלי, למרות שנציגי הקהילה החלבית, שלא יודעת גבולות לאומיים מהם, הביאו הצעת מחיר דווקא מדנמרק.

להבדיל מקהילת ארם צובה שחבריה נזהרו שלא לפתוח את הספר, השימוש העיקרי שייעדו לו אנשי מכון בן צבי הוא להיחשף כל כולו במחקר, שנועד, בחלקו, להגיע למהדורה תקינה ככל האפשר של התנ"ך, הקרובה ביותר שאפשר לדברי האל והאבות. המפעל האדיר של הסטנדרטיזציה של הטקסט המקראי – המסמך המכונן של הדת היהודית – מתיישב עם הנטייה הממלכתית והפורמלית שאפיינה את הציונות האשכנזית בשנים שלאחר הקמת המדינה, ואולי גם היום. גם העמדתו של הכתר, או לפחות כמה דפים מתוכו שלא מאוכסנים במגירות המוזיאון, מאחורי זכוכית בהיכל הספר, קרוב ורחוק מכל המבקרים במידה שווה, תואמת את השיח הפורמלי והאוניברסלי הזה. מעניין שכמה מיוצאי העדה החלבית שראיינתי זועמים לא רק על הפקעת הכתר מידי הקהילה, אלא גם על האופן בו הכתר נשמר ומוצג, כאובייקט מוזיאוני מת, במקום לשמש כחפץ ויטאלי שמתפללים אליו, כפי שהיה בחלב, בדומה לקברי צדיקים. בכלל, הקשר של חברי הקהילה עם הכתר עד היום הוא רגשי מאוד, לעומת היחס הרציונלי לכתר שאפיין את אנשי מכון בן צבי (שגם מאחוריו מסתתרים ערכים רגשיים, כמובן). למשל, יוצאי חלב מתייחסים להעתק פקסימיליה שלו, מעין פיצוי מופרט שאחדים מהם קיבלו ממכון בן צבי לאחר שהמקור עצמו נלקח מהקהילה, כקדוש כמעט כמו החפץ המקורי, וככזה, הוא שומר על מי שמחזיק אותו בביתו.

בקהילה החלבית יש כיום כמה אנשים שמסורים לחיפוש אחר חלקיו החסרים של הכתר. לאחרונה, למשל, החל פרויקט הוידאו והניו-מדיה "בעקבות הכתר האבוד" של הקולנוען אבי דבאח, ואנשים אחרים בני העדה עוסקים באופן פרטי בתחקירים בלשיים משל עצמם. המעניין הוא החזון שיש לחלקם, כפי שגיליתי בראיונות עמם, על "היום שאחרי" איתור החלקים החסרים של הכתר. מרואיין אחד תיאר את האפשרות שאם, למשל, יימצא קובץ דפים אי שם בקהילה חלבית בדרום אמריקה, יוקם שם מוזיאון עבור הדפים הללו, ורק העתק פקסימיליה שלהם יועבר למכון בן צבי, בעוד שמרואיין אחר אמנם רצה לראות את הכתר מאוחד שוב, אבל לא בהכרח בידי מדינת ישראל, אלא אולי בחסות אחת הקהילות החלביות המשגשגות בחו"ל. הקלף של הקהילה החלבית בחו"ל עולה ככלי נשק להתנגדות לכוחניות שגילתה המדינה בהפקעת הכתר, ומשרטט את העדה החלבית בארץ לא רק כעוד אחת מ"עדות המזרח" (חשוב גם לזכור שחיבוק הדוב שקיבלה מורשת קהילת ארם צובה מבן צבי נובעת מכך שהיא הוגדרה כקהילה "מזרחית" מראש, וככזו הייתה בתחומי העיסוק של "המכון לחקר קהילות ישראל במזרח התיכון"), אלא כזרוע של קהילה טרנסלאומית בעלת זהות ייחודית, שהקשרים בין סניפיה חזקים יותר מהקשר של כל אחד מהם למדינת הלאום בה הוא ממוקם.

קולות אחרים בעדה, כמובן, מאמצים את השיח הממלכתי ומסכימים שהפתרון המיטבי לכל הפרשה הוא זה שכבר הוסכם עליו, כלומר, שמירת הכתר בידי המדינה, בהיכל הספר. לכן, זה לא מפתיע שהאנשים שמרגישים קשורים יותר לכתר ועמלים על איתור חלקיו החסרים והגדרת השימושים העתידיים שלו הם המרדנים יותר, שדוגלים בפוליטיקה של זהות ומאמצים בפה מלא את הכינוי "יהודים-ערבים" (לא בהכרח עם המטען השמאלני הצפוי). החיבור הזה בין פוליטיקה של זהות, שמנסה לחשוף את הצביעות הפרקטיקולרית של העמדה המתיימרת לאוניברסליות ולקדם הכרה בחשיבות של קבוצות שנדחקו לשוליים בזכות השוני שלהן, לבין ההכרה בחשיבות של חפצים, שבעצם הממשיות והקונקרטיות שלהם, מאפשרים לעגן בדבר מה יציב את הזהות והכבוד של הקבוצות הללו, הוא למעשה מאוד חשוב, ולא ברור איך הוא לא מתקיים לעתים קרובות יותר, במאבקים של קבוצות וקהילות שדורשות "ייצוג", "הנכחה", "הכרה" באופן אבסטרקטי לגמרי, כאילו כינוי, מושג, תפיסה, שלא מעוגנים בחומר כלשהו מחזיקים מים (אפרופו הכינוי "יהודים-ערבים"; דווקא הכינוי "מסתננים" תפס הרבה יותר בשיח הישראלי, אולי מכיוון שהוא מעוגן באובייקט שנפוץ מאוד במציאות הישראלית וקשור לבלתי הפרד בתודעה הציונית – הגדר). אחרי הכל, פוליטיקה של זהות צמחה מגישה פנומנולוגית שמבקשת להיצמד לחוויה של בני האדם ולאופן בו חווית החיים שלהם מצמיחה משמעות וידע, וחלק בלתי נפרד מהחוויה שלנו הוא השימוש שלנו בחפצים שונים כדי לפעול בעולם ולפעול על עצמנו, להעניק לחיינו משמעות ולבנות את הקהילות בהן אנו שותפים. הדמיוּן של הגדרות בעלוּת ושימושים שונים לכתר ארם צובה בעתיד הוא חלק בלתי נפרד מהנסיון לחזק את הלכידות בקהילה החלבית בארץ ובעולם ולהעלות את קרנה בעיני הממסד ו"דעת הקהל" הישראליים. כשם שהלכידות הקבוצתית בעבר עוגנה בכתר, וכפי שהקהילה נפוצה לכל עבר ומרכזה ההיסטורי איבד מחשיבותו עקב נדידתו, הכתר נתפס כאובייקט שיכול לפעול שוב על המציאות החברתית. אחרי הכל, אם יש משהו שפרשת כתר ארם צובה מלמדת אותנו, היא שהדרך לעיצוב קהילה – ולהחרבתה – עוברת בהקשרים הספציפיים של מתן ולקיחת חפצים, הענקת קדושה והסרת קדושה, הקמת טוטמים, שריפתם או גידורם מאחורי זכוכיות.

חלב, קיץ 2012

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , , , , , , , , | כתיבת תגובה

סלקציה בגרמניה — 2012

1.

בניגוד לרוב האנשים שאני מכיר, אני דווקא לא כל כך סובל כשאני נקלע להמתנה ממושכת בתורים ארוכים. זה לא שאני נהנה מזה, חלילה. הייתי מעדיף כמובן להימנע מתחושת אי-הוודאות הבסיסית שמאפיינת חוויות כאלה. תחושה שמאותתת לך שלעולם אין לדעת מה מחכה בסוף התור. חיכית שעה בסופר – את מגיעה לקופה ומגלה שהמוצרים שבחרת לא באמת במבצע כמו שחשבת. המתנת שעות כדי לבקש מנציג שירות של חברה סלולרית לעזור לך לסדר איזושהי בעיה טכנית במכשיר, רק כדי לגלות שהביטוח לא מכסה מקרים כמו שלך. שלא לדבר בכלל על תורים למועדונים, שם הרגע המכריע, שבו שומרי הסף מחליטים אם אתה נכנס למועדון או לא (ולא פחות חשוב, אם אתה נמנה על אלו שזכאים להנחה), מתנקז לשניות בודדות בלבד שנחתכות בקבלה או בדחייה.

2.

התחושה שחולשת על חווית ההמתנה לתורים – חוסר הוודאות מהעתיד – לא מייצרת התנהגות אחידה של ממתינים. אני לא אשכח את אחת מהפעמים שחיכיתי בתור בדואר. בסניף עמדו כעשרה ממתינים שמתוכם לפחות שבעה היה זעופי פנים ואחוזי תזזית, לא הפסיקו לנעוץ מבטים באנשים שכבר עמדו מול הדלפקים ובאחרים שישבו מסביב. תחושת חוסר הוודאות במקום תוחזקה דקה אחרי דקה על ידי הממתינים. בחדר בלטו במופנמותם גבר צעיר אחד כבן ארבעים שישב בפינת החדר לצד בנו בן השש. הבן: "אבא, למה זה לוקח כל כך הרבה זמן?", האב: "כי יש הרבה אנשים כמונו שרוצים לקבל חבילות", הבן: "אז למה לא מביאים לכולם את החבילות הביתה?", האב: "ניסו להביא לנו, אבל אף אחד לא היה בבית", הבן: "חבל… שיבואו עכשיו, אמא בבית", האב: "אבל אנחנו כאן עכשיו ותיכף ניקח את החבילה". אני זוכר שחשבתי עד כמה השיחה הזאת תלושה. בתוך כל הלחץ וחוסר הסבלנות שמילאו את החלל הזה, אבא אחד מסביר לבן שלו בסבלנות שיתרכז במטרה שלשמה באו. ניכר שהוא טרוד בנסיון להיות לא טרוד, בחוסר נינוחות שמטרתה להיות נינוח, בניגוד לכל שאר האנשים העצבניים והתזזיתיים מסביבו.

אבל השיעור של האב לבנו על האופן שבו צריך 'להתרכז במטרה', להתמקד במה שלשמו הם באו, לא מסתיים בהטמעה של תחושת 'בטחון עצמי' בתוך סיטואציה לא נינוחה. הוא כולל גם הדרכה כיצד לבצע הצגה רגשית מתאימה אל מול הממתינים האחרים. הוא אומר לו: תסנן את הפרצופים הכועסים, את המבטים המצטלבים, את הצעקות המהדהדות. תתעלם מהם. כל אלה לא רלוונטיים למי שאתה. אתה ילד עם תחושת ביטחון שרוצה לקחת חבילה וכל הבלגן שסביבך הוא לא חלק מהאישיות שלך. לכן – אל 'תתרגש' ממנו, תהיה אדיש אליו. תחושת הביטחון שלך מכוונת להשגת החבילה, לא לאינטראקציה עם האנשים שסביבך. מהם תתעלם.

שש לפנות בוקר, שעת ההגעה של הבליינים המקומיים, תור ארוך מחוץ ל'ברגהיין' בברלין, שממוקם בתחנת-כוח לשעבר במזרח העיר

3.

ההתנהלות הרגשית של ממתינים בתורים למועדונים מעניינת בהקשר הזה. תחושת אי-הוודאות במקרים כאלה היא ברורה – גם אם הם נכנסו למועדון כבר מספר פעמים, תמיד קיים החשש שבפעם הזאת משהו ישתבש. כשמדובר בתורים שמשתרכים לאורך רב, ההצגה הרגשית של הממתינים אחד כלפי השני הופכת לזירת ההתרחשות העיקרית באירוע. המשותף לכולם הוא שכל מי שעומד בתור עלול להידחות על ידי שומרי הסף של המועדון. דקה אחרי דקה, הממתינים עסוקים בלהציג חזית רגשית שממקמת אותם ביחס לדחייה העתידית האפשרית. הם ממחיזים במבעי הפנים שלהם ובתנועות גופם את התשובה המתמשכת לשאלה: "מה אתם חושבים על כך שעוד רגע עלולים לדחות אתכם?".

התור הארוך עד מאוד בכניסה למועדון הברגהיין בברלין הוא אולי הדוגמה המובהקת לתופעה הזו, כפי שבטח 'תל-אביבים' (או ישראלים) לא מעטים חוו על בשרם בחודשים האחרונים. בשעות השיא מצטופפים בתור כמה מאות ממתינים, רובם תיירים ממערב אירופה (בעיקר ספרד, צרפת ובריטניה). הסלקציה הקשוחה של המועדון ידועה לכולם, ורק מגבירה את תחושת אי-הוודאות בזמן ההמתנה. מספר מקומיים שנהגו ללכת למועדון בעבר מתלוננים שהסלקציה של המועדון גורמת להם להדיר רגליהם מהמקום. הסלקטורים תוארו על ידי אחת מהן כאנשים שמכסים את עיניהם באמצעות כפות הידיים ומחליטים באופן שרירותי לחלוטין מי נכנס ומי לא. משך ההמתנה הארוך, לפעמים שעתיים שלמות, הופך את ההתנהלות הרגשית אל מול הממתינים האחרים לחלק מרכזי מחוויות הכניסה למועדון. הסכנה שבדחייה מאחד המקומות הכי 'מגניבים' בעולם (ועוד לפני שהוא אולי נסגר לצמיתות) מעצימה את הרצון של כל מי שכבר החליט לקחת את הסיכון ולעמוד בתור, להצליח להיכנס אליו.

אם מתמקדים בהמתנה הארוכה בתור כזירת התרחשות שבה הממתינים עסוקים תמידית בייצור חזית הבעתית רגשית שאמורה להגיב על דחייתם האפשרית,  מתגלים שלושה טיפוסים של התנהלות רגשית:

ה'לחוצים' משוקעים לגמרי בתוך חוסר הוודאות של הסיטואציה. יש להם מבט נבוך בעיניים, והם דרוכים בצורה קיצונית, כאילו כל תזוזה פתאומית של מישהו בסביבה תרעיש את עולמם. הם לא מפסיקים להתעסק בדיבור על מדיניות הכניסה, על הסיכוי שלהם להיכנס פנימה. לעיתים הם מתחילים לשאול אנשים אחרים בתור אם הם היו בעבר במועדון, ומה הסיכוי שלהם לעבור סלקציה. מכל הטיפוסים האחרים, נראה שה'לחוצים' הם היחידים שמפגינים כלפי חוץ את אי-הוודאות לגבי גורלם.

ה'אדישים' מפגינים חזית אדישה ומלאה בביטחון עצמי, כמעט ריקה מהבעה. בוחנים בסקפטיות את הממתינים האחרים אבל לא מתקשרים איתם. הם נעים בנונשלנטיות לצלילי המוזיקה שבוקעת מהמועדון. הם נראים כאילו אין להם סבלנות לחכות בתור, אבל גם ברור להם שהם ייכנסו פנימה. כל הבעה של חשש תסגיר את חוסר הביטחון שלהם, את חוסר ה'מגניבות' שלהם, את האפשרות שהם יידחו בכניסה.

וה'נהנים': מבחינתם, כל ההמתנה היא שיחת 'סמול-טוק' ארוכה. הם מדברים ללא הפסקה על כל מיני נושאים, מתלוצצים, נהנים. לא נראה שאפשרות הדחייה מעסיקה אותם בכלל. כמו ה'אדישים', הם לא מסגירים לרגע מבע של חוסר בטחון, אך הם לא עושים זאת על ידי ריחוק מהממתינים האחרים, הם יכולים מידי פעם לקשקש גם איתם.

תור הכניסה ל'סטודיו 54' המיתולוגי בניו-יורק (מהסרט המפורסם בכיכובו של ריאן פיליפה). עם הטלפון ביד אדם 'לחוץ'

4.

כמו במקרים אחרים, ברגע שמתרחש אירוע חריג שמפר את כללי הסיטואציה, ההתנהגות הברורה מאליה של המשתתפים מאבדת משקיפותה. ומה יכול להיחשב כהפרה יותר בוטה של כללי ההמתנה בתור ממישהו שמנסה לעקוף את האחרים? בפעם הראשונה שהייתי עד למקרה כזה בתור לברגהיין אני זוכר שהייתי מופתע עד כמה הפרה כזו התקבלה בהעלמת עין על ידי רוב הממתינים. ה'אדישים', כמו לאורך כל ההמתנה, הגיבו במבע קפוא. כאילו הם בכלל לא ראו את ההפרה. הם התעלמו ממנה לחלוטין. לעיתים התמרמרו בשקט בינם לבין עצמם, אך לא אמרו לעוקפים דבר. כניסה לעימות עם מי שעוקף מפרה את הכללים הבסיסיים של התנהגות רגשית מנותקת – היא מאלצת את הממתין להיות מעורב באופי התנהלותה של הסיטואציה, לפרוץ את מחיצת הזכוכית העבה שעומדת בינו לבין ההתרחשות שסביבו. ה'נהנים' גם כן התעלמו מההפרה. הם המשיכו לצחוק ולדבר, זרקו משהו לעבר העוקף, אך הכל בחיוך וברוח טובה.

ל'לחוצים', לעומת זאת, שבדרך כלל עסוקים כל הזמן במה שמתרחש בתור, יש מלכתחילה פוטנציאל גבוה יותר להגיב להפרה. אני זוכר שפעם אחת בחור קירח ושחום, שנראה ספרדי, התחיל להתעמת עם שלושה נערים שנדחפו לפניו בתור. לפני שהם הגיעו, הוא הביע את החשש שלו מהסלקציה בפני חבר שעמד יחד איתו. הוא תיאר בפניו עד כמה בסצנה המקומית 'שלו' הוא לא צריך בכלל לעמוד בתור, ועד כמה הוא רגיל להיכנס לאן שהוא רוצה ללא בעיות, ועד כמה הסיטואציה הזו חדשה לו ומלחיצה אותו. ברגע שהוא קלט את הנערים שנדחפו, הוא ישר התחיל לצעוק עליהם בגרמנית. הוא אמר להם שזה לא הוגן להידחף, שיעברו לתחילת התור כמו כולם. לאחר שהם סירבו לעשות זאת הוא החל לפנות לשאר האנשים שעמדו מסביב. הוא ביקש מהם שיעשו משהו, שיגידו להם. אף אחד לא הגיב, חוץ מבחור אחד נוסף שזרק להם הערה אבל לא יותר מזה. הבחור ה'לחוץ' התחיל לאיים עליהם, אך הם עמדו על שלהם והגיבו בקשיחות: "מה תעשה לנו?". זה ברור לכולם שאין לו למי להתלונן, אלא אם הוא מעוניין להרוס לעצמו את הסיכוי להיכנס למועדון. אז הם נשארו בתור והוא התחיל לחפור להם על זה שהם ילדים ואין סיכוי שייתנו להם להיכנס. הם היו מה'אדישים' – הם לא התייחסו אליו בכלל.

הריחוק מ'סיטואצית ההמתנה' ומהשלכותיה השליליות מאפיין גם את ה'אדישים' וגם את ה'נהנים'. באופן כללי יותר, אפשר לחשוב על הנטייה להרחיק את עצמך מהסיטואציה כבסיס רגשי פורה להגדרת הסיטואציה מחדש בצורה כזאת שהיא תתאים לדימוי העצמי של כל ממתין. ובעצם, גם אני נהייתי מרוחק מהסיטואציה, מה שגרם לי להפוך אותה לתופעה ששווה לחשוב עליה ולעבד אותה לפוסט, תיאור שמנותק מזמן ההתרחשות הממשי.

מה הקשר בין שלושת הסוגים של ההתנהלות הרגשית שתוארו כאן לתחושת אי-הוודאות שמאפיינת סיטואציות של המתנה בתור?

הבעות הפנים של הבחורות מ'קווין ופרי עושים את איביזה' רגע לפני שהן נדחות באכזריות על ידי הסלקטור של ה'אמנזיה'

5.

אפשר לשאול את זה אחרת: למה בחרתי לקרוא לאנשים שמתעסקים במה שמתרחש בתור על ידי כינוי בעל מטען רגשי שלילי – 'לחוצים'? כאמור, אלו אנשים שמפגינים התעסקות בעיקר במה שמתרחש בתור, בכללי ההתנהלות הסמויים והגלויים שלו. למה התנהגות כזו עשויה להיתפס כהפגנה של תחושות המוערכות בצורה שלילית? אפשר לחשוב על עוד מקרים אחרים שבהם רפלקסיביות מתמשכת לסיטואציה מוערכת בצורה שלילית. רוכב אופניים שעסוק באופן נראה לעין בתנוחת גופו על המושב, במסלול הרכיבה, ברעשים שהאופניים מפיקים – נתפס בדרך כלל כטירון. אותו הדבר לגבי אדם שרץ על מסלול ריצה בחדר כושר ומניח את היד על משענת המכשיר ומסתכל כל הזמן למטה, על המסלול, כדי לבדוק שהוא לא נופל. התעמקות מתמשכת באופן שבו הפעילות מתרחשת בדרך כלל מערערת על ההופעה ההולמת המצופה ממי שמבצע את הפעילות. היא הופכת את המבצע לחריג. (למרות שמְבַצְעִים מסוימים נמדדים על סמך יכולתם לערער על אופי האינטראקציה, כמו פסיכולוגים בזמן טיפול, שאמורים להעלות למודעות את סגנון האינטראקציה שנוצר בינם לבין המטופלים).

מדוע במקרים של המתנה בתור למועדון התעמקות בתנאי הפעילות נחשבת להופעה חריגה? אם חושבים על ההתנהלות הרגשית של הממתינים כהתנהגות שמכוונת בעיקר להצגה של עמדתם ביחס לדחייה האפשרית אל מול הממתינים האחרים, ההתנהלות הרגשית שנתפסת כעליונה ביותר אמורה להפגין התעלמות מוחלטת ממקרה של דחייה, וכפועל יוצא מכך – התעלמות מסיטואציית ההמתנה. התנהגות כזו מתפרשת על ידי כינויים רגשיים כמו 'ביטחון עצמי', 'אדישות', 'התנשאות', 'נונשלנטיות' וכדומה. כל הבעה מוחצנת אחרת שמתייחסת לדחייה כאפשרות ממשית ממקמת את המבצעים במיקום נמוך בהיררכיית הממתינים. לממתינים כאלו יוצמדו כינויים רגשיים כמו 'לחוצים', 'שוקיסטים' וכדומה.

מה הקשר בין התרבות שממנה הגיעו הממתינים להתנהלותם הרגשית בתור? אני חושב שאנשים שמורגלים להתעלם מאחרים בסביבתם כדי להימנע ממצב של פגיעה או דחייה יהפכו באופן טבעי יותר ל'אדישים' בזמן ההמתנה. זה תקף כמובן לעירוניים באשר הם, שרגילים לעטות על עצמם 'גלימה של ניתוק' מסביבה רווית גירויים (ה-blasé  הזימליאני המוכר) ולאנשים שעובדים במוסדות שדורשים מהם לשמור על ריחוק ממי שבא איתם באינטראקציה, כמו שוטרים, חיילים, מורים וכדומה. לגבי ה'נהנים' – התנהלות כזו דורשת כשירות תרבותית-רגשית מיוחדת להפוך חוסר וודאות לסיטואציה הומוריסטית (אסור, כמובן, להשוות, אבל משהו בסגנון 'החיים יפים' של רוברטו בניני). בתור לברגהיין היו אלו הספרדים שנראו כמצטיינים בכשירות הזו. בנוגע ל'לחוצים', אפשר כמובן לייחס את ההתנהגות שלהם ל'מבנה הפסיכולוגי' הפרטי של כל אחד מהם, אבל התייחסות כזו מפספסת נטיות רגשיות הבעתיות קבוצתיות, כמו הפגנה מגדרית, מעמדית או אתנית של 'חוסר ביטחון' שנתפסת כנורמטיבית. למשל – לנשים או לגברים נשיים מותר לפחד, מהגרים ממדינות 'לא מפותחות' אמורים להפגין חוסר ביטחון: כשהם מביעים עצמאות יתרה הם מוגדרים כאיום על המקומיים. נראה שבדרך כלל הצטלבות של כל מיני נטיות תרבותיות מובילה להפגנה רגשית מסוימת בסיטואציות שונות. כמו כן, יש גם השפעה לקשרים החברתיים המוקדמים בין הממתינים. סביר להניח שמאנשים שמגיעים לבד תימנע האפשרות להנות מהתור (למרות שהם יכולים תמיד לנסות להתחבר למי שנמצא סביבם). לעומת זאת, סביר שאנשים שמגיעים בקבוצות יחסית גדולות (ארבעה או חמישה אנשים) ייטו לשוחח יותר אחד עם השני בהנאה, או מנגד, להפגין חשש הדדי. אולי זה עוד הסבר להתנהלות ה'נהנת' של הספרדים, שלפי התרשמותי, הגיעו בדרך כלל בחבורות.

6.

אז מי נכנס בסוף לברגהיין – הבחור ה'לחוץ' או ה'ילדים' שנדחפו? הבחור ה'לחוץ', כשהגיע תורו לעמוד לבחינת הסלקטור, משך את עצמו ברישול מעבר לקו ההמתנה הדמיוני שממוקם במרחק של כשני מטרים מהכניסה, ונעמד בצורה מוזרה במרחק מינימלי מאחד השומרים. השומר אמר לו להמתין, ואחר כך הניד בראשו בשלילה. ה'ילדים', לעומת זאת, עמדו מאחורי קו ההמתנה, לא הישירו מבטם לסלקטור, לא עשו תנועות גוף מיוחדות. הם עמדו שם כאילו זה סתם רגע חסר חשיבות. כאילו לא כל כך איכפת להם אם הם ייכנסו או לא. והם נכנסו.

*******

ובתור אפטר, קישור לסרטון על סלקצית מועדונים בישראל:

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , , , , | 7 תגובות

על תחת ומעמד

בערב שבת האחרון היה נראה שמונית השירות שעליתי עליה עומדת להתלקח במכות תוך כמה שניות.

התיישבתי במושב השמאלי מאחור, ולידי נותר מקום ריק. לפני ישב בחור אפריקאי שלא נראה אתיופי אבל דיבר עברית היטב, וביקש מהנהג שנחכה לחבר שלו, שאיתו הוא שוחח בטלפון. נותרו עוד שני מקומות פנויים עד שהמונית תתמלא – ליד הבחור האפריקאי ולידי. כעבור דקה-שתיים הגיעו יחד שני הנוסעים שכולנו חיכינו להם כדי לנסוע: חברו של האפריקאי שישב לפני, אבל הקדים אותו בחצי צעד בחור אשכנזי – חולצת משבצות, שיער חום בהיר ופנים מדושנות משהו, גם מאלכוהול – שהתיישב ליד האפריקאי, במושב שלפני.

"אכפת לך לעבור אחורה…" התחיל הבחור האפריקאי, שרצה שחברו ישב לידו.

"לא," אמר האשכנזי בפסקנות, "פרינציפ. ורק שתדע שאין לי בעיה לשבת מאחורה אבל אני לא יעבור עכשיו."

השכן שלו היה המום – למה להיות כזה מניאק? חברו התיישב לידי והתחלנו לנסוע. האשכנזי, במעין ריקוד חיזור של מי שרוצה ללכת מכות עם אחר, הגיש לו את היד שלו.

"מה זה?" האפריקאי שואל.

"תן כִּיף", עונה האשכנזי, והאפריקאי ההמום:

"איזה כִּיף, אני עוד שנייה נותן'ך כף".

לזה כמובן חיכה הבחור האשכנזי. הוא נע במהירות לכיוון פניו של האפריקאי, כשגלים של ריח אלכוהול מלווים את התנועה המהירה: "אל תתחיל איתי. אני לא רוצה לקרוע אותך פה". הדיסוננס בין הלבוש הממותג לבין ההתנהגות האלימה שלו עשוי היה להגיע לשיא בעיני כמה מהאנשים במונית, אבל רובם פשוט הסתכלו החוצה, מהחלונות.

"שתוק שתוק, מי התחיל איתך?" האפריקאי הבהיר לו במבט נדהם שאין לו כוח לשטויות שלו.

"מה אמרת—" האשכנזי, ששמיעה היא כנראה לא הצד החזק שלו, נדלק: "דיברת על אמא שלי?"

"מי אמר משהו על אמא שלך?"

"צ'מע, אמא שלי נפטרה לפני שנתיים, ואף אחד לא מדבר עליה ככה". הוא היה גם די רגיש.

"מי דיבר על אמא שלך?" האפריקאי הבליט חיוך מלגלג, מתגרה אך גם נסוג, וחברו מאחורה החליט לקפוץ על המציאה: "סתום, יאללה, מה אתה רוצה מכות?"

האשכנזי העיף מבט עצבני לאחור והיה נראה שתוך רגע אני אמצא את עצמי באמצע קטטה בין המושבים. הנהג כבר נזעק, וצעק כמה מלים כדי להרגיע את הנצים מהמושבים האחרונים. איזו סמכות! אחרי הגערות של הנהג כל אחד מהם התחפר בפינה שלו, וירדנו בהצלחה לאיילון. כמה דקות לאחר מכן, האשכנזי פנה לבחור שיש לידי, והציע לו להתחלף איתו במקום, כדי שישב ליד חברו. הוא התיישב לידי ומשיחה שניהל עם אמריקאי דובר עברית, עלה שהוא השתכר במסיבת גג אצל חברים ליד רוטשילד, ועכשיו הוא חוזר לביתו בראשון לציון. הוא גם דיבר בגנות נס ציונה ודווקא בזכות הפאבים של רחובות, וירד סוף סוף בתחנה המרכזית של ראשון.

מונית שירות מגיעה לראשון לציון, סוף המאה ה-19. בפנים, אולי: כמעט מכות

תוך דקה או שתיים הצטמצם כל מספר הנוסעים, ונותרנו אני ושני האפריקאים עם הנהג. הם עברו לשבת במושבים הקדמיים לידו, והוא שאל, במבטא ערבי שלא שמתי לב אליו קודם לכן: "מה אתם מתעסקים עם אחד כזה… בשביל מה?"

"סתם," ענה לו האפריקאי הראשון, "ראית, הוא חיפש מכות…"

"נו, אלה אוכלים בתחת, מה אתה תבזבז את הזמן ש'ך על אחד כזה?" הנהג אמר. הסתכלתי החוצה מהחלון בהפגנתיות. זה מבאס לגלות שאנשים הם הומופובים (גם אם לא הייתי יכול לצפות למשהו אחר), ובכלל, היה ברור שהאשכנזי הזה לא אוכל בתחת (זילות של המושג).

"כן, סתם חרא, עזוב אותך, אין לי מה להתעסק בזה…"

"מה, שווה לך לשבת בכלא בשביל אחד כזה?" הנהג שקע לגמרי בשיחה עד ששכח להוריד את שני האפריקאים איפה שהם ביקשו – "הרי אתה תצא אשם בסוף." ועצר.

הוא הוריד את שלושתנו בתחנת האוטובוס, והתחלתי להתרחק מהשניים, כשפתאום נחלשו אצלי רעשי הרקע של של שפת הפוליטיקלי קורקט, והבנתי שה"אוכל בתחת" היה כיסוי לרגע יפה למדי של סולידריות של מדוכאים: הערבי הזהיר את האפריקאים מהסתבכות עם האשכנזי, בעל הכוח, שאיתו, לא משנה מה יהיו העובדות האמיתיות או "מי התחיל עם מי", בסוף "אתה הרי תצא אשם". כי "אתה" פלסטיני, או אתיופי, או אפריקאי בכלל, או אפילו רוסי או מזרחי, ומול השיער החום בהיר והמבט האגרסיבי של האשכנזי, שהופך כהרף עין למבט נגזל, ומול השופט האשכנזי והעורך דין היקר (והאשכנזי) של האשכנזי, אין מצב שלא תצא אשם, שלא תהיה המכשול הכהה שעמד בדרכו ממסיבת הגג הנורטיבית בשדרות רוטשילד, ועד לביתו הנורמטיבי בראשון לציון, מכשול שיש להסיר ולוודא שלא יפריע עוד במצבים דומים.

ובסולידריות של המדוכאים הזו שנוצרה בין חלקי המשפטים ובין חילופי המבטים דרך המראה האחורית, הכלל הבסיסי ביותר הוא שאסור לדבר על דיכוי, אסור להעלות על השפתיים את מה שכולם יודעים, ששני הצדדים במשחק הסולידרי הם המדוכאים, הנשלטים (בזה שמאלנים תמיד נופלים). זה הרי משחק של כבוד, כמו כל מצב וכל אירוע, וכדי לשמור עליו, הנשלט צריך לקודד את התודעה של ההישלטות בשפה של שליטה, של עליונות מצידו. האשכנזי, מעמד בינוני, "מלח הארץ", שהוריו בנו פה מדינה לתפארת עבורו, ולא עבור האפריקאים או הערבים (ועל חשבונם והריסותיהם), מקודד בתור "אוכל בתחת", והאיום שהוא מהווה מוסתר, מוסבר כנחיתות. אין מה להיכנס איתו למריבה ולהסתכן בגללו, לא רק מכיוון שהוא העליון במערכת, אלא דווקא מכיוון שהוא מוצג כנחות יותר, כמי שזו תהיה פגיעה בכבוד והשפלה לתת לו בכלל תשומת לב.

האפריקאים כבר התרחקו לכיוון מרכז ראשון, נהג המונית הסתובב וחזר לתל אביב. הרגע העדין הזה היה ונגמר, אך בכל זאת התקיים. האם הנהג באמת הומופוב? אם הם באמת מבינים את שותפות הגורל המעמדית שלהם, אולי נראה אותם איזו פעם במחאה החברתית? כמה מוזר שחלקנו כאקטיביסטים מודדים סולידריות מעמדית רק לפי השתתפות בהפגנות ובפינויי בתים, וכמה מייאש שכאנשים שהדנ"א שלהם אחוז כל כך בליברליזם, אנחנו ממשיכים לדבוק בתפיסה הנוצרית-פרוטסטנטית שמנסה לאתר רק במה שאנשים אומרים את מה שהם "מאמינים בו" "באמת" "במהותם", במקום להתמקד במה שאנשים, פשוט, עושים. כי אולי סולידריות מעמדית מופיעה בכל מיני אתרים לא צפויים וברגעים חולפים, שפועלים בכל זאת כרשת הגנה וכמנגנון התמודדות של קבוצות מדוכאות, ואולי הביטויים שבהם היא מופיעה צורמים לאוזן, אבל זו רק שפה לקודד את המאבק על כבוד.

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , , , , , , , | 8 תגובות

איפוק VS זעם

גרסה קצרה יותר ושונה במקצת של הטקסט הזה פורסמה באתר ספירניסטיות. תודה לליאת בר טל על הדיונים הארוכים בנושא, שנערכו במסגרת פרויקט מחקר הרגשות של היחידה למחקר התרבות באוניברסיטת ת"א.

1.

לאחרונה פורסמו לא מעט ביקורות על התדמית שהמשטרה והצבא מנסים לייצר לעצמם בעיני ה'מיינסטרים הישראלי' באמצעות גיוס משאבי יח"צ מוגברים, שמטרתם לנהל את החזית המוסרית של המוסדות הללו לאחר היחשפותן של תקריות אלימות באמצעי התקשורת השונים. זו כמובן לא תופעה חדשה, זה די מוכר לכולן שה'מלחמה' על התדמית של המוסדות אוכפי החוק בישראל קשורה לשאלות רחבות יותר הנוגעות ל'ביטחון', ל'ליברליות' ול'דמוקרטיות' של המדינה בעיני אזרחיה ובעיני חברי קבוצות אחרות. הדיון מתמקד בעיקר בהתנהלות הספציפית של עובדי המוסדות בכל תקרית אלימה אל מול המוסריות או חוסר המוסריות של המוסדות או של המדינה באופן כללי. הנושא כל כך טעון, כיוון שגם המוסריות וגם תחושת הכאב הפיזי והנפשי של הצדדים המעורבים בתקריות האלימות הופכים למאבק על 'זהות ישראלית', טריטוריה שבין גבולותיה אמורה, בין היתר, להינתן תשובה משכנעת לשאלה הבסיסית: 'למה אני טוב יותר מהאחר?'.

כאן אני מעוניין להתייחס לתופעה זו מנקודת מבט שמצביעה על היחסים שבין ה'תרבות הארגונית' של המוסדות לבין ה'חוויות הפרטיות' של העובדים תחתיהן. אתמקד ביחסים הבעייתיים שבין הניסיון של המוסדות אוכפי החוק במדינה לייצר לעצמם תדמית רגשית מסוימת בדיון התקשורתי לבין הביצועים הרגשיים של העובדים במהלך תקריות שמטילות ספק במוסריותם. ההתנהלות הרגשית של העובדים משמשת כחלק נכבד מחומר הגלם שעל גבו נעשה השיפוט המוסרי של המקרים שעולים לדיון התקשורתי. היבט זה חשוב בעיניי כי הוא מפנה את הזרקור להתנהלות של השוטרים והחיילים כעובדים בארגונים שדורשים מהם להפעיל שני מודלים רגשיים מנוגדים: להתאפק ולזעום.  הכוונה ב'להפעיל מודלים רגשיים' היא לייצור של חזית רגשית אותנטית: להצליח להיות 'באמת' מאופקים או 'באמת' זועמים, להיות מעורבים בסיטואציה ברמה כזו שהחזית הרגשית שלהם תהיה אמינה (יצירת הרושם שהם מעורבים בסיטואציה במידה הנכונה). חזית רגשית זו תשמש אחר כך כעדות להתנהלות המוסרית של העובדים.

2.

בחזית הרגשית שמוצגת בסרטוני התדמית של המוסדות ניתן לשלוט יחסית בקלות על ידי טכניקות של בימוי ועריכה. קחו לדוגמה את סרטון התדמית של המשטרה שהושק בשנה שעברה. באחת מהסצנות (5:00), השוטרים נחושים לפזר הפגנה פרועה של חבורת גברים שנראים כמו ערבים ו'תומכיהם'. אל מול תוקפנותם המאיימת של המפגינים, השוטרים תחילה מייצרים חזית הגנתית מאופקת. הבעות הפנים של השוטרים לא לוקחות חלק בחזית הרגשית שמוצגת בתמונה זו, הן מוסתרות על ידי מגנים מאסיביים. האיפוק מתבטא בחוסר ההבעה. בחומה שנוצרת בין הכאוס של המפגינים לבין תחושות השוטרים. ואז, ברגע מסוים, החומה נפרצת על ידי שני פרשי סוסים שמסתערים לכיוון המפגינים ומפזרים אותם לכל עבר. ההשתלחות היצרית של הסוסים מקבלת חזית חייתית. שוב, כמו במקרה של המגנים, עבודת ה'רגשות' מקבלת ביטוי חיצוני לגופם של השוטרים – הסוסים עושים זאת עבורם. אם כן, בסיטואציה מבוימת קצרה זו שני מצבים של מעורבות רגשית משמשים את השוטרים להפגנת סמכותיותם הגברית אל מול פורעי החוק: מעורבות סמכותית מאופקת שמוצגת על ידי חומת המגן האנושית ומעורבות התקפית יצרית שמוצגת בדמותם של פרשי הסוסים.

חזית סמכותית מאופקת

אם מתייחסים ברצינות לעבודת התדמית הזו גם ברמת ההכשרה של העובדים עצמם, אז ניתן להפנות את תשומת הלב לכך שהמוסדות אוכפי החוק במדינה מלמדים את עובדיהם לפעול על פי שני אידיאלים מנוגדים של סמכותיות גברית: תדמית סמכותית מאופקת של ה'מבוגר האחראי' היחיד במצב כאוטי של אי-סדר, לצד תדמית מאיימת שנועדה להתמודד עם סכנה קיומית ממשית, חזית של תוקפנות יצרית ואכזרית, גבר ש'לא כדאי להתעסק איתו'. העובדים לומדים, מצד אחד, להציג חזית מאופקת בסיטואציות של קונפליקט, ומצד שני, הם לומדים שברגעים מסוימים, שבהם הרסן מותר על ידי מפקדיהם, הם צריכים להפגין זעם, להשתלח באויביהם, להכות בהם בהתלהבות, בשנאה. באופן זה, המוסדות אוכפי החוק בישראל מתחזקים שני מודלים רגשיים של סמכותיות גברית: 'הגבר המאופק' ו'הגבר הזועם'. אבל, בעוד שבסרטון התדמית שתואר למעלה המודלים ה'רגשיים' מבוצעים בנפרד על ידי שחקנים שונים (חומת המגן האנושית לעומת פרשי הסוסים הדוהרים), בסיטואציות יומיומיות, שני המודלים מתקיימים זה לצד זה בקרב העובדים.

חזית יצרית, השתלחות במפגינים

3.

ברגיל, כשהעובדים עושים עבודת רגשות שהולמת את הציפיות של ה'מיינסטרים הישראלי', האיפוק וגם הזעם מתקבלים בהבנה. החייל שמתעלם מההערות הפוגעניות של המפגין השמאלני או המתנחל, עושה 'עבודה טובה'. החיילים שמסתערים ב'רעל' על האויב עושים 'עבודה טובה'.

אבל, פעמים רבות ההתנהלות משתבשת. קחו לדוגמה את התמונות של קצין הצבא שלום אייזנר מכה מפגין דני בבקעה והשוטר יוסי שפרלינג חונק מפגינה מול גן העיר בתל אביב, תמונות שעוררו דיון תקשורתי בנוגע ללגיטימיות שיש לאנשי הצבא והמשטרה להפעיל אלימות כנגד מתנגדי מדיניות הממשלה. הקולות שהתייחסו למקרים הבליטו בעיקר את אקט התקיפה האלימה של הקצין והשוטר (הכאת המפגין באמצעות קת הרובה וההתנפלות האגרסיבית על המפגינה וחניקתה), אם כי, בסרטונים ניתן להבחין בשני מצבי המעורבות ה'רגשית' שצוינו למעלה: מצב של נוכחות סמכותית מאיימת אך מאופקת ומצב של תוקפנות יצרית.

אייזנר ברגע של איפוק

אייזנר מכה את המפגין בזעם

מדוע המקרים המדוברים של הקצין והשוטר הצליחו לערער על הלגיטימיות של מודל 'הגבר הזועם' וגרמו למבוכה יוצאת דופן אף במחלקות יחסי הציבור של המוסדות הללו עצמם?

4.

הסבר סביר לערעור על הלגיטימיות של 'הגבר הזועם' במקרים הנ"ל, לדעתי, הוא ההתחלפות המיידית של המודלים במהלך האינטראקציה. המודלים מופיעים בסמיכות שנראית שרירותית לחלוטין. בשני המקרים לא היו אלה המפגינים שהביעו שינוי קיצוני בהתנהגותם בזמן 'התהפכות' המודלים. המפגין הדני התנועע במקום וסירב להתפנות על אף דרישות החיילים. המפגינה בתל אביב צעקה על הקצין שיתבייש תוך הפנייה של אצבע מאשימה ולא סרה ממקומה. הפגיעה בכבודם של הקצין והשוטר שעוררה בקרבם את התחושות השליליות הייתה עקבית. מה שהשתנה בשני המקרים הוא עבודת הרגשות שהגברים בתפקיד עשו, עבודת רגשות שמבחינת האזרח הרגיל אמורה להיות 'רציונלית', מקודדת היטב, מותאמת לסיטואציה, עומדת בנורמות ההתנהגות של בעל הסמכות לנוכח האיום שעומד מולו. אבל לא כך היה – עבודת הרגשות יצאה משליטתם של הקצין והשוטר.

זה היה נראה כאילו הם החליפו מודלים רגשיים כמו חולצות למדידה בחנות בגדים. רגע אחד מאופקים, שנייה אחר כך זועמים ומכים, רגע אחד מאופקים, אחר כך זועמים וחונקים: הם 'התהפכו'. מדוע כך היה?

אנסה להעלות השערה סבירה. במצב שבו העובד צריך תמיד להפגין חזית רגשית אחת, כמו נותני שירות שחייבים להיות אדיבים או גובי מיסים שצריכים להיות עצבניים, העבודה הרגשית של כל עובד נמדדת על פי יכולתו להיות עקבי, להפגין נטייה מתמשכת של הצגת חזית רגשית אחת מסוימת בזמן העבודה. לעומת זאת, במקרה של הקצין והשוטר הישראלים, עבודתם הרגשית הדומיננטית מורכבת משני מצבים מנוגדים לגיטימיים. באופן זה, נוצר מצב שבו קיימים שני מודלים מנוגדים של סמכותיות גברית שמקבלים לגיטימיות תדמיתית אך התנאים שתחתם צריך להפעיל כל אחד מהם נקבעים בעיקר לאור התנאים המקומיים של כל עימות בין העובדים למפגינים: ראשית, העובדים מקבלים הוראות קונקרטיות להתנהלות בכל תקרית, כמו למשל, לפנות מפגינים מהכביש ברגע מסוים, לאחר שנוכחות המפגינים בשטח מוגדרת כבלתי חוקית. שנית, צריך גם להתייחס לכך שהעובדים עצמם הם אנשים בעלי מטען תרבותי, שמשפיע על הנטייה שלהם להעריך את המפגינים כ'גורם מאיים' באמצעות קטגוריות שיוך מגדריות, אתניות, לאומיות, מפלגתיות וכדומה, שמעוררות בקרבם תחושות שונות (למשל, 'בחורה אשכנזית שמאלנית', 'גבר ערבי', 'בחור אירופאי שמאלני', 'גבר הולנדי שיכור' וכדומה).

נראה שלמתח שנוצר בין הוראות ההתנהלות המקומיות לבין התחושות ש'הגורם המאיים' מעורר בעובדים יש חלק מרכזי בהתרחשות של ה'התהפכויות'. בכל מקרה, אם וכאשר התקריות מועלות לדיון התקשורתי, משרדי היח"צ של המוסדות עושים ככל שביכולתם להצדיק את המוסריות של ה'התהפכות' ('השוטר הותקף קודם כל על ידי המפגינים והיה צריך להגן על עצמו' וכדומה) או להגדיר אותה כמקרה חריג, ולהתייחס לעובד כעשב שוטה. מה שמשרדי היח"צ מנסים לעשות זה להסביר לקוראים או לצופים שנחשפים לתקריות על ידי כלי התקשורת השונים, שעליהם העובדים לא 'יתהפכו', שההתנהלות של עובדי המוסדות היא שקולה ומחושבת.

עד ה'התהפכות' הבאה…

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , , , , , , , | כתיבת תגובה

היוונים החדשים

הפוסט הזה הוא גרסה שונה במקצת של כתבה שפרסמתי ב"כלכליסט". המון תודה לבן לשם שסיפר לי שהתופעה של הדת היוונית המתחדשת קיימת.

1.

בשמונה וחצי בערב הכל כבר היה מוכן: השולחן עם כיסוני הגבינה והעוגות, הפירות היבשים והיין האדום, הנרות על האדמה, שהלהבות שהפיצו התגמדו לעומת הקרניים שהטילה השמש השוקעת במערב, קרניים שסנוורו את כל הנוכחים אבל אפפו באור ענוג את שלוש הדמויות שהתנשאו מעל לאוכל ובקבוקי היין שעל השולחן – פסליהם של אפרודיטה, הרמס ואתנה – ועל הפסל שהשקיף עליהם ממרכז הרחבה וסביבו נרות וכדי יין, שמן זית ודבש – זה של אל השמש, אפולו. זה היום הארוך בשנה (יום ההיפוך, ה-solstice), אך לא נראה שהתיירים שעמדו בנקודת התצפית הסמוכה אלינו על גבעת פילופאפו שבמרכז אתונה והשקיפו על האקרופוליס המוצף אור חמים ממערב ידעו זאת, או הבינו את המשמעות הקוסמית של הרגע הזה. עבור פנדיון, ואסיליס, ארימנתוס ויתר חברי קבוצת לאבריס, התאריך הזה הוא לא רק זמן, זהו שער – שער בין עולמותיהם של בני התמותה והאלים, בו בני האדם יכולים להתקרב לאלים ולהשתדל, ככל יכולתם, להידמות לשלמות שהאחרונים מייצגים – וכמו תגובה כימית, לשמע הצלילים שמפיק פנדיון מקערת הנגינה הטיבטית שבידו, חברי לאבריס ניתקים מהמסה הלא מובחנת של התיירים ומתאספים במעגל סביב צלמו של אפולו. הטקס מתחיל.

חבר אחר בקבוצה מתחיל לתופף, ופנדיון נעמד לצידו, שולף חליל כפול קנים ומנגן, מקצב איטי ומנגינה שקטה שמייחדים ומקדשים את המרחב שתוחם המעגל. במרכז המעגל ארימנתוס עומד במרכז הרחבה ונוסך נסך לאפולו: הוא מזליף יין אדום מכד חרס סביב הפסל, כשעשן קטורת מתעבה סביב תלתלי השיש של אל השמש. שתי בחורות צעירות מתיישבות על האדמה. גבר כבן ששים בחולצה מכופתרת נוזף בהן והן מיד קמות, מצניעות לאחר מכן את קיומן: הישיבה בטקס לא מכבדת את האלים ולא את בני האדם.

משתתפת אחרת נוסכת יין לאתנה, שבעירה אנו מתפללים, ואחרים מדקלים המנונים להרמס, לאפרודיטה, וכמובן, לטיטאן הליוס, ששוקע מולנו. מקץ שעה קלה, השמש משלימה את שקיעתה, והיום הארוך ביותר בשנה מסתיים. השער שמחבר בין עולם בני התמותה ועולם האלים נסגר, ובני התמותה שמולי מוחאים כפיים ומתחבקים זה עם זה. אפשר (ורצוי!) לשתות מן היין ולאכול מהעוגות שהוקדשו לאלים, ואני ניגש להתכבד – ולכבד את האלים העתיקים של יוון.

טקס יום ההיפוך הקיצי על גבעת פילופאפו, מול הפרתנון

2.

אז הדת היוונית העתיקה עוד חיה. יוונים רבים יודעים לספר על מכר רחוק כלשהו, קרוב משפחה של חבר או חברה, שמאמין באלים האולימפיים, אבל ליווני הממוצע, שהתחנך על ברכי הכנסייה האורתודוקסית וטרוד – בעקבות  המשבר הכלכלי שפוקד את יוון ואת העולם – בחישובים כספיים סיזיפיים, אין כוונה להתעמק ב"תמהוניים" הללו שמסרבים לתת לעבר היווני העתיק להתפוגג ומתקבצים מפעם לפעם בחורשות ובשרידי מקדשים, לבושים בלבן וחגים סביב פסל שנראה, כפי שתיאר זאת בחור אתונאי שעבר ליד חגיגת יום היפוך הקיץ, "ראש של בובת ברבי". חברי התנועה מעריכים שיש כ-2,000 איש שמנהלים אורח חיים אדוק ברוח הדת היוונית, ועוד כמה עשרות אלפי אנשים במעגל החיצוני שמשתתפים מפעם לפעם בחגיגות. עשרות אלפי מאמינים אחרים חיים בארצות הברית, במערב אירופה ובאוסטרליה; חלקם צאצאיהם של מהגרים מיוון, והשאר נושאים עיניהם אל המאמינים היוונים, ומאמינים שהקשר עמם נותן להם מעין חותמת הכשר. הדת הגיחה מחדש ביוון – בעיקר בערים הגדולות, ובעיקר בקרב אקדמאים, בעלי מקצועות חופשיים ובני המעמד הבינוני – במרוצת שנות השמונים, כשיוון השתקמה מהדיקטטורה הצבאית של שנות השבעים והתקרבותה למערב האיצה את חילון המדינה.

כמו כל דת פוליתאיסטית, הדת היוונית היא דבר מורכב: מקבץ של אמונות, מיתוסים ופולחנים, שהיו משוקעים בכל תחומי החיים של היוונים מתקופת הברונזה ועד למחצית האלף הראשון לספירה, כשהנצרות התבססה כדת האימפריה הרומית. לרובנו היא מוכרת בעיקר מהמיתולוגיה היוונית, אך סיפורי התככים והמאבקים הסנסציוניים האלה הם רק המעטה החיצוני של דת בה כל עץ וכל נהר הוא נימפה, בה ההשתכרות מאחדת בין השיכור לבין אל היין דיוניסוס; דת בה לכל עיר יש אל מגן, ובכל בית – אח שמוקדש לאלה הֶסְטִיָה, ממנה מקבלים דייריו את זהותם; דת בה בעלי חיים מועלים לקורבן כמתנה לאלים, שבמרום מושבם באולימפוס ניזונים מעשן הקורבנות, וכך ממשיכים להתקיים ולהשפיע מטובם על בני האדם.

ארימנתוס מכין את המזבח לאפולו בטקס יום ההיפוך

עם תום הטקס, פנדיון אורז את כלי הנגינה ומוזג לנו יין. מעין אורפיאוס מודרני, כקודמו המיתולוגי גם פנדיון, עובד הייטק בן 35 שנולד בשם הנוצרי כריסטוס פנופולוס, מנגן בשלל כלים מוזיקליים ומחבר המנונים לאלים לצרכי פולחן. גבוה ועטור שיער שחור ארוך, פנדיון נראה כמו מטאליסט נלהב, אך בדיבור שקט ואיטי הוא מספר על העולם המרתק של תחיית הדת היוונית. "הרבה אנשים הגיעו לזה, כמוני, מעניין רב במיתולוגיה, אבל תמיד הרגישו שיש שם עוד משהו", הוא מספר. "מאז שאני זוכר את עצמי, הרגשתי מחובר לדת היוונית". כבר 15 שנים הוא לוקח חלק בפולחנים יווניים עתיקים, ובשנים האחרונות פעיל מרכזי בקבוצה הדתית "לאבריס", על שם הגרזן הדו ראשית העתיקה, הגרסה היוונית ל"חבר פיפיות": כשאתה מניף אותו להרוג את הקורבן, הלהב שמופנה אליך מזכיר שגם קצך קרב. לפנדיון ידע נרחב על הדת היוונית, ולא בכדי חברי הקבוצה מכבדים אותו כסמכות דתית, למרות שהדת היוונית לא מכירה בסמכות קבועה כמו אפיפיור או אפילו כומר או רב. בביתו, כמו בבתיהם של יתר חברי הקהילה, מזבח לאלים, והוא מקפיד לערוך עבורם טקס מדי יום: "במזבח אצלי בבית יש שני פסלים: לזאוס ולאתנה. אלה שני האלים שאני מרגיש הכי קרוב אליהם, אני לא יודע כל כך איך להסביר את זה בצורה הגיונית. זאוס הוא האל הראשי של פולחן הבית ושומר על הרכוש ודואג לשפע, ולאתנה אני מניח שאני קשור יותר בגלל שהיא אלת החוכמה והפטרונית של אתונה, העיר שאני חי בה".

העיר שבה פנדיון חי נוטה לעתים לזלזל במורשת העתיקה, אך הוא לא נשאר חייב ופועל גם בזירה הציבורית. לפני שנה הוא היה מעורב במאבק לשימור מזבח שנים עשר האלים באתונה, נקודת האפס למדידת מרחקים מהעיר ואליה בעת העתיקה, שהתגלה בעת עבודות להרחבת מסילת הרכבת במרכז העיר. בסופו של דבר הושגה פשרה לפיה יכסו את המזבח ויבנו מעליו את המסילה, אך בצורה שתאפשר חפירה ארכיאולוגית בעתיד. "בלי הקמפיין הם פשוט היו בונים על המזבח בלי להודיע לאף אחד", הוא אומר, בהתייחסו לנטייתם של הרשויות ואנשים פרטיים ביוון להתעלם מממצאים היסטוריים בעלי חשיבות דתית, שעלולים לסבך את תהליך הבנייה.

סוקרטס וקטיה בטקס ההליודטה שנערך בפרומתיאה

"אני זוכרת שכשהייתי צעירה וביקרתי באתר עתיק, כשנגעתי באבנים הרגשתי חיבור חזק עם אלה שהתפללו שם בעבר, כאילו אין שום נתק ביני לבינם", מספרת קטיה קרסי, 51, חברה אחרת בקבוצה. כמו רבים אחרים מאתונה שנולדו באחד מכפרי יוון, קרסי נולדה ליד סלוניקי, ורק לאחר הגעתה לאתונה הצליחה לחשוב בחופשיות, ללא הפיקוח ההדוק של הקהילה הכפרית, ולבחון ברצינות את האופציה של שיבה לפוליתיאיזם. בתשובה לשאלה איך עושים את הקפיצה מחיבה לסיפורים ולעבר לאמונה בדת היוונית, חברי הקבוצה מסבירים שזה עניין של תשוקה, רצון עז להבין את העולם ולא להסתפק בתשובות הסגורות של הכנסייה. כשאני מפנה אליו את השאלה הזאת, פנדיון מתקן אותי: "זה לא עניין של אמונה. אין פה דוגמה כמו ה'אני מאמין' של הנוצרים, ספר קדוש או מוסד כמו הכנסייה שמפתח מסקנות שאנשים חייבים להאמין בהן. יש לנו דעות שונות זה מזה בעניינים מסוימים, או בנוגע לאופן שאנחנו תופסים את האלים. אנחנו לא מסכימים על כל דבר כמו אנשים שמשתייכים לדתות המונותיאיסטיות, שמקבלים תורה מן המוכן ודבקים בה. אצלנו העניין הוא לפעול בדרך מסוימת אבל אלה לא 'עשר דיברות' שחקוקות בסלע".

אבל מה בכל זאת הליבה שצריך לקבל, אני מקשה. ואסיליס עונה: "צריך להסכים עם זה שהיקום לא נברא על ידי שום אל. היקום מתקיים מעצמו, והאלים נוצרו תוך כדי התפתחות היקום. לכן אצלנו הכהן הוא לא שליח של האל החיצוני לבני האדם, אלא הכהן – או הכוהנת – מייצג את בני האדם בפני האלים, ואין לו או לה סמכות מיוחדת, הם נבחרים על ידי הקהילה לטקסים ספציפיים". יסוד חשוב אחר בדת היוונית הם אי-קיום ההבדל החותך בין האלים לבין בני האדם: למרות שאלה בני אלמוות ואלה בני תמותה, כשהראשונים מבטאים את השלמות, כולנו חלק ממשפחה אחת, ובני האדם יכולים להתקרב לאלים על ידי קיום המידות הטובות (arete ביוונית) של יופי, הרמוניה, עשיית מעשים טובים עבור הקהילה, ובעיקר, אומרים חברי לאבריס, לרדוף צדק.

הדתות הפוליתיאסטיות הן מבחינתם ביטויים מקומיים לאותו פנתיאון בסיסי, ואילו קו השבר האמיתי עובר בין המונותיאיזם לבין הפוליתיאיזם. ההלניסטים החדשים חולקים שנאה ובוז לכנסייה האורתודוקסית, שמחדירה באנשים פחד ואוטמת את מוחותיהם, לדבריהם. הדת העתיקה של יוון אינה מוכרת במדינה המודרנית, שמכירה באופן רשמי, לצד הנצרות האורתודוקסית, רק ביהדות ובאיסלם. כך שבימי החג של הדת היוונית – ועם ריבוי האלים ייתכנו הרבה כאלה – הפוליתאיסטים לא יכולים להפסיד יום עבודה, ואת הטקסים הם עורכים, בלית ברירה, בסופי השבוע – הימים הקדושים לנצרות.

ביום ראשון שלאחר מכן, למשל, עורכים חברי לאבריס את טקס ההליודטה, טקס צעיר יחסית בהשוואה לאלפי שנות הקיום של הדת היוונית, בסך הכל בן עשר שנים. מתבוננים מבחוץ שמכירים את הדת היוונית העתיקה נוטים לעתים לפסול את מאמיניה המודרניים כניאו-פגאנים שמוסיפים לדת העתיקה באקלקטיות פזיזה אלמנטים זרים, כמו הקערה טיבטית בה מנגן פנדיון, או חדשים, כמו טקס ההליודטה. אבל כמו אבותיהם, שפתחו את הפנתיאון בפני האלה איזיס ממצרים והאל סבאזיוס מאסיה הקטנה, הפוליתיאיסטים החדשים יודעים שחידושים הם דבר הכרחי לשמירת המסורת; כדי לשמור על הדת בחיים, יש להתאים אותה לחיי מאמיניה, כפי שעשו בעבר – אולי להיפך מהדתות הגדולות כיום, שמקדשות חוקים אנכרוניסטיים שלא מתאימים להווה, הם אומרים.

כשאני רואה גם בטקס ההליודטה את היין, העוגות ויתר המאפים, את הקטורת, שמן הזית והדבש, אני שואל את פנדיון איה השה לעולה. "אנחנו לא יכולים להקריב קורבנות, זה אסור על פי החוק," הוא עונה. "אבל גם להרבה אנשים מהקהילה יש בעיה עם זה. הם גדלו בעיר וזה נראה להם אכזרי לשחוט חיה בעצמם, גם אם הם אוכלים בשר בדרך כלל. אני הייתי מעדיף לאכול הרבה פחות בשר, אבל כן להקריב את בעלי החיים שאני אוכל. נראה לי שזה מכבד הרבה יותר גם את החיה עצמה".

קורבנות של ממש אפשר למצוא בכמה חגיגות עממיות שנערכות בכפרי יוון, כשתחת מסווה של פולקלור התושבים מקיימים אחדים מהטקסים העתיקים – ללא הפן הדתי, כמובן. חלק מהחגיגות שנשמרו סוערות במיוחד, ולאחר שמקלפים את השכבות הנוצריות שנספחו להן, הפוליתיאיסטים החדשים יכולים ללמוד דבר או שניים על מנהגי אבותיהם הקדומים. "יש כמה אזורים שבהם עורכים קרנבלים מדי שנה," אומר פנדיון. "אנשים שם עונדים לצווארם פעמונים גדולים כמו של כבשים, מתחפשים לעזים, משתמשים בפאלוסים, מקללים, שרים שירים בוטים עם תוכן מאוד מיני, ולי זה ברור שזה קשור לחגיגות הדיוניסיות. כשעושים את זה, הכנסייה מגנה את זה כפגאניזם והכומר המקומי עובר לכפר הסמוך." אם תזדמנו לכפר איה אנה שבאי אוויה, למשל, תוכלו למצוא חגיגה פגאנית בתחפושת של פולקלור, שנערכת בכיכר המרכזית, "ממש ליד הכנסייה. אז לפני שהטקס מתחיל, הכפריים מגרשים את הכומר, כי רוב השירים הם על סקס, אפילו איך הם הולכים לזיין את הכומר", הוא מספר. כדי להבין כיצד לקיים את הפולחנים כהלכה הפגאנים החדשים גם משתמשים בטקסטים העתיקים, כמו חיבוריו של פאוסניאס, הנוסע הבלתי נלאה בן המאה השנייה לספירה שכתב רבות על מנהגי היוונים, וכן ממצאים מחפירות ארכיאולוגיות ומחקרים מדעיים – חלקם יכולים ממש לומר, ביומרה שמסוגל לה רק מישהו "מבפנים", אם חוקר מסוים צדק או לגמרי פספס את הפרינציפ של הדת היוונית.

3.

ליוונים העתיקים היו תשעה עשר הרים שנקראו אולימפוס, אך ביוון המודרנית נותר רק אחד, ולמרגלותיו, בשולי הכפר ליטוכורו (Litochoro) נערך שבוע לאחר יום היפוך הקיץ פסטיבל הפרומתיאה, אירוע השיא של הפגאניים החדשים ביוון. במשך ארבעה ימים נערכים תחת הר האלים טקסים פגאניים, שחזורי קרבות הופליטים, ריקודים אקסטטיים והלומי יין אל תוך הלילה וחתונות ברוח המסורת היוונית הקדם-נוצרית. בין המתמוגגים על מסורת העבר אפשר למצוא מטאליסטים מגודלי זקן, נערים בטוגות ונערות בשמלות שאנטי, לאומנים יוונים בגיל העמידה וזקנים בזרי קיסוס.

הפרומתיאה, שקרוי על שם הטיטאן שיצר את האדם מחימר והעניק לו את האש, הוא פסטיבל מודרני שלא היה קיים ביוון העתיקה. הפסטיבל נברא במוחו הקודח של טריפון קוסטופולוס, ששינה בערוב ימיו את שם משפחתו לאולימפיוס, על שם המשכן המיתולוגי של שנים עשר האלים, בו הוא גם החליט לערוך את הפסטיבל, מכיוון שזהו "המקום שממנו ראוי להתחיל להחיות מחדש את הציביליזציה היוונית, כי כל ציביליזציה מקורה במיתוס". טריפון, 68, ד"ר לכלכלה ומרצה בגמלאות באוניברסיטת סטוקהולם, עזב את יוון בשנת 1969, שנתיים לאחר שהפכה לדיקטטורה צבאית. "הייתי מורה בבית ספר יסודי, וכדמוקרט, לא רציתי לקדם את התעמולה של המשטר", הוא אומר בבוקר הראשון של הפסטיבל בעודו גומע קפה בטברנה שלמרגלות ההר ומביט בהתמוגגות על החוגגים שמגיעים לאתר ומתחילים להקים אוהלים בקרחת היער שלידנו. "כשהיגרתי לשבדיה חשבתי שהזהות היוונית שלי היא רציפה – מהעת העתיקה ועד היום. לאחר כמה שנים בשבדיה הבנתי שהשבדים עשו הבחנה בין היוונים העתיקים והיוונים של ימינו ולא ראו אותי בתור ממשיכם של היוונים העתיקים, והבנתי שהנצרות שינתה את הזהות של היוונים, וכך התחלתי לראות את הדת הנוצרית מזווית ביקורתית הרבה יותר. אחרי כמה שנים של חיפוש השארתי מאחור את המורשת הנוצרית והחלטתי להתמקד באתיקה ובפילוסופיה היוונית."

מבחינת טריפון, החשיבות של התרבות היוונית העתיקה חורגת מהעיסוק הצר שלו בזהותו: למורשת הזו יש תפקיד מפתח לא רק בעבר האנושות, אלא גם בעתידה. לשיטתו, בכל תקופה אוחזת האנושות במשאב שמכוון את צורת הקיום של בני האדם. עד לעת המודרנית הייתה זו הקרקע, שאת מקומה תפסו במהלך המהפכה התעשייתית המכונות. במאה העשרים התחילה לעלות חשיבותו של סוג הון אחר – הידע, הטכנולוגיה, שיחד עם סוגי ההון הקודמים התקיים כקומפלקס אחיד של טכנולוגיה וקפיטליזם. אולם "תקופת המעבר הזו נגמרת, וההיפרדות של הקומפלקס טכנולוגיה-קפיטליזם מתבטאת במשבר העולמי שאנו חווים היום – ויוון היא רק ההתחלה. אני צופה משברים עמוקים יותר ויותר בעתיד הקרוב, מה שיוביל לשקיעה של החברה המערבית". כך שבעוד 20-30 שנה תיווצר חברת ידע טהורה, ואנו נאבד כל שליטה על תוצרי המדע. או אז "נצטרך לייצר אתיקה שמכבדת את הטבע ואת שאר האנושות, כי הדתות הקיימות ותפיסות המוסר שיש לנו כיום לא מסוגלות להתמודד עם השינויים האלה. למשל, עם האופן בו בני האדם יוכלו בקרוב מאוד, באמצעות שיבוט גנטי, להתערב ב'בריאה האלוהית'. או שהדתות והתפיסות האלה יפלו או שהן יאלצו לשנות את האתיקה שלהן." אומר טריפון, שטוען כי התרבות היוונית, עם ההבנה שלה את הקוסמוס – הסדר והיופי שביקום – ואת האופנים בהם ניתן לתרגם את הקוסמוס לחברה האנושית, עומדת בהיכון כבר אלפי שנים לספק לאנושות את האתיקה הדרושה.

האם אני יכול להיות חבר בציביליזציה היוונית כיהודי?

"חלק מהערכים הם אוניברסאליים. למשל, אתם בישראל אזרחים. מה זה אזרח טוב? ההגדרה של אזרח, שדואג לטוב הכללי של הקהילה ולא רק לעצמו, זה רעיון יווני. ההיפך מהאזרח הוא האידיוטיס, שדואג רק לעצמו כיחיד. כך שאתה יכול לחיות לאור הערכים היווניים, בהחלט".

ואם אני מאמין – כמו ביהדות – באל חיצוני שברא את העולם והוא יכול לגאול אותי?

"זאת בעיה, כי האדם שחבר בציביליזציה היוונית חייב להיות יצור תבוני, ולהאמין באל חיצוני, שיש לו נציגים על פני האדמה והם מכתיבים לך מה לעשות, זה לא דבר רציונלי. אז איך תוכל להיות אזרח טוב אם אתה מאמין בדבר כזה?"

גם אורניה טוטונצי, 40, ד"ר לפילוסופיה מאתונה, מפרטת על האופן בו הדת היוונית מתקשרת למשבר הפוליטי בארצה. ההכרה בריבוי של החוויה האנושית ושל האמת עומדת בליבן של הדתות הפוליתאיסטיות, ולכן, היא אומרת, רק דת פוליתיאיסטית כמו זו שהייתה בעולם היווני העתיק הייתה מסוגלת ליצור את הדמוקרטיה. והמשבר ביוון, לדבריה, הוא קודם כל משבר בדמוקרטיה. היא מציעה לחזור למגמה הדמוקרטית והשוויונית של המחוקק האתונאי הקדום סולון, שהציל את עירו ממלחמת אזרחים במאה הששית לפנה"ס באמצעות הנהגת מיסוי צודק יותר שהקל על העניים, וליצור מיסוי פרוגרסיבי ברוח הליטורגיה, המנהג שבו אזרחים עשירים נושאים בהוצאות כספיות כבדות של הפוליס וזוכים בתמורה להכרת כבוד פומבית. שמיטת חובות לתאגידים, מיסים מופחתים לעידוד השקעות על ידי עשירים, וכמובן, פטור ממסים לכנסייה – אלה עומדים בסתירה מוחלטת להתנהלות האידיאלית העתיקה הזו.

ביום שישי בערב אני יורד עם כחמש מאות מאמינים נלהבים לכפר הסמוך ליטוכורו, שברחובותיו עתיד להתקיים עם השקיעה תהלוכה. התהלוכה נועדה לתת לפסטיבל גוון של חגיגה עירונית, מכיוון שהדת היוונית אינה רק דת טבע, מספר טריפון על המנהג החדש שזו השנה השנייה לייסודו. "אבל התהלוכה היא גם עניין של טקטיקה: אנחנו רוצים להגיע לאנשים שאין להם את האומץ לבוא אלינו."

רבים אומרים שהדת היוונית אינה מיסיונרית, אז כיצד אתה מסביר את הרצון לשכנע אנשים?

"התנועה שמארגנת את הפסטיבל היא לא תנועה דתית, הדת היא פשוט חלק מהמכלול של הציביליזציה היוונית. אנחנו מקדמים את האתיקה והאסתטיקה, התרבות והערכים היווניים העתיקים, והדת היא חלק מתוך זה, ולאו דווקא החלק החשוב ביותר. אנחנו הולכים לחנך אנשים לתרבות, אבל אנחנו פתוחים לבני דתות אחרות ולא מתכוונים לכפות את הדת שלנו על אחרים. וכשאנשים יספגו את התרבות שלנו, הם גם יגיעו לדת בקלות, מעצמם".

פנדיון מחלל בתהלוכה בליטוכורו

הלהט המיסיונרי נראה רחוק אך הוא מנצנץ לו באופק, וכשהחוגגים מתארגנים בטורים להתחלת המצעד, הוא בוער בלפידים שהם נושאים בידיהם – מי בתחפושת של יוונים עתיקים, עם כותנות כיטון (chiton), שמלות פפלוס (peplos), זרי דפנה וקיסוס או תלבושת-דמה של הופליט, חייל בערי המדינה היווניות, ומי בלבושו המודרני, מצלם באייפון את המאורע. בראש הולך טריפון, אוחז בימינו לפיד בוער בארשת של רצינות תהומית, ופיליפוס, מטאליסט מגודל שיער בן 24 מסלוניקי, צועד מאחוריו, פניו אדומות מהמאמץ העילאי של הנשיפה בחמת החלילים התרקית עליה בה ינגן לאורך התהלוכה כולה. לקול הלמות התופים ולריח העשן, יוצאים ממרפסות הבתים תושבים משועשעים, וכמה קשישות עם צלבי ענק לצוואריהן מציצות בחשש מאחת החצרות, נרתעות אחורנית כשצועד מבוגר, זר קיסוס על ראשו הקירח, מקפץ ומענטז לידן בכותונת הפשתן שלו. עשן הלפידים הולך ומתעבה כשאנו מתקרבים לכנסיית הכפר, וג'ינגי'ת כבת חמישים, גלימה ירוקה לגופה ונזר נוצץ לראשה, מתחילה לפתע לצווח. האם היא מקללת את הפטריארך של הכנסייה היוונית, אני שואל בחורה לידי. לא, מסתבר שהגברת רק נתקפה דחף לדקלם המנון לזאוס. בתאטרון הקטן של הכפר אנחנו מצטופפים כשהמצעד מגיע ויחד עמו, מכיוון אחר, קבוצה של שמונה רצים שנושאים בריצה אש, אדמה ומים משרידי מקדש זאוס מהכפר דיון, כעשרה קילומטרים מליטוכורו, אתר קדוש במסורת המקדונית. עכשיו פסטיבל הפרומתיאה יכול להתחיל באופן רשמי.

4.

בבוקר שלמחרת, אנחנו נוסעים לטקס היטהרות בנחל האפינאס הסמוך. חם כרגיל, ואנשים כבר מחכים לטבול בנחל, ופנדיון, שמארגן את הטקס, יחד עם שאר חברי לאבריס, מתדרך את כולם לכבד את הטקס ולשמור על אווירה של קדושה. למשל, לא לעשות קרבות מים. לצלילי חליל והלמות תופים אנחנו מתחילים לרדת למפל שתחתיו נטבול, ואנשים פה ושם בשיירה עוצרים, קוטפים עלים ופרחים וקולעים זרים לראשיהם. "הטקס הזה הוא מעין אימון", אומר פנדיון בנימה הדידקטית הרגילה שאופפת את התנהלות הקבוצה, "אנו רוצים להראות לאנשים שמגיעים לפסטיבל כיצד אפשר להתחבר בצורה דתית לטבע".

השיירה מתקדמת לאט – רוב האנשים מבוגרים יחסית, מעל גיל ארבעים. כולם מסבירים שרק בגיל מבוגר ניתן להשתחרר מהדוגמות הכובלות של הכנסייה ומצורות החשיבה המאובנות שהיא מקדמת. כל כך מוזר, שדת פוליתאיסטית, שנראתה כל כך אינטואיטיבית בראשית האנושות, עד כדי כך שכל התרבויות הקדומות אימצו פנתאון מרובה אלים, היא כל כך זרה לנו היום, וחסידיה מגלים אותה רק בגיל מאוחר יחסית.

המים בבריכה שתחת המפל קפואים, והרוב לא נכנסים להיטבל. כמה עשרות מטרים מהבריכה, ארימנטוס וגיורגוס מקבוצת לאבריס מקימים מזבח על קרקעית הנחל, במקום בו המים רדודים, ומדליקים קטורת של קינמון וציפורן, עבור הנימפות, שמצויות בכל מקום סביבנו – בעצים, בשיחים, בגבעות – וקטורת של מחטי ארזים, בשביל האל המקומי ששמו כשם הנחל שבמימיו הוא מגולם – אפינאס. "האלים נמצאים בכל," אומר ארימנטוס, "אבל למוח האנושי קשה לתפוס את זה, ולכן בכל מקום אנחנו מתחברים אליהם דרך האל המקומי, כי הוא זה שקרוב אלינו באותו הרגע". כשהעשן מהקטורת הופך סמיך וניחוחות הקינמון והציפורן השרופים מתערבבים בריחות הרעננים של היער, הטקס מתחיל. צלילי החליל שמפיק פנדיון משתלבים בקול פכפוך המים, ואנו עומדים על גדות הנחל הרדוד, כפות הרגליים טובלות במימיו הקרים, בגופו של האל אפינאס. גיורגוס מתחיל בקריאה הרגילה לאלים להטות אוזן לתפילותינו, אך עם התפילה לנימפות אנו מורידים את ידינו שנישאו למעלה, למקום משכן האלים בפסגת ההר שמעלינו, ומתרכזים ביצורים האלוהיים האלה שמתגלמים בכל עץ, בכל חלקיק מים, בכל שיח וגבעה, מבקשים לנטול את יופיין כדי לעטר את תבונתנו, את נפשותינו ואת גופינו. הרוח מלטפת בקלילות את פנינו, ואישה מתולתלת מנחה את ביתה הקטנה להניח זר פרחים במימי הנחל – מתנה לאפינאס, עבורו ארינמנתוס גם נוסך יין, שנמזג מכד מעוטר ונמהל במים הצוננים של הנחל ונסחף איתם הלאה מאיתנו, אל המפל שבהמשך ואל הים. הו, אפינאס, אנו רוצים שתעבור דרכנו, תנקה ותטהר את גופינו ונפשותינו כפי שאתה מנקה את הטבע, ותאפשר לנו להתחדש. משב רוח מפיח חיים בקטורת, והעשן שלה מתגבר, מתגבש לכדי ענן שנע על פני המים, חודר לאפינו: הריחות שמהן מתמוגגות הנימפות נמהל גם בגופם של בני האדם, ובלכתנו אנו מקדישים עבורן ועבור האל אפרסקים, תאנים יבשות ופריכיות שומשום בדבש – מתנות לישויות האלוהיות שאנו רוצים להידמות להם.

נסך יין לאל הנהר אפינאס

בערב צריך להפשיל שרוולים ולהתחיל לבנות במרכז המאהל את המזבח לזאוס, אך רק לאחר טיהור הרחבה, כי ללא טיהור ידחו האלים את תפילות בני האדם. אלא שמארגני הפסטיבל החליטו להתחיל בבניית המזבח עם הילדים, כפעילות לכל המשפחה, עוד לפני שטוהר השטח. העולם לא נופל והסדר הקוסמי לא משתבש, אבל המחטף מעצבן את כמה מחברי קבוצת לאבריס, שאחראיים על הפן הפולחני בפסטיבל. טקס הטיהור עצמו נערך בכל זאת לפנות ערב: עשן הקטורת אופף את פסליהם של האלים המטהרים, ארס ואפולו, ואת אלה של האלים המרוממים, אפרודיטה והרמס, שמסייעים לבני האדם להתקרב ליתר הפנתאון – דבר חשוב ביותר כשמקימים מזבח. חברי לאבריס, לבושים בכותנות קלות, חגים סביב המזבח ומנגנים בקערות נגינה טיבטיות וכלי הקשה מארד, שצלילם המתכתי מזמן את הקוריטים (Kourites), האלים שמגנים על בני האדם מפני רוע חיצוני, קוראים לארס, אל המלחמה, להעניק להם אומץ ושליטה עצמית, נוסכים יין לאפולו ומבקשים ממנו לעזור בטיהור הפנימי שלנו, המשתתפים. הכהנים יוצאים לתהלוכה מסביב למאהל, מחללים ומכים בתוף, מגרשים את הטומאה בצלילי המתכת של כלי ההקשה ומזליפים מי מלח על האדמה לטיהור האזור בו ייערכו הטקסים והארוחות, וחוזרים להקים את המזבח לזאוס. כלומר, לסדר אותו קצת, אחרי שהילדים אלתרו אותו קודם לכן. לקול הקריאות הנרגשות לאלים המרוממים ולדקלום ההמנון לזאוס הצופים מתהפנטים, ולאחר שחברי לאבריס עוזבים את הרחבה הקהל נשאר המום למשך כמה דקות.

"אני נותן להם שעה וחצי עד שהם יתחילו לזהם את האזור מחדש", הנימה הדידקטית שבדבריו של פנדיון מתחלפת בנימה מפוכחת יותר. "כל שנה אנשים רוקדים פה במשך הלילה ומשאירים זבל מסביב למזבח. לא אכפת לי שהם יתקרבו למזבח, ייגעו בו, ירקדו לידו, יצחקו, יעשו לידו סקס – רק שיעשו את כל זה עם כוונות טהורות. כך שבדרך כלל אנחנו עורכים טקס טיהור קטן לעצמנו לפני ביצוע הטקסים האחרים, כי האנשים האלה לא מצליחים להבין את המשמעות של הטיהור."

טקס הטיהור לקראת הקמת המזבח בפרומתיאה

5.

באחד מדוכני הממכר המעטים שנמצאים בכניסה למאהל, אני פוגש חברים מהקבוצה "תראקיס" מצפון יוון, שמשחזרת פולחנים תרקיים קדומים. "התרקים השתתפו בכל המלחמות היווניות העתיקות", הם מתפארים, מנסים בקרנבל החצי-לאומני הזה להיכנס גם הם להיכל התהילה של העת העתיקה, בהשמטת מידע חיוני – הומרוס מספר שבמלחמת טרויה התרקים אכן השתתפו, אם כי כנגד היוונים.

מסדרות את השולחן עם ההקדשות לאלים אפולו (מימין) וזאוס (משמאל) בטקס ההליודטה שנערך בפרומתיאה

מפגש הזוי אחר מספק קוסטס, מהנדס אלקטרוניקה בן 46 מאתונה, אותו אני שואל אם הוא מקיים בביתו פולחן לאלים. הוא מסביר שלשיטתו אין צורך בכך, מכיוון שהאלים האולימפיים הם ישויות חוצניות שהגיעו לכדור הארץ כדי לשפר את הרוחניות שלנו, כמו ישו ושליחיו אחריהן, וייתכן שגם היום יש חוצנים כאלה שמסתובבים בינינו. במחזה שמועלה באותו הערב מתבררים גבולות הסובלנות לפרשנות שונה של המיתוסים. כמו מחזות יווניים עתיקים, גם המחזה באותו הערב משלב מיתוסים שונים. על הבמה אורפיאוס, המשורר והמוסיקאי בחסד האלים, יורד לשאול להציל את אורידיקי אהובתו שהוכשה בידי נחש, ומקהלה מתחילה לדקלם על ייסוריו של אודיסיאוס, גיבור שירתו של הומרוס, שלאחר מלחמת טרויה עבר תלאות לאינספור בעשר שנות נדודיו בחזרה לביתו שבאיתקה. "לא נכון", קורא פתאום מישהו מהשורות האחוריות בקהל, "אודיסאוס הוא לא מאיתקה, הוא מהאולימפוס". גיחוך ורחשי דיבור עוברים בקהל: ברור שאודיסאוס נולד באיתקה, אין שום שאלה לגבי זה. המנחה מפסיק את קריינותו ומחפש בחושך את הברנש שהפריע להצגה. הנה הוא כבר מפלס את דרכו בין הצופים שיושבים על הקרקע ומתייצב למול המנחה, להתווכח איתו, וכמעט מתחילות מכות, אלא שכמה צופים תופסים את הבחור שלא קרא היטב את הומרוס, ומסלקים אותו. "אתה לא יווני, זו לא התנהגות יוונית, אתה ברברי!" צועק לעברו המנחה לקול שאגות הצחוק של הקהל.

הברברי נעלם מאחור וההצגה נמשכת. הנה פרומתאוס חוזר לבמה, לפיד אש בידו, ובין הצופים עוברים במהירות הבזק נרות שעווה. במספר שניות מצליחה האש להתפשט מלפידו של פרומתאוס לנרות הדקיקים שבידי הצופים, ומיד הלילה האפל שלמורדות האולימפוס מנוקד במאות נקודות אור זעירות, להבות שנגנבו מהאלים והגיעו, בבת אחת, לידיהם הנרגשות, הפזיזות, של בני האדם. בשעה זו כולם כבר הלומי יין. הנוזל האדום שנמזג מבקבוקי פלסטיק של ליטר וחצי ממלא את כולם באל דיוניסוס, ואנו קמים ממקומותינו, ולצלילי חמת חלילים תרקית ומקצב תופים שהולך וגובר, מניחים את הנרות האישיים, הזעירים, על כן מתכת, שהופך לרגעים מספר לכור היתוך, להבה גדולה שמסנוורת את המשתתפים ומחממת אותם כשרוח ההרים מנשבת סביבנו. מהאלים, ליחידים, לקהילה, שמתחילה לרקוד כגוף אחד במעגלים הולכים ומתרחבים, יד אוחזת יד אוחזת יד, לקולות נגינה עתיקים, כשהיין מבעבע בתוכנו והאש מלהטת מולנו. מתמזגים באלים, מתמזגים זה בזה, יוצאים מעצמנו, אק-סטזיס.

6.

בבוקר יום ראשון, לאחר טקס ההליודטה שזימן את אל השמש לקרבת באי הפסטיבל כדי שישפיע עליהם מטהרתו ומחיוניותו, נערך טקס הענקת השמות, שלב מכריע באימוץ זהות חדשה עבור יוונים שקיבלו עם לידתם שם של קדוש כזה או אחר מדת שאותה הם דוחים בשאט נפש בבגרותם. כחמישים אנשים יקבלו השנה שם יווני מהמסורת העתיקה, ואני ביניהם. אנו צועדים למזבח ונעמדים במעגל, כשמולנו עומדים הכוהנים בכותנות ושמלות כיטון לבנות וגלימות ארגמן, קוראים לאלים בשירה ובנגינה לערוב לרגע החשוב הזה. לידי, ילד בן שתים עשרה עם גשר בשיניים מספר שהוא בחר את השם "ליאונטיכידס", מזל של אריה. "בשם האבות, מסורת המולדת והדברים הקדושים, שמך הוא…" עוברת כוהנת בגלימה זהובה בין כל הנחנכים. הרקליאה, אוריפידס, ליאונטיכידס, הם קוראים בתשובה, וכהן מזוקן חותם במכת תוף את השלב הראשון בכניסתנו לבית היוונים העתיקים. "בשם האבות, מסורת המולדת והדברים המקודשים, שמך הוא…" שואלת אותי הכוהנת. אני ממשיך את דבריה: "יאסון", והיא  חוזרת אחריי על שמו של מנהיג הארגונאוטים, הגיבורים המיתיים שיצאו לחפש את גיזת הזהב. אנו סובבים שלוש פעמים סביב המזבח, וכוהנת אחרת משליכה עלינו זרעי חיטה ועלי ורדים כאות לברכות האלים. "היום נכנס לבית היוונים…" עובר בינינו כהן צעיר כשאנו שבים למקומנו. הרקליאה, אוריפידס, ליאונטיכידס, ממשיכים אותו חבריי למעגל, כשהוא מגיע אליי אני אומר שוב "יאסון", והוא חוזר על השם, שהוא גם שמו של הכהן הגדול המתיוון שקדם למרד המקבים, שאלפיים שנה ויותר לפניי שינה את שמו "ישוע" כדי להתקרב לתרבות ההלניסטית השלטת. בסיום הטקס אנו ממשיכים לעמוד במעגל ואחד-אחד עוברים בינינו עשרות מבאי הפסטיבל, ומברכים אותנו בברכה המסורתית "ברוך הבא לבית היוונים". אלא שלא ברור, בין הכוהנים בכותנות הלבנות, הלוחמים במדי ההופליט והגברים שדגל יוון תלוי על אוהליהם, אם הם מתכוונים ליוון של ריבוי האלים, הפילוסופיה וההומניזם, או זו שהביסה את הפרסים בקרבות מרתון וסלמיס ומספקת סמלים למכביר לתנועות הימין הרדיקלי כיום.

7.

אין ספק שאחת הדמויות המרתקות ביותר בתופעת הדת היוונית המודרנית הוא ולאסיס רסיאס, אבל אותו לא תתפסו בפסטיבל פרומתיאה, החילוני והפולקלוריסטי מדי לטעמו. "האנשים האלה מתלבשים בבגדים יווניים עתיקים ומשחקים בלהתפלל לאלים, אבל זה מגחיך את הדת העתיקה שלנו", אומר ולאסיס. "בדיוק מכיוון שאנחנו לא מוכרים כדת אנחנו לא יכולים להתגונן מפני דברים כאלה. אנחנו לא רוצים לייצר תמונה של העבר, ואם אבותינו היו ממשיכים להתקיים ולקיים את הדת העתיקה, הם גם היו מתאימים את עצמם ואת הדת לתקופה שלנו."

ולאסיס, 53, כלכלן במקצועו ועובד בנק, הגיע לדת אבותיו בדרך עקלקלה. כיתר הפוליתיאיסטים היוונים, הוא נולד כנוצרי אורתודוקסי. בצעירותו הוא החל לפעול לשימור תרבויות ילידיות נכחדות ברחבי העולם, ולאחר שהתאהב בתרבות האינדיאנית, ביקש מצ'יף באמריקה לעבור חניכה לשאמאניזם, אלא שזה דחה אותו: "הוא אמר לי – אתה צריך לעבוד את האלים בשפה שבה אתה חולם", מספר ולאסיס. בשנת 1997 הוא הקים את הארגון "המועצה העליונה של העמים היווניים" (Supreme Council of Ethnikoi Hellenes) בו הוא פעיל מרכזי גם היום, בעקבות חילול והרס מקדש דיוניסוס באיקריון (Ikarion) שמצפון לאתונה זמן קצר לאחר שולאסיס ומאמינים אחרים חגגו בו את יום ההיפוך הקיצי. מחללי המקדש לא אותרו מעולם, והארגון הוקם כדי להגן על זכויות הפולחן של מאמיני הדת היוונית ולקדם את ההכרה בדת העתיקה ביוון המודרנית.

כדת חיה, הקבוצות הדתיות שתחת "המועצה" מרגישות חופשיות להתערב בלוח השנה הדתי הקדום ולהתאים אותו לאורח החיים המודרני של היוונים כיום. על פסטיבלים כמו הפאנאתנאיה, למשל, חגיגה לכבוד האלה אתנה שנחגגה בימי הזוהר של אתונה הקלאסית, הם מוותרים, "כי זה פסטיבל שקשור לפוליס של אתונה, ולאתונה של היום אין שום קשר לפוליס הזאת". תחת זאת, הם יצרו מחזור שנתי של שנים עשר טקסים, שנערכים אחת לחודש בסוף השבוע. כל חגיגה כזו מוקדשת לאל מסוים, למזל האסטרולוגי שמזוהה איתו ולמידה הטובה שהאל הספציפי מגלם בדמותו. "למשל, בחודש של זאוס, אנו מדגישים את החשיבות של רדיפת צדק".

אם תשאלו את ולאסיס "מה יווני בעיניך", תקבלו תשובה חד משמעית. "יש לנו מדינה שנוצרה במאה ה-19 ונקראה יוון", אומר ולאסיס. "אם היא הייתה נקראת 'ביזנטיון החדשה' זה היה שם הולם יותר, כי המדינה הזאת אינה יוונית. יוון בשבילנו אינה מדינה אלא עם, אתנוס, ולכל אתנוס יש דת משלו. אי אפשר להיות נוצרי ויווני – יווני הוא מי שמקיים את הדת היוונית".

ולמרות שהדת היוונית לא זוכה כאן להכרה, כל העולם המערבי בנוי על מושגים יווניים כמו פילוסופיה ודמוקרטיה, אזרחות ומדעים.

"רק באופן שטחי. הם לא יורדים לשורש הדברים, למהות, לצורת החשיבה שעומדת בבסיס המושגים האלה. הדמוקרטיה אבודה לעולם, היא הפכה לקליפה ריקה. הפילוסופיה לאט לאט נדחקת מהאוניברסיטאות המערביות, מעדיפים את מה שנקרא מדעים פרקטיים וחוששים מהיווצרות של בני אדם ביקורתיים. בכלכלה ובפוליטיקה כיום בכלל לא מתייחסים להיבט האנושי, לבני האדם, אלא רק למספרים. העולם המערבי התקרב לציביליזציה היוונית במאה ה-19 אבל איבד את זה. הלדרלין, ניטשה – הגאונים האלה התקרבו לצורת החשיבה של היוונים אבל נדחקו לשוליים."

אז נותרת ההערצה של כל העולם לאתרים העתיקים ביוון.

"כן, כשרואים את הכבוד שהתיירים נותנים למקדשים שעל האקרופוליס, זה ברור שהם מרגישים שם משהו מיוחד. אבל הדבר האבסורדי, הוא שלדוגמה, לאחר שהפרסים חיללו את האקרופוליס (בכיבושם את אתונה בשנת 480 לפנה"ס), האתונאים שברו את כל הפסלים שנפגעו והשתמשו בהם כבסיס לבניית הפרתנון החדש. עבורנו, להציג דבר פגום זה אבסורד. עם הטכנולוגיה שקיימת, ניתן לשחזר את מה שנפגע או לבנות חדש, כך האנשים בעת העתיקה חשבו ופעלו. המוזיאונים ורשויות העתיקות מעדיפים להציג הריסות ולהתפעל מהן, אבל אלה דברים פגומים. אם פסל שבור, אי אפשר להשתמש בו לפולחן".

אז ניתן להתפלל במקדשים העתיקים, או שהם נחשבים טמאים?

"הם טמאים, אבל כשאנחנו עושים פולחן אנחנו מטהרים את המקום. כיום אלה לא מקדשים, אלא חורבות, ואנחנו רוצים להתפלל בהן בגלל האדמה הקדושה שלהם. אבל אפשר לחוות מפגשים עם סביבה קדושה גם כשאנחנו הולכים למקום טהור בטבע, לחלקת יער עם עצים ומים, למשל."

הזהות של היוונים בני זמננו, לדעת ולאסיס, היא נוצרית רק מתוך התנגדות ההיסטורית לטורקים ולכיבוש העות'מני. זוהי זהות שלילית בלבד, "אבל אתה צריך להיות מה שאתה, לא מה שאתה לא. המתכון לגשת למורשת היוונית הוא פתיחות. אם שדה הראייה שלך מוגבל התוצאות יכולות להיות מחרידות," הוא אומר ומתייחס לפוליתיאיסטים יוונים שניגשים לדת ולמסורת העתיקה מתוך מבנה חשיבה נוצרי-אורתודוקסי ולוקחים את אמונתם לכיוון לאומני.

ובכל זאת, גם ולאסיס עסוק בנסיונות להבדיל את "המועצה" מקבוצות פוליתיאיסטיות אחרות. "ההבדל בינינו לבין אחרים הוא שאנחנו לא עושים שחזור. אצלנו יש המשכיות שמעולם לא נפסקה, פשוט היינו במסתור וכעת עלינו שוב על פני השטח". הסיפור המופלא של המשכיות הדת היוונית, שחולק כמה נקודות דמיון עם אופני ההקמה של מסדרי "בונים חופשיים" ועם הקוד האתי שהם דוגלים בו, הולך כך: בשנותיה האחרונות של האימפריה הביזנטית חי פילוסוף בשם פליטון גמיסטוס, שהתקרב למסורת הפגאנית העתיקה ונחשב לאחד מאבות הזרם הניאו-אפלטוני שהתפשט לאחר מכן בחוגי הרנסאנס באירופה. פליטון היה מקורב לקיסר הביזנטי האחרון ותורתו התפשטה בחצרו, עד שהעות'מנים כבשו את קונסטנטינופול ב-1453 וגורל האימפריה הביזנטית נחרץ. כאן הסיפור נהיה מעניין: אחרי נפילת האימפריה, לוחמים ביזנטיים שאימצו את הדת היוונית בגרסתו של פליטון נפוצו באירופה, כשהם משמשים כחיילים שכירים בצבאות זרים ומשמרים את הדת העתיקה וכן קוד אתי של רדיפת צדק ושאיפה לשחרר את העם היווני. צאצאי החיילים האלה, stratiotes ביוונית, חיים עד היום במקומות שונים בעולם, ופעולותיו של ולאסיס למען זכויות אדם ולשחרור העם היווני מכבלי הכנסייה ככל הנראה הרשימו אותם. "בין 1991 ל-1994, בין ההוצאה של הספר הראשון והספר השלישי שלי (כיום ולאסיס חתום על 18 ספרים), עלו אליי לרגל כל מיני אנשים – משוגעים, תמהוניים, מה שלא תרצה", הוא מספר. "אחד האנשים שהגיעו לא ביקש כלום, אלא רק אמר לי שהוא נושא את הדרישות של העם היווני מאז ימיו של פליטון גמיסטוס בתחילת המאה ה-15: העלאתה על פני השטח של הדת היוונית ושחרור העם, האתנוס היווני, שעדיין נתון לדיכוי. הוא אמר: 'אנחנו קיימים ומשמרים את המסורת החל מנפילת ביזנטיון ועד היום, ואם תרצה, נעזור לך'. הם נתנו לי טקסטים פולחניים ויעצו לי להקים ארגון שישמור על גבולות כדי להגן על הפרקטיקות הפולחניות שלנו, אחרת יקריבו כבשים בכיכר סינטגמה (הכיכר המרכזית של אתונה, א"א) ויעשו כל מיני פרובוקציות כאלה", הוא אומר, ומרמז לפסטיבל פרומתיאה. וכעת, אומר ולאסיס, אני לא דואג: אם הקבוצה שלי תיעלם, הידע על הפולחנים העתיקים יישמר אצל ה-stratiotes שעוד פזורים במקומות שונים בעולם.

ולאסיס רסיאס בשנים הראשונות של התנועה. ארכיון "המועצה"

בסוף שנות השמונים ניהל ולאסיס ויכוח מעל דפי המגזין הניאו-פגאני "Green Egg" עם אקו-פמיניסטית אמריקנית שתקפה את הדת היוונית הפטריארכאלית, לדבריה, והתמקדה במיתוס לפיו זאוס אנס את אמא אדמה. "זה היה מגוחך," אומר ולאסיס. "מיתולוגיה, לפי ההגדרות העתיקות, הן מילות שקר שמקפלות בתוכן משמעויות אמיתית. זהו שיח פילוסופי וקוסמולוגי עמוק שמתחזה למעשיות ילדים. אנשים לוקחים את השירה ההומרית ומנסים להסיק ממנה את טבעם של האלים: האל הזה התעצבן, ההוא בגד וכו'. הבעיה היא שהם מגיעים עם הנחות יסוד שלא היו לקהל של הומרוס. כשהומרוס כתב שירה, הכל היה תמים; אנשים לא יכלו לפרש את המיתוסים בצורה שלילית. היום, כשכולם נוצרים בצורה כזו או אחרת, אנשים קוראים את המיתולוגיה בעיניים אחרות לחלוטין. אנחנו אמנם משתמשים במיתוסים, כי אי אפשר לתקשר בצורה מופשטת, אבל אסור להבין אותם כפשוטם. למעשה, זאוס אנס את עצמו, אמא אדמה היא הרי חלק מזאוס."

נוצר הרושם שמדת של ערי מדינה ושבטים, הדת היוונית העתיקה הפכה לאינדיבידואלית מאוד.

"הדת אמנם מותאמת ליחיד המודרני, אבל באופן כללי אנחנו מתנגדים לתפיסה הנוצרית של האדם כאינדיבידואל. האנשים בחברה שלנו התחנכו כך, לתפיסה אגואיסטית של העולם: אני לבדי, וכל השאר חיצוני לי; יש לי מין 'נשמה' שנובעת מתוכי, וכל השאר מחוצה לי. אם אני אלך למישהו כזה ואומר לו: 'לא, אין לך נשמה בתוכך, אתה צף בתוך העולם, העולם מבטא באמצעותך קול ספציפי, וזה הכול', הוא ישתגע! אנשים צריכים להבין שהאלים הם לא מעליהם, הם לא מסביבם, אלא הם גם מעליהם, גם מסביבם, וגם בתוכם, נובעים מתוכם כמו מעיין – הכול חלק ממכלול אחד."

ובכל זאת, מהו ההיבט הפוליטי של הדת היוונית בימינו?

"ליצור חברה של מידות טובות בתוך החברה הרגילה. אנחנו לא צריכים להקים פוליס משלנו, אנחנו נושאים את הפוליס שלנו במוחותינו, כמו שהאתונאים יכלו לעזוב את הבתים והשדות שלהם בזמן הפלישה הפרסית – הפוליס שלהם הייתה הם עצמם, ולא העיר הפיזית".

יומיים לאחר מכן נערך הטקס החודשי של חברי "המועצה" בפלופונסוס. ולאסיס וחבריו לא מסכימים שכאדם זר אשתתף בו, והתחושה של "חברה חשאית" שנוצרה לשמע סיפור המשכיות הדת מוולאסיס מתחזקת. האם שם נמצאות האורגיות הבקכיות והקרבת הקורבנות שחיפשתי לשווא בפרומתיאה? לקראת חזרתי לארץ חברי לאבריס מספרים על ה"אטיקה דיוניסיה" חגיגה גדולה שיערכו באביב, ואומרים שאני חייב להגיע אליה בשנה הבאה: ייערכו שם הצגות תאטרון, קרנבל מסיכות ותהלוכת פאלוסים לכבוד אל היין והטרגדיה. אני מבטיח לבוא, אך ואסיליס, בציניות יווניות טיפוסית, ששותפים לה נוצרים ופגאנים כאחד, מסייג את ההצעה חצי-בצחוק, חצי-ברצינות: "אם יוון תהיה קיימת בשנה הבאה, כמובן".

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , , , , , , , , , | 6 תגובות