היוונים החדשים

הפוסט הזה הוא גרסה שונה במקצת של כתבה שפרסמתי ב"כלכליסט". המון תודה לבן לשם שסיפר לי שהתופעה של הדת היוונית המתחדשת קיימת.

1.

בשמונה וחצי בערב הכל כבר היה מוכן: השולחן עם כיסוני הגבינה והעוגות, הפירות היבשים והיין האדום, הנרות על האדמה, שהלהבות שהפיצו התגמדו לעומת הקרניים שהטילה השמש השוקעת במערב, קרניים שסנוורו את כל הנוכחים אבל אפפו באור ענוג את שלוש הדמויות שהתנשאו מעל לאוכל ובקבוקי היין שעל השולחן – פסליהם של אפרודיטה, הרמס ואתנה – ועל הפסל שהשקיף עליהם ממרכז הרחבה וסביבו נרות וכדי יין, שמן זית ודבש – זה של אל השמש, אפולו. זה היום הארוך בשנה (יום ההיפוך, ה-solstice), אך לא נראה שהתיירים שעמדו בנקודת התצפית הסמוכה אלינו על גבעת פילופאפו שבמרכז אתונה והשקיפו על האקרופוליס המוצף אור חמים ממערב ידעו זאת, או הבינו את המשמעות הקוסמית של הרגע הזה. עבור פנדיון, ואסיליס, ארימנתוס ויתר חברי קבוצת לאבריס, התאריך הזה הוא לא רק זמן, זהו שער – שער בין עולמותיהם של בני התמותה והאלים, בו בני האדם יכולים להתקרב לאלים ולהשתדל, ככל יכולתם, להידמות לשלמות שהאחרונים מייצגים – וכמו תגובה כימית, לשמע הצלילים שמפיק פנדיון מקערת הנגינה הטיבטית שבידו, חברי לאבריס ניתקים מהמסה הלא מובחנת של התיירים ומתאספים במעגל סביב צלמו של אפולו. הטקס מתחיל.

חבר אחר בקבוצה מתחיל לתופף, ופנדיון נעמד לצידו, שולף חליל כפול קנים ומנגן, מקצב איטי ומנגינה שקטה שמייחדים ומקדשים את המרחב שתוחם המעגל. במרכז המעגל ארימנתוס עומד במרכז הרחבה ונוסך נסך לאפולו: הוא מזליף יין אדום מכד חרס סביב הפסל, כשעשן קטורת מתעבה סביב תלתלי השיש של אל השמש. שתי בחורות צעירות מתיישבות על האדמה. גבר כבן ששים בחולצה מכופתרת נוזף בהן והן מיד קמות, מצניעות לאחר מכן את קיומן: הישיבה בטקס לא מכבדת את האלים ולא את בני האדם.

משתתפת אחרת נוסכת יין לאתנה, שבעירה אנו מתפללים, ואחרים מדקלים המנונים להרמס, לאפרודיטה, וכמובן, לטיטאן הליוס, ששוקע מולנו. מקץ שעה קלה, השמש משלימה את שקיעתה, והיום הארוך ביותר בשנה מסתיים. השער שמחבר בין עולם בני התמותה ועולם האלים נסגר, ובני התמותה שמולי מוחאים כפיים ומתחבקים זה עם זה. אפשר (ורצוי!) לשתות מן היין ולאכול מהעוגות שהוקדשו לאלים, ואני ניגש להתכבד – ולכבד את האלים העתיקים של יוון.

טקס יום ההיפוך הקיצי על גבעת פילופאפו, מול הפרתנון

2.

אז הדת היוונית העתיקה עוד חיה. יוונים רבים יודעים לספר על מכר רחוק כלשהו, קרוב משפחה של חבר או חברה, שמאמין באלים האולימפיים, אבל ליווני הממוצע, שהתחנך על ברכי הכנסייה האורתודוקסית וטרוד – בעקבות  המשבר הכלכלי שפוקד את יוון ואת העולם – בחישובים כספיים סיזיפיים, אין כוונה להתעמק ב"תמהוניים" הללו שמסרבים לתת לעבר היווני העתיק להתפוגג ומתקבצים מפעם לפעם בחורשות ובשרידי מקדשים, לבושים בלבן וחגים סביב פסל שנראה, כפי שתיאר זאת בחור אתונאי שעבר ליד חגיגת יום היפוך הקיץ, "ראש של בובת ברבי". חברי התנועה מעריכים שיש כ-2,000 איש שמנהלים אורח חיים אדוק ברוח הדת היוונית, ועוד כמה עשרות אלפי אנשים במעגל החיצוני שמשתתפים מפעם לפעם בחגיגות. עשרות אלפי מאמינים אחרים חיים בארצות הברית, במערב אירופה ובאוסטרליה; חלקם צאצאיהם של מהגרים מיוון, והשאר נושאים עיניהם אל המאמינים היוונים, ומאמינים שהקשר עמם נותן להם מעין חותמת הכשר. הדת הגיחה מחדש ביוון – בעיקר בערים הגדולות, ובעיקר בקרב אקדמאים, בעלי מקצועות חופשיים ובני המעמד הבינוני – במרוצת שנות השמונים, כשיוון השתקמה מהדיקטטורה הצבאית של שנות השבעים והתקרבותה למערב האיצה את חילון המדינה.

כמו כל דת פוליתאיסטית, הדת היוונית היא דבר מורכב: מקבץ של אמונות, מיתוסים ופולחנים, שהיו משוקעים בכל תחומי החיים של היוונים מתקופת הברונזה ועד למחצית האלף הראשון לספירה, כשהנצרות התבססה כדת האימפריה הרומית. לרובנו היא מוכרת בעיקר מהמיתולוגיה היוונית, אך סיפורי התככים והמאבקים הסנסציוניים האלה הם רק המעטה החיצוני של דת בה כל עץ וכל נהר הוא נימפה, בה ההשתכרות מאחדת בין השיכור לבין אל היין דיוניסוס; דת בה לכל עיר יש אל מגן, ובכל בית – אח שמוקדש לאלה הֶסְטִיָה, ממנה מקבלים דייריו את זהותם; דת בה בעלי חיים מועלים לקורבן כמתנה לאלים, שבמרום מושבם באולימפוס ניזונים מעשן הקורבנות, וכך ממשיכים להתקיים ולהשפיע מטובם על בני האדם.

ארימנתוס מכין את המזבח לאפולו בטקס יום ההיפוך

עם תום הטקס, פנדיון אורז את כלי הנגינה ומוזג לנו יין. מעין אורפיאוס מודרני, כקודמו המיתולוגי גם פנדיון, עובד הייטק בן 35 שנולד בשם הנוצרי כריסטוס פנופולוס, מנגן בשלל כלים מוזיקליים ומחבר המנונים לאלים לצרכי פולחן. גבוה ועטור שיער שחור ארוך, פנדיון נראה כמו מטאליסט נלהב, אך בדיבור שקט ואיטי הוא מספר על העולם המרתק של תחיית הדת היוונית. "הרבה אנשים הגיעו לזה, כמוני, מעניין רב במיתולוגיה, אבל תמיד הרגישו שיש שם עוד משהו", הוא מספר. "מאז שאני זוכר את עצמי, הרגשתי מחובר לדת היוונית". כבר 15 שנים הוא לוקח חלק בפולחנים יווניים עתיקים, ובשנים האחרונות פעיל מרכזי בקבוצה הדתית "לאבריס", על שם הגרזן הדו ראשית העתיקה, הגרסה היוונית ל"חבר פיפיות": כשאתה מניף אותו להרוג את הקורבן, הלהב שמופנה אליך מזכיר שגם קצך קרב. לפנדיון ידע נרחב על הדת היוונית, ולא בכדי חברי הקבוצה מכבדים אותו כסמכות דתית, למרות שהדת היוונית לא מכירה בסמכות קבועה כמו אפיפיור או אפילו כומר או רב. בביתו, כמו בבתיהם של יתר חברי הקהילה, מזבח לאלים, והוא מקפיד לערוך עבורם טקס מדי יום: "במזבח אצלי בבית יש שני פסלים: לזאוס ולאתנה. אלה שני האלים שאני מרגיש הכי קרוב אליהם, אני לא יודע כל כך איך להסביר את זה בצורה הגיונית. זאוס הוא האל הראשי של פולחן הבית ושומר על הרכוש ודואג לשפע, ולאתנה אני מניח שאני קשור יותר בגלל שהיא אלת החוכמה והפטרונית של אתונה, העיר שאני חי בה".

העיר שבה פנדיון חי נוטה לעתים לזלזל במורשת העתיקה, אך הוא לא נשאר חייב ופועל גם בזירה הציבורית. לפני שנה הוא היה מעורב במאבק לשימור מזבח שנים עשר האלים באתונה, נקודת האפס למדידת מרחקים מהעיר ואליה בעת העתיקה, שהתגלה בעת עבודות להרחבת מסילת הרכבת במרכז העיר. בסופו של דבר הושגה פשרה לפיה יכסו את המזבח ויבנו מעליו את המסילה, אך בצורה שתאפשר חפירה ארכיאולוגית בעתיד. "בלי הקמפיין הם פשוט היו בונים על המזבח בלי להודיע לאף אחד", הוא אומר, בהתייחסו לנטייתם של הרשויות ואנשים פרטיים ביוון להתעלם מממצאים היסטוריים בעלי חשיבות דתית, שעלולים לסבך את תהליך הבנייה.

סוקרטס וקטיה בטקס ההליודטה שנערך בפרומתיאה

"אני זוכרת שכשהייתי צעירה וביקרתי באתר עתיק, כשנגעתי באבנים הרגשתי חיבור חזק עם אלה שהתפללו שם בעבר, כאילו אין שום נתק ביני לבינם", מספרת קטיה קרסי, 51, חברה אחרת בקבוצה. כמו רבים אחרים מאתונה שנולדו באחד מכפרי יוון, קרסי נולדה ליד סלוניקי, ורק לאחר הגעתה לאתונה הצליחה לחשוב בחופשיות, ללא הפיקוח ההדוק של הקהילה הכפרית, ולבחון ברצינות את האופציה של שיבה לפוליתיאיזם. בתשובה לשאלה איך עושים את הקפיצה מחיבה לסיפורים ולעבר לאמונה בדת היוונית, חברי הקבוצה מסבירים שזה עניין של תשוקה, רצון עז להבין את העולם ולא להסתפק בתשובות הסגורות של הכנסייה. כשאני מפנה אליו את השאלה הזאת, פנדיון מתקן אותי: "זה לא עניין של אמונה. אין פה דוגמה כמו ה'אני מאמין' של הנוצרים, ספר קדוש או מוסד כמו הכנסייה שמפתח מסקנות שאנשים חייבים להאמין בהן. יש לנו דעות שונות זה מזה בעניינים מסוימים, או בנוגע לאופן שאנחנו תופסים את האלים. אנחנו לא מסכימים על כל דבר כמו אנשים שמשתייכים לדתות המונותיאיסטיות, שמקבלים תורה מן המוכן ודבקים בה. אצלנו העניין הוא לפעול בדרך מסוימת אבל אלה לא 'עשר דיברות' שחקוקות בסלע".

אבל מה בכל זאת הליבה שצריך לקבל, אני מקשה. ואסיליס עונה: "צריך להסכים עם זה שהיקום לא נברא על ידי שום אל. היקום מתקיים מעצמו, והאלים נוצרו תוך כדי התפתחות היקום. לכן אצלנו הכהן הוא לא שליח של האל החיצוני לבני האדם, אלא הכהן – או הכוהנת – מייצג את בני האדם בפני האלים, ואין לו או לה סמכות מיוחדת, הם נבחרים על ידי הקהילה לטקסים ספציפיים". יסוד חשוב אחר בדת היוונית הם אי-קיום ההבדל החותך בין האלים לבין בני האדם: למרות שאלה בני אלמוות ואלה בני תמותה, כשהראשונים מבטאים את השלמות, כולנו חלק ממשפחה אחת, ובני האדם יכולים להתקרב לאלים על ידי קיום המידות הטובות (arete ביוונית) של יופי, הרמוניה, עשיית מעשים טובים עבור הקהילה, ובעיקר, אומרים חברי לאבריס, לרדוף צדק.

הדתות הפוליתיאסטיות הן מבחינתם ביטויים מקומיים לאותו פנתיאון בסיסי, ואילו קו השבר האמיתי עובר בין המונותיאיזם לבין הפוליתיאיזם. ההלניסטים החדשים חולקים שנאה ובוז לכנסייה האורתודוקסית, שמחדירה באנשים פחד ואוטמת את מוחותיהם, לדבריהם. הדת העתיקה של יוון אינה מוכרת במדינה המודרנית, שמכירה באופן רשמי, לצד הנצרות האורתודוקסית, רק ביהדות ובאיסלם. כך שבימי החג של הדת היוונית – ועם ריבוי האלים ייתכנו הרבה כאלה – הפוליתאיסטים לא יכולים להפסיד יום עבודה, ואת הטקסים הם עורכים, בלית ברירה, בסופי השבוע – הימים הקדושים לנצרות.

ביום ראשון שלאחר מכן, למשל, עורכים חברי לאבריס את טקס ההליודטה, טקס צעיר יחסית בהשוואה לאלפי שנות הקיום של הדת היוונית, בסך הכל בן עשר שנים. מתבוננים מבחוץ שמכירים את הדת היוונית העתיקה נוטים לעתים לפסול את מאמיניה המודרניים כניאו-פגאנים שמוסיפים לדת העתיקה באקלקטיות פזיזה אלמנטים זרים, כמו הקערה טיבטית בה מנגן פנדיון, או חדשים, כמו טקס ההליודטה. אבל כמו אבותיהם, שפתחו את הפנתיאון בפני האלה איזיס ממצרים והאל סבאזיוס מאסיה הקטנה, הפוליתיאיסטים החדשים יודעים שחידושים הם דבר הכרחי לשמירת המסורת; כדי לשמור על הדת בחיים, יש להתאים אותה לחיי מאמיניה, כפי שעשו בעבר – אולי להיפך מהדתות הגדולות כיום, שמקדשות חוקים אנכרוניסטיים שלא מתאימים להווה, הם אומרים.

כשאני רואה גם בטקס ההליודטה את היין, העוגות ויתר המאפים, את הקטורת, שמן הזית והדבש, אני שואל את פנדיון איה השה לעולה. "אנחנו לא יכולים להקריב קורבנות, זה אסור על פי החוק," הוא עונה. "אבל גם להרבה אנשים מהקהילה יש בעיה עם זה. הם גדלו בעיר וזה נראה להם אכזרי לשחוט חיה בעצמם, גם אם הם אוכלים בשר בדרך כלל. אני הייתי מעדיף לאכול הרבה פחות בשר, אבל כן להקריב את בעלי החיים שאני אוכל. נראה לי שזה מכבד הרבה יותר גם את החיה עצמה".

קורבנות של ממש אפשר למצוא בכמה חגיגות עממיות שנערכות בכפרי יוון, כשתחת מסווה של פולקלור התושבים מקיימים אחדים מהטקסים העתיקים – ללא הפן הדתי, כמובן. חלק מהחגיגות שנשמרו סוערות במיוחד, ולאחר שמקלפים את השכבות הנוצריות שנספחו להן, הפוליתיאיסטים החדשים יכולים ללמוד דבר או שניים על מנהגי אבותיהם הקדומים. "יש כמה אזורים שבהם עורכים קרנבלים מדי שנה," אומר פנדיון. "אנשים שם עונדים לצווארם פעמונים גדולים כמו של כבשים, מתחפשים לעזים, משתמשים בפאלוסים, מקללים, שרים שירים בוטים עם תוכן מאוד מיני, ולי זה ברור שזה קשור לחגיגות הדיוניסיות. כשעושים את זה, הכנסייה מגנה את זה כפגאניזם והכומר המקומי עובר לכפר הסמוך." אם תזדמנו לכפר איה אנה שבאי אוויה, למשל, תוכלו למצוא חגיגה פגאנית בתחפושת של פולקלור, שנערכת בכיכר המרכזית, "ממש ליד הכנסייה. אז לפני שהטקס מתחיל, הכפריים מגרשים את הכומר, כי רוב השירים הם על סקס, אפילו איך הם הולכים לזיין את הכומר", הוא מספר. כדי להבין כיצד לקיים את הפולחנים כהלכה הפגאנים החדשים גם משתמשים בטקסטים העתיקים, כמו חיבוריו של פאוסניאס, הנוסע הבלתי נלאה בן המאה השנייה לספירה שכתב רבות על מנהגי היוונים, וכן ממצאים מחפירות ארכיאולוגיות ומחקרים מדעיים – חלקם יכולים ממש לומר, ביומרה שמסוגל לה רק מישהו "מבפנים", אם חוקר מסוים צדק או לגמרי פספס את הפרינציפ של הדת היוונית.

3.

ליוונים העתיקים היו תשעה עשר הרים שנקראו אולימפוס, אך ביוון המודרנית נותר רק אחד, ולמרגלותיו, בשולי הכפר ליטוכורו (Litochoro) נערך שבוע לאחר יום היפוך הקיץ פסטיבל הפרומתיאה, אירוע השיא של הפגאניים החדשים ביוון. במשך ארבעה ימים נערכים תחת הר האלים טקסים פגאניים, שחזורי קרבות הופליטים, ריקודים אקסטטיים והלומי יין אל תוך הלילה וחתונות ברוח המסורת היוונית הקדם-נוצרית. בין המתמוגגים על מסורת העבר אפשר למצוא מטאליסטים מגודלי זקן, נערים בטוגות ונערות בשמלות שאנטי, לאומנים יוונים בגיל העמידה וזקנים בזרי קיסוס.

הפרומתיאה, שקרוי על שם הטיטאן שיצר את האדם מחימר והעניק לו את האש, הוא פסטיבל מודרני שלא היה קיים ביוון העתיקה. הפסטיבל נברא במוחו הקודח של טריפון קוסטופולוס, ששינה בערוב ימיו את שם משפחתו לאולימפיוס, על שם המשכן המיתולוגי של שנים עשר האלים, בו הוא גם החליט לערוך את הפסטיבל, מכיוון שזהו "המקום שממנו ראוי להתחיל להחיות מחדש את הציביליזציה היוונית, כי כל ציביליזציה מקורה במיתוס". טריפון, 68, ד"ר לכלכלה ומרצה בגמלאות באוניברסיטת סטוקהולם, עזב את יוון בשנת 1969, שנתיים לאחר שהפכה לדיקטטורה צבאית. "הייתי מורה בבית ספר יסודי, וכדמוקרט, לא רציתי לקדם את התעמולה של המשטר", הוא אומר בבוקר הראשון של הפסטיבל בעודו גומע קפה בטברנה שלמרגלות ההר ומביט בהתמוגגות על החוגגים שמגיעים לאתר ומתחילים להקים אוהלים בקרחת היער שלידנו. "כשהיגרתי לשבדיה חשבתי שהזהות היוונית שלי היא רציפה – מהעת העתיקה ועד היום. לאחר כמה שנים בשבדיה הבנתי שהשבדים עשו הבחנה בין היוונים העתיקים והיוונים של ימינו ולא ראו אותי בתור ממשיכם של היוונים העתיקים, והבנתי שהנצרות שינתה את הזהות של היוונים, וכך התחלתי לראות את הדת הנוצרית מזווית ביקורתית הרבה יותר. אחרי כמה שנים של חיפוש השארתי מאחור את המורשת הנוצרית והחלטתי להתמקד באתיקה ובפילוסופיה היוונית."

מבחינת טריפון, החשיבות של התרבות היוונית העתיקה חורגת מהעיסוק הצר שלו בזהותו: למורשת הזו יש תפקיד מפתח לא רק בעבר האנושות, אלא גם בעתידה. לשיטתו, בכל תקופה אוחזת האנושות במשאב שמכוון את צורת הקיום של בני האדם. עד לעת המודרנית הייתה זו הקרקע, שאת מקומה תפסו במהלך המהפכה התעשייתית המכונות. במאה העשרים התחילה לעלות חשיבותו של סוג הון אחר – הידע, הטכנולוגיה, שיחד עם סוגי ההון הקודמים התקיים כקומפלקס אחיד של טכנולוגיה וקפיטליזם. אולם "תקופת המעבר הזו נגמרת, וההיפרדות של הקומפלקס טכנולוגיה-קפיטליזם מתבטאת במשבר העולמי שאנו חווים היום – ויוון היא רק ההתחלה. אני צופה משברים עמוקים יותר ויותר בעתיד הקרוב, מה שיוביל לשקיעה של החברה המערבית". כך שבעוד 20-30 שנה תיווצר חברת ידע טהורה, ואנו נאבד כל שליטה על תוצרי המדע. או אז "נצטרך לייצר אתיקה שמכבדת את הטבע ואת שאר האנושות, כי הדתות הקיימות ותפיסות המוסר שיש לנו כיום לא מסוגלות להתמודד עם השינויים האלה. למשל, עם האופן בו בני האדם יוכלו בקרוב מאוד, באמצעות שיבוט גנטי, להתערב ב'בריאה האלוהית'. או שהדתות והתפיסות האלה יפלו או שהן יאלצו לשנות את האתיקה שלהן." אומר טריפון, שטוען כי התרבות היוונית, עם ההבנה שלה את הקוסמוס – הסדר והיופי שביקום – ואת האופנים בהם ניתן לתרגם את הקוסמוס לחברה האנושית, עומדת בהיכון כבר אלפי שנים לספק לאנושות את האתיקה הדרושה.

האם אני יכול להיות חבר בציביליזציה היוונית כיהודי?

"חלק מהערכים הם אוניברסאליים. למשל, אתם בישראל אזרחים. מה זה אזרח טוב? ההגדרה של אזרח, שדואג לטוב הכללי של הקהילה ולא רק לעצמו, זה רעיון יווני. ההיפך מהאזרח הוא האידיוטיס, שדואג רק לעצמו כיחיד. כך שאתה יכול לחיות לאור הערכים היווניים, בהחלט".

ואם אני מאמין – כמו ביהדות – באל חיצוני שברא את העולם והוא יכול לגאול אותי?

"זאת בעיה, כי האדם שחבר בציביליזציה היוונית חייב להיות יצור תבוני, ולהאמין באל חיצוני, שיש לו נציגים על פני האדמה והם מכתיבים לך מה לעשות, זה לא דבר רציונלי. אז איך תוכל להיות אזרח טוב אם אתה מאמין בדבר כזה?"

גם אורניה טוטונצי, 40, ד"ר לפילוסופיה מאתונה, מפרטת על האופן בו הדת היוונית מתקשרת למשבר הפוליטי בארצה. ההכרה בריבוי של החוויה האנושית ושל האמת עומדת בליבן של הדתות הפוליתאיסטיות, ולכן, היא אומרת, רק דת פוליתיאיסטית כמו זו שהייתה בעולם היווני העתיק הייתה מסוגלת ליצור את הדמוקרטיה. והמשבר ביוון, לדבריה, הוא קודם כל משבר בדמוקרטיה. היא מציעה לחזור למגמה הדמוקרטית והשוויונית של המחוקק האתונאי הקדום סולון, שהציל את עירו ממלחמת אזרחים במאה הששית לפנה"ס באמצעות הנהגת מיסוי צודק יותר שהקל על העניים, וליצור מיסוי פרוגרסיבי ברוח הליטורגיה, המנהג שבו אזרחים עשירים נושאים בהוצאות כספיות כבדות של הפוליס וזוכים בתמורה להכרת כבוד פומבית. שמיטת חובות לתאגידים, מיסים מופחתים לעידוד השקעות על ידי עשירים, וכמובן, פטור ממסים לכנסייה – אלה עומדים בסתירה מוחלטת להתנהלות האידיאלית העתיקה הזו.

ביום שישי בערב אני יורד עם כחמש מאות מאמינים נלהבים לכפר הסמוך ליטוכורו, שברחובותיו עתיד להתקיים עם השקיעה תהלוכה. התהלוכה נועדה לתת לפסטיבל גוון של חגיגה עירונית, מכיוון שהדת היוונית אינה רק דת טבע, מספר טריפון על המנהג החדש שזו השנה השנייה לייסודו. "אבל התהלוכה היא גם עניין של טקטיקה: אנחנו רוצים להגיע לאנשים שאין להם את האומץ לבוא אלינו."

רבים אומרים שהדת היוונית אינה מיסיונרית, אז כיצד אתה מסביר את הרצון לשכנע אנשים?

"התנועה שמארגנת את הפסטיבל היא לא תנועה דתית, הדת היא פשוט חלק מהמכלול של הציביליזציה היוונית. אנחנו מקדמים את האתיקה והאסתטיקה, התרבות והערכים היווניים העתיקים, והדת היא חלק מתוך זה, ולאו דווקא החלק החשוב ביותר. אנחנו הולכים לחנך אנשים לתרבות, אבל אנחנו פתוחים לבני דתות אחרות ולא מתכוונים לכפות את הדת שלנו על אחרים. וכשאנשים יספגו את התרבות שלנו, הם גם יגיעו לדת בקלות, מעצמם".

פנדיון מחלל בתהלוכה בליטוכורו

הלהט המיסיונרי נראה רחוק אך הוא מנצנץ לו באופק, וכשהחוגגים מתארגנים בטורים להתחלת המצעד, הוא בוער בלפידים שהם נושאים בידיהם – מי בתחפושת של יוונים עתיקים, עם כותנות כיטון (chiton), שמלות פפלוס (peplos), זרי דפנה וקיסוס או תלבושת-דמה של הופליט, חייל בערי המדינה היווניות, ומי בלבושו המודרני, מצלם באייפון את המאורע. בראש הולך טריפון, אוחז בימינו לפיד בוער בארשת של רצינות תהומית, ופיליפוס, מטאליסט מגודל שיער בן 24 מסלוניקי, צועד מאחוריו, פניו אדומות מהמאמץ העילאי של הנשיפה בחמת החלילים התרקית עליה בה ינגן לאורך התהלוכה כולה. לקול הלמות התופים ולריח העשן, יוצאים ממרפסות הבתים תושבים משועשעים, וכמה קשישות עם צלבי ענק לצוואריהן מציצות בחשש מאחת החצרות, נרתעות אחורנית כשצועד מבוגר, זר קיסוס על ראשו הקירח, מקפץ ומענטז לידן בכותונת הפשתן שלו. עשן הלפידים הולך ומתעבה כשאנו מתקרבים לכנסיית הכפר, וג'ינגי'ת כבת חמישים, גלימה ירוקה לגופה ונזר נוצץ לראשה, מתחילה לפתע לצווח. האם היא מקללת את הפטריארך של הכנסייה היוונית, אני שואל בחורה לידי. לא, מסתבר שהגברת רק נתקפה דחף לדקלם המנון לזאוס. בתאטרון הקטן של הכפר אנחנו מצטופפים כשהמצעד מגיע ויחד עמו, מכיוון אחר, קבוצה של שמונה רצים שנושאים בריצה אש, אדמה ומים משרידי מקדש זאוס מהכפר דיון, כעשרה קילומטרים מליטוכורו, אתר קדוש במסורת המקדונית. עכשיו פסטיבל הפרומתיאה יכול להתחיל באופן רשמי.

4.

בבוקר שלמחרת, אנחנו נוסעים לטקס היטהרות בנחל האפינאס הסמוך. חם כרגיל, ואנשים כבר מחכים לטבול בנחל, ופנדיון, שמארגן את הטקס, יחד עם שאר חברי לאבריס, מתדרך את כולם לכבד את הטקס ולשמור על אווירה של קדושה. למשל, לא לעשות קרבות מים. לצלילי חליל והלמות תופים אנחנו מתחילים לרדת למפל שתחתיו נטבול, ואנשים פה ושם בשיירה עוצרים, קוטפים עלים ופרחים וקולעים זרים לראשיהם. "הטקס הזה הוא מעין אימון", אומר פנדיון בנימה הדידקטית הרגילה שאופפת את התנהלות הקבוצה, "אנו רוצים להראות לאנשים שמגיעים לפסטיבל כיצד אפשר להתחבר בצורה דתית לטבע".

השיירה מתקדמת לאט – רוב האנשים מבוגרים יחסית, מעל גיל ארבעים. כולם מסבירים שרק בגיל מבוגר ניתן להשתחרר מהדוגמות הכובלות של הכנסייה ומצורות החשיבה המאובנות שהיא מקדמת. כל כך מוזר, שדת פוליתאיסטית, שנראתה כל כך אינטואיטיבית בראשית האנושות, עד כדי כך שכל התרבויות הקדומות אימצו פנתאון מרובה אלים, היא כל כך זרה לנו היום, וחסידיה מגלים אותה רק בגיל מאוחר יחסית.

המים בבריכה שתחת המפל קפואים, והרוב לא נכנסים להיטבל. כמה עשרות מטרים מהבריכה, ארימנטוס וגיורגוס מקבוצת לאבריס מקימים מזבח על קרקעית הנחל, במקום בו המים רדודים, ומדליקים קטורת של קינמון וציפורן, עבור הנימפות, שמצויות בכל מקום סביבנו – בעצים, בשיחים, בגבעות – וקטורת של מחטי ארזים, בשביל האל המקומי ששמו כשם הנחל שבמימיו הוא מגולם – אפינאס. "האלים נמצאים בכל," אומר ארימנטוס, "אבל למוח האנושי קשה לתפוס את זה, ולכן בכל מקום אנחנו מתחברים אליהם דרך האל המקומי, כי הוא זה שקרוב אלינו באותו הרגע". כשהעשן מהקטורת הופך סמיך וניחוחות הקינמון והציפורן השרופים מתערבבים בריחות הרעננים של היער, הטקס מתחיל. צלילי החליל שמפיק פנדיון משתלבים בקול פכפוך המים, ואנו עומדים על גדות הנחל הרדוד, כפות הרגליים טובלות במימיו הקרים, בגופו של האל אפינאס. גיורגוס מתחיל בקריאה הרגילה לאלים להטות אוזן לתפילותינו, אך עם התפילה לנימפות אנו מורידים את ידינו שנישאו למעלה, למקום משכן האלים בפסגת ההר שמעלינו, ומתרכזים ביצורים האלוהיים האלה שמתגלמים בכל עץ, בכל חלקיק מים, בכל שיח וגבעה, מבקשים לנטול את יופיין כדי לעטר את תבונתנו, את נפשותינו ואת גופינו. הרוח מלטפת בקלילות את פנינו, ואישה מתולתלת מנחה את ביתה הקטנה להניח זר פרחים במימי הנחל – מתנה לאפינאס, עבורו ארינמנתוס גם נוסך יין, שנמזג מכד מעוטר ונמהל במים הצוננים של הנחל ונסחף איתם הלאה מאיתנו, אל המפל שבהמשך ואל הים. הו, אפינאס, אנו רוצים שתעבור דרכנו, תנקה ותטהר את גופינו ונפשותינו כפי שאתה מנקה את הטבע, ותאפשר לנו להתחדש. משב רוח מפיח חיים בקטורת, והעשן שלה מתגבר, מתגבש לכדי ענן שנע על פני המים, חודר לאפינו: הריחות שמהן מתמוגגות הנימפות נמהל גם בגופם של בני האדם, ובלכתנו אנו מקדישים עבורן ועבור האל אפרסקים, תאנים יבשות ופריכיות שומשום בדבש – מתנות לישויות האלוהיות שאנו רוצים להידמות להם.

נסך יין לאל הנהר אפינאס

בערב צריך להפשיל שרוולים ולהתחיל לבנות במרכז המאהל את המזבח לזאוס, אך רק לאחר טיהור הרחבה, כי ללא טיהור ידחו האלים את תפילות בני האדם. אלא שמארגני הפסטיבל החליטו להתחיל בבניית המזבח עם הילדים, כפעילות לכל המשפחה, עוד לפני שטוהר השטח. העולם לא נופל והסדר הקוסמי לא משתבש, אבל המחטף מעצבן את כמה מחברי קבוצת לאבריס, שאחראיים על הפן הפולחני בפסטיבל. טקס הטיהור עצמו נערך בכל זאת לפנות ערב: עשן הקטורת אופף את פסליהם של האלים המטהרים, ארס ואפולו, ואת אלה של האלים המרוממים, אפרודיטה והרמס, שמסייעים לבני האדם להתקרב ליתר הפנתאון – דבר חשוב ביותר כשמקימים מזבח. חברי לאבריס, לבושים בכותנות קלות, חגים סביב המזבח ומנגנים בקערות נגינה טיבטיות וכלי הקשה מארד, שצלילם המתכתי מזמן את הקוריטים (Kourites), האלים שמגנים על בני האדם מפני רוע חיצוני, קוראים לארס, אל המלחמה, להעניק להם אומץ ושליטה עצמית, נוסכים יין לאפולו ומבקשים ממנו לעזור בטיהור הפנימי שלנו, המשתתפים. הכהנים יוצאים לתהלוכה מסביב למאהל, מחללים ומכים בתוף, מגרשים את הטומאה בצלילי המתכת של כלי ההקשה ומזליפים מי מלח על האדמה לטיהור האזור בו ייערכו הטקסים והארוחות, וחוזרים להקים את המזבח לזאוס. כלומר, לסדר אותו קצת, אחרי שהילדים אלתרו אותו קודם לכן. לקול הקריאות הנרגשות לאלים המרוממים ולדקלום ההמנון לזאוס הצופים מתהפנטים, ולאחר שחברי לאבריס עוזבים את הרחבה הקהל נשאר המום למשך כמה דקות.

"אני נותן להם שעה וחצי עד שהם יתחילו לזהם את האזור מחדש", הנימה הדידקטית שבדבריו של פנדיון מתחלפת בנימה מפוכחת יותר. "כל שנה אנשים רוקדים פה במשך הלילה ומשאירים זבל מסביב למזבח. לא אכפת לי שהם יתקרבו למזבח, ייגעו בו, ירקדו לידו, יצחקו, יעשו לידו סקס – רק שיעשו את כל זה עם כוונות טהורות. כך שבדרך כלל אנחנו עורכים טקס טיהור קטן לעצמנו לפני ביצוע הטקסים האחרים, כי האנשים האלה לא מצליחים להבין את המשמעות של הטיהור."

טקס הטיהור לקראת הקמת המזבח בפרומתיאה

5.

באחד מדוכני הממכר המעטים שנמצאים בכניסה למאהל, אני פוגש חברים מהקבוצה "תראקיס" מצפון יוון, שמשחזרת פולחנים תרקיים קדומים. "התרקים השתתפו בכל המלחמות היווניות העתיקות", הם מתפארים, מנסים בקרנבל החצי-לאומני הזה להיכנס גם הם להיכל התהילה של העת העתיקה, בהשמטת מידע חיוני – הומרוס מספר שבמלחמת טרויה התרקים אכן השתתפו, אם כי כנגד היוונים.

מסדרות את השולחן עם ההקדשות לאלים אפולו (מימין) וזאוס (משמאל) בטקס ההליודטה שנערך בפרומתיאה

מפגש הזוי אחר מספק קוסטס, מהנדס אלקטרוניקה בן 46 מאתונה, אותו אני שואל אם הוא מקיים בביתו פולחן לאלים. הוא מסביר שלשיטתו אין צורך בכך, מכיוון שהאלים האולימפיים הם ישויות חוצניות שהגיעו לכדור הארץ כדי לשפר את הרוחניות שלנו, כמו ישו ושליחיו אחריהן, וייתכן שגם היום יש חוצנים כאלה שמסתובבים בינינו. במחזה שמועלה באותו הערב מתבררים גבולות הסובלנות לפרשנות שונה של המיתוסים. כמו מחזות יווניים עתיקים, גם המחזה באותו הערב משלב מיתוסים שונים. על הבמה אורפיאוס, המשורר והמוסיקאי בחסד האלים, יורד לשאול להציל את אורידיקי אהובתו שהוכשה בידי נחש, ומקהלה מתחילה לדקלם על ייסוריו של אודיסיאוס, גיבור שירתו של הומרוס, שלאחר מלחמת טרויה עבר תלאות לאינספור בעשר שנות נדודיו בחזרה לביתו שבאיתקה. "לא נכון", קורא פתאום מישהו מהשורות האחוריות בקהל, "אודיסאוס הוא לא מאיתקה, הוא מהאולימפוס". גיחוך ורחשי דיבור עוברים בקהל: ברור שאודיסאוס נולד באיתקה, אין שום שאלה לגבי זה. המנחה מפסיק את קריינותו ומחפש בחושך את הברנש שהפריע להצגה. הנה הוא כבר מפלס את דרכו בין הצופים שיושבים על הקרקע ומתייצב למול המנחה, להתווכח איתו, וכמעט מתחילות מכות, אלא שכמה צופים תופסים את הבחור שלא קרא היטב את הומרוס, ומסלקים אותו. "אתה לא יווני, זו לא התנהגות יוונית, אתה ברברי!" צועק לעברו המנחה לקול שאגות הצחוק של הקהל.

הברברי נעלם מאחור וההצגה נמשכת. הנה פרומתאוס חוזר לבמה, לפיד אש בידו, ובין הצופים עוברים במהירות הבזק נרות שעווה. במספר שניות מצליחה האש להתפשט מלפידו של פרומתאוס לנרות הדקיקים שבידי הצופים, ומיד הלילה האפל שלמורדות האולימפוס מנוקד במאות נקודות אור זעירות, להבות שנגנבו מהאלים והגיעו, בבת אחת, לידיהם הנרגשות, הפזיזות, של בני האדם. בשעה זו כולם כבר הלומי יין. הנוזל האדום שנמזג מבקבוקי פלסטיק של ליטר וחצי ממלא את כולם באל דיוניסוס, ואנו קמים ממקומותינו, ולצלילי חמת חלילים תרקית ומקצב תופים שהולך וגובר, מניחים את הנרות האישיים, הזעירים, על כן מתכת, שהופך לרגעים מספר לכור היתוך, להבה גדולה שמסנוורת את המשתתפים ומחממת אותם כשרוח ההרים מנשבת סביבנו. מהאלים, ליחידים, לקהילה, שמתחילה לרקוד כגוף אחד במעגלים הולכים ומתרחבים, יד אוחזת יד אוחזת יד, לקולות נגינה עתיקים, כשהיין מבעבע בתוכנו והאש מלהטת מולנו. מתמזגים באלים, מתמזגים זה בזה, יוצאים מעצמנו, אק-סטזיס.

6.

בבוקר יום ראשון, לאחר טקס ההליודטה שזימן את אל השמש לקרבת באי הפסטיבל כדי שישפיע עליהם מטהרתו ומחיוניותו, נערך טקס הענקת השמות, שלב מכריע באימוץ זהות חדשה עבור יוונים שקיבלו עם לידתם שם של קדוש כזה או אחר מדת שאותה הם דוחים בשאט נפש בבגרותם. כחמישים אנשים יקבלו השנה שם יווני מהמסורת העתיקה, ואני ביניהם. אנו צועדים למזבח ונעמדים במעגל, כשמולנו עומדים הכוהנים בכותנות ושמלות כיטון לבנות וגלימות ארגמן, קוראים לאלים בשירה ובנגינה לערוב לרגע החשוב הזה. לידי, ילד בן שתים עשרה עם גשר בשיניים מספר שהוא בחר את השם "ליאונטיכידס", מזל של אריה. "בשם האבות, מסורת המולדת והדברים הקדושים, שמך הוא…" עוברת כוהנת בגלימה זהובה בין כל הנחנכים. הרקליאה, אוריפידס, ליאונטיכידס, הם קוראים בתשובה, וכהן מזוקן חותם במכת תוף את השלב הראשון בכניסתנו לבית היוונים העתיקים. "בשם האבות, מסורת המולדת והדברים המקודשים, שמך הוא…" שואלת אותי הכוהנת. אני ממשיך את דבריה: "יאסון", והיא  חוזרת אחריי על שמו של מנהיג הארגונאוטים, הגיבורים המיתיים שיצאו לחפש את גיזת הזהב. אנו סובבים שלוש פעמים סביב המזבח, וכוהנת אחרת משליכה עלינו זרעי חיטה ועלי ורדים כאות לברכות האלים. "היום נכנס לבית היוונים…" עובר בינינו כהן צעיר כשאנו שבים למקומנו. הרקליאה, אוריפידס, ליאונטיכידס, ממשיכים אותו חבריי למעגל, כשהוא מגיע אליי אני אומר שוב "יאסון", והוא חוזר על השם, שהוא גם שמו של הכהן הגדול המתיוון שקדם למרד המקבים, שאלפיים שנה ויותר לפניי שינה את שמו "ישוע" כדי להתקרב לתרבות ההלניסטית השלטת. בסיום הטקס אנו ממשיכים לעמוד במעגל ואחד-אחד עוברים בינינו עשרות מבאי הפסטיבל, ומברכים אותנו בברכה המסורתית "ברוך הבא לבית היוונים". אלא שלא ברור, בין הכוהנים בכותנות הלבנות, הלוחמים במדי ההופליט והגברים שדגל יוון תלוי על אוהליהם, אם הם מתכוונים ליוון של ריבוי האלים, הפילוסופיה וההומניזם, או זו שהביסה את הפרסים בקרבות מרתון וסלמיס ומספקת סמלים למכביר לתנועות הימין הרדיקלי כיום.

7.

אין ספק שאחת הדמויות המרתקות ביותר בתופעת הדת היוונית המודרנית הוא ולאסיס רסיאס, אבל אותו לא תתפסו בפסטיבל פרומתיאה, החילוני והפולקלוריסטי מדי לטעמו. "האנשים האלה מתלבשים בבגדים יווניים עתיקים ומשחקים בלהתפלל לאלים, אבל זה מגחיך את הדת העתיקה שלנו", אומר ולאסיס. "בדיוק מכיוון שאנחנו לא מוכרים כדת אנחנו לא יכולים להתגונן מפני דברים כאלה. אנחנו לא רוצים לייצר תמונה של העבר, ואם אבותינו היו ממשיכים להתקיים ולקיים את הדת העתיקה, הם גם היו מתאימים את עצמם ואת הדת לתקופה שלנו."

ולאסיס, 53, כלכלן במקצועו ועובד בנק, הגיע לדת אבותיו בדרך עקלקלה. כיתר הפוליתיאיסטים היוונים, הוא נולד כנוצרי אורתודוקסי. בצעירותו הוא החל לפעול לשימור תרבויות ילידיות נכחדות ברחבי העולם, ולאחר שהתאהב בתרבות האינדיאנית, ביקש מצ'יף באמריקה לעבור חניכה לשאמאניזם, אלא שזה דחה אותו: "הוא אמר לי – אתה צריך לעבוד את האלים בשפה שבה אתה חולם", מספר ולאסיס. בשנת 1997 הוא הקים את הארגון "המועצה העליונה של העמים היווניים" (Supreme Council of Ethnikoi Hellenes) בו הוא פעיל מרכזי גם היום, בעקבות חילול והרס מקדש דיוניסוס באיקריון (Ikarion) שמצפון לאתונה זמן קצר לאחר שולאסיס ומאמינים אחרים חגגו בו את יום ההיפוך הקיצי. מחללי המקדש לא אותרו מעולם, והארגון הוקם כדי להגן על זכויות הפולחן של מאמיני הדת היוונית ולקדם את ההכרה בדת העתיקה ביוון המודרנית.

כדת חיה, הקבוצות הדתיות שתחת "המועצה" מרגישות חופשיות להתערב בלוח השנה הדתי הקדום ולהתאים אותו לאורח החיים המודרני של היוונים כיום. על פסטיבלים כמו הפאנאתנאיה, למשל, חגיגה לכבוד האלה אתנה שנחגגה בימי הזוהר של אתונה הקלאסית, הם מוותרים, "כי זה פסטיבל שקשור לפוליס של אתונה, ולאתונה של היום אין שום קשר לפוליס הזאת". תחת זאת, הם יצרו מחזור שנתי של שנים עשר טקסים, שנערכים אחת לחודש בסוף השבוע. כל חגיגה כזו מוקדשת לאל מסוים, למזל האסטרולוגי שמזוהה איתו ולמידה הטובה שהאל הספציפי מגלם בדמותו. "למשל, בחודש של זאוס, אנו מדגישים את החשיבות של רדיפת צדק".

אם תשאלו את ולאסיס "מה יווני בעיניך", תקבלו תשובה חד משמעית. "יש לנו מדינה שנוצרה במאה ה-19 ונקראה יוון", אומר ולאסיס. "אם היא הייתה נקראת 'ביזנטיון החדשה' זה היה שם הולם יותר, כי המדינה הזאת אינה יוונית. יוון בשבילנו אינה מדינה אלא עם, אתנוס, ולכל אתנוס יש דת משלו. אי אפשר להיות נוצרי ויווני – יווני הוא מי שמקיים את הדת היוונית".

ולמרות שהדת היוונית לא זוכה כאן להכרה, כל העולם המערבי בנוי על מושגים יווניים כמו פילוסופיה ודמוקרטיה, אזרחות ומדעים.

"רק באופן שטחי. הם לא יורדים לשורש הדברים, למהות, לצורת החשיבה שעומדת בבסיס המושגים האלה. הדמוקרטיה אבודה לעולם, היא הפכה לקליפה ריקה. הפילוסופיה לאט לאט נדחקת מהאוניברסיטאות המערביות, מעדיפים את מה שנקרא מדעים פרקטיים וחוששים מהיווצרות של בני אדם ביקורתיים. בכלכלה ובפוליטיקה כיום בכלל לא מתייחסים להיבט האנושי, לבני האדם, אלא רק למספרים. העולם המערבי התקרב לציביליזציה היוונית במאה ה-19 אבל איבד את זה. הלדרלין, ניטשה – הגאונים האלה התקרבו לצורת החשיבה של היוונים אבל נדחקו לשוליים."

אז נותרת ההערצה של כל העולם לאתרים העתיקים ביוון.

"כן, כשרואים את הכבוד שהתיירים נותנים למקדשים שעל האקרופוליס, זה ברור שהם מרגישים שם משהו מיוחד. אבל הדבר האבסורדי, הוא שלדוגמה, לאחר שהפרסים חיללו את האקרופוליס (בכיבושם את אתונה בשנת 480 לפנה"ס), האתונאים שברו את כל הפסלים שנפגעו והשתמשו בהם כבסיס לבניית הפרתנון החדש. עבורנו, להציג דבר פגום זה אבסורד. עם הטכנולוגיה שקיימת, ניתן לשחזר את מה שנפגע או לבנות חדש, כך האנשים בעת העתיקה חשבו ופעלו. המוזיאונים ורשויות העתיקות מעדיפים להציג הריסות ולהתפעל מהן, אבל אלה דברים פגומים. אם פסל שבור, אי אפשר להשתמש בו לפולחן".

אז ניתן להתפלל במקדשים העתיקים, או שהם נחשבים טמאים?

"הם טמאים, אבל כשאנחנו עושים פולחן אנחנו מטהרים את המקום. כיום אלה לא מקדשים, אלא חורבות, ואנחנו רוצים להתפלל בהן בגלל האדמה הקדושה שלהם. אבל אפשר לחוות מפגשים עם סביבה קדושה גם כשאנחנו הולכים למקום טהור בטבע, לחלקת יער עם עצים ומים, למשל."

הזהות של היוונים בני זמננו, לדעת ולאסיס, היא נוצרית רק מתוך התנגדות ההיסטורית לטורקים ולכיבוש העות'מני. זוהי זהות שלילית בלבד, "אבל אתה צריך להיות מה שאתה, לא מה שאתה לא. המתכון לגשת למורשת היוונית הוא פתיחות. אם שדה הראייה שלך מוגבל התוצאות יכולות להיות מחרידות," הוא אומר ומתייחס לפוליתיאיסטים יוונים שניגשים לדת ולמסורת העתיקה מתוך מבנה חשיבה נוצרי-אורתודוקסי ולוקחים את אמונתם לכיוון לאומני.

ובכל זאת, גם ולאסיס עסוק בנסיונות להבדיל את "המועצה" מקבוצות פוליתיאיסטיות אחרות. "ההבדל בינינו לבין אחרים הוא שאנחנו לא עושים שחזור. אצלנו יש המשכיות שמעולם לא נפסקה, פשוט היינו במסתור וכעת עלינו שוב על פני השטח". הסיפור המופלא של המשכיות הדת היוונית, שחולק כמה נקודות דמיון עם אופני ההקמה של מסדרי "בונים חופשיים" ועם הקוד האתי שהם דוגלים בו, הולך כך: בשנותיה האחרונות של האימפריה הביזנטית חי פילוסוף בשם פליטון גמיסטוס, שהתקרב למסורת הפגאנית העתיקה ונחשב לאחד מאבות הזרם הניאו-אפלטוני שהתפשט לאחר מכן בחוגי הרנסאנס באירופה. פליטון היה מקורב לקיסר הביזנטי האחרון ותורתו התפשטה בחצרו, עד שהעות'מנים כבשו את קונסטנטינופול ב-1453 וגורל האימפריה הביזנטית נחרץ. כאן הסיפור נהיה מעניין: אחרי נפילת האימפריה, לוחמים ביזנטיים שאימצו את הדת היוונית בגרסתו של פליטון נפוצו באירופה, כשהם משמשים כחיילים שכירים בצבאות זרים ומשמרים את הדת העתיקה וכן קוד אתי של רדיפת צדק ושאיפה לשחרר את העם היווני. צאצאי החיילים האלה, stratiotes ביוונית, חיים עד היום במקומות שונים בעולם, ופעולותיו של ולאסיס למען זכויות אדם ולשחרור העם היווני מכבלי הכנסייה ככל הנראה הרשימו אותם. "בין 1991 ל-1994, בין ההוצאה של הספר הראשון והספר השלישי שלי (כיום ולאסיס חתום על 18 ספרים), עלו אליי לרגל כל מיני אנשים – משוגעים, תמהוניים, מה שלא תרצה", הוא מספר. "אחד האנשים שהגיעו לא ביקש כלום, אלא רק אמר לי שהוא נושא את הדרישות של העם היווני מאז ימיו של פליטון גמיסטוס בתחילת המאה ה-15: העלאתה על פני השטח של הדת היוונית ושחרור העם, האתנוס היווני, שעדיין נתון לדיכוי. הוא אמר: 'אנחנו קיימים ומשמרים את המסורת החל מנפילת ביזנטיון ועד היום, ואם תרצה, נעזור לך'. הם נתנו לי טקסטים פולחניים ויעצו לי להקים ארגון שישמור על גבולות כדי להגן על הפרקטיקות הפולחניות שלנו, אחרת יקריבו כבשים בכיכר סינטגמה (הכיכר המרכזית של אתונה, א"א) ויעשו כל מיני פרובוקציות כאלה", הוא אומר, ומרמז לפסטיבל פרומתיאה. וכעת, אומר ולאסיס, אני לא דואג: אם הקבוצה שלי תיעלם, הידע על הפולחנים העתיקים יישמר אצל ה-stratiotes שעוד פזורים במקומות שונים בעולם.

ולאסיס רסיאס בשנים הראשונות של התנועה. ארכיון "המועצה"

בסוף שנות השמונים ניהל ולאסיס ויכוח מעל דפי המגזין הניאו-פגאני "Green Egg" עם אקו-פמיניסטית אמריקנית שתקפה את הדת היוונית הפטריארכאלית, לדבריה, והתמקדה במיתוס לפיו זאוס אנס את אמא אדמה. "זה היה מגוחך," אומר ולאסיס. "מיתולוגיה, לפי ההגדרות העתיקות, הן מילות שקר שמקפלות בתוכן משמעויות אמיתית. זהו שיח פילוסופי וקוסמולוגי עמוק שמתחזה למעשיות ילדים. אנשים לוקחים את השירה ההומרית ומנסים להסיק ממנה את טבעם של האלים: האל הזה התעצבן, ההוא בגד וכו'. הבעיה היא שהם מגיעים עם הנחות יסוד שלא היו לקהל של הומרוס. כשהומרוס כתב שירה, הכל היה תמים; אנשים לא יכלו לפרש את המיתוסים בצורה שלילית. היום, כשכולם נוצרים בצורה כזו או אחרת, אנשים קוראים את המיתולוגיה בעיניים אחרות לחלוטין. אנחנו אמנם משתמשים במיתוסים, כי אי אפשר לתקשר בצורה מופשטת, אבל אסור להבין אותם כפשוטם. למעשה, זאוס אנס את עצמו, אמא אדמה היא הרי חלק מזאוס."

נוצר הרושם שמדת של ערי מדינה ושבטים, הדת היוונית העתיקה הפכה לאינדיבידואלית מאוד.

"הדת אמנם מותאמת ליחיד המודרני, אבל באופן כללי אנחנו מתנגדים לתפיסה הנוצרית של האדם כאינדיבידואל. האנשים בחברה שלנו התחנכו כך, לתפיסה אגואיסטית של העולם: אני לבדי, וכל השאר חיצוני לי; יש לי מין 'נשמה' שנובעת מתוכי, וכל השאר מחוצה לי. אם אני אלך למישהו כזה ואומר לו: 'לא, אין לך נשמה בתוכך, אתה צף בתוך העולם, העולם מבטא באמצעותך קול ספציפי, וזה הכול', הוא ישתגע! אנשים צריכים להבין שהאלים הם לא מעליהם, הם לא מסביבם, אלא הם גם מעליהם, גם מסביבם, וגם בתוכם, נובעים מתוכם כמו מעיין – הכול חלק ממכלול אחד."

ובכל זאת, מהו ההיבט הפוליטי של הדת היוונית בימינו?

"ליצור חברה של מידות טובות בתוך החברה הרגילה. אנחנו לא צריכים להקים פוליס משלנו, אנחנו נושאים את הפוליס שלנו במוחותינו, כמו שהאתונאים יכלו לעזוב את הבתים והשדות שלהם בזמן הפלישה הפרסית – הפוליס שלהם הייתה הם עצמם, ולא העיר הפיזית".

יומיים לאחר מכן נערך הטקס החודשי של חברי "המועצה" בפלופונסוס. ולאסיס וחבריו לא מסכימים שכאדם זר אשתתף בו, והתחושה של "חברה חשאית" שנוצרה לשמע סיפור המשכיות הדת מוולאסיס מתחזקת. האם שם נמצאות האורגיות הבקכיות והקרבת הקורבנות שחיפשתי לשווא בפרומתיאה? לקראת חזרתי לארץ חברי לאבריס מספרים על ה"אטיקה דיוניסיה" חגיגה גדולה שיערכו באביב, ואומרים שאני חייב להגיע אליה בשנה הבאה: ייערכו שם הצגות תאטרון, קרנבל מסיכות ותהלוכת פאלוסים לכבוד אל היין והטרגדיה. אני מבטיח לבוא, אך ואסיליס, בציניות יווניות טיפוסית, ששותפים לה נוצרים ופגאנים כאחד, מסייג את ההצעה חצי-בצחוק, חצי-ברצינות: "אם יוון תהיה קיימת בשנה הבאה, כמובן".

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

6 תגובות על היוונים החדשים

  1. נינה ולנטינה הגיב:

    אם הם רוצים להחיות את הרוח היוונית שאבדה להם, במקום לקפץ ולברבר שייקחו עט ונייר (לפטופ עם וורד גם טוב), וגוש שיש 🙂 הכתבה מאוד מעניינת ומעלה געגועים למקום

  2. א"א הגיב:

    חזק ביותר!

  3. אריק הגיב:

    לא פשוט עם היוונים ומכיוון שגם אצלם ההתעוררות היא בכמה זרמים, כנראה שזה לא יוביל לשום מקום משמעותי.
    אולי טוב שכך, אחרת אולי היה קם איזה אלכסנדר נוסף עם שאיפות כיבוש.
    מה שנראה ברור שכל נושא הדת בעולם לא עשה לנו טוב.

  4. נושא מרתק וקרוב מאוד לליבי.
    אני מתחבר אל האלילות הכנענית (אם-כי לא במובן פרקטי-פולחני, אלא במובן התרבותי-לשוני), ומצאתי בה, מעבר לזיקה ההיסטורית (בדומה למה שמצאו הכנענים של שנות ה-40') גם רעיון פילוסופי יפה של פלורליזם וחיבור "ישיר" יותר אל תופעות שונות בטבע ובאדם.

    זכור לי שקראתי גם על קֶמֶטיזם, שזו התעוררות של הדת המצרית הקדומה, ובז'אנרים שונים של ההאבי-מטאל קיימים מוטיבים מהמיתולוגיות הנורדיות והקלטיות – בהקשר הנורדי, לפחות, אני יודע שזה בין השאר נובע מתוך התנגדות לכנסיה (בדומה לשטניזם במטאל האמריקאי).

    ישר כוח.

  5. פינגבאק: מי רוצה בכלל להקריב חזיר בבית המקדש?: מחקרים חדשים על מרד המקבים | אסכולת העלייה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s