מי רוצה בכלל להקריב חזיר בבית המקדש?: מחקרים חדשים על מרד המקבים

בקיץ האחרון עברתי תהליך התיוונות מזורז, ובמסגרתו ראיינתי את ולאסיס רסיאס, אחד ממנהיגי הזרם הניאו-פגאני ביוון שמבקש להחיות את הדת היוונית העתיקה. בראיון הוא תקף את הדתות המונותיאיסטיות, ובראשן הנצרות, על חוסר סובלנותן והשאיפה התמידית של מאמיניהן להפיץ אותן בכוח, יומרה מסוכנת ואלימה שהדתות הפוליתאיסטיות לא שותפות לה. כששאלתי כיצד הוא מסביר את המסורת היהודית לפיה אנטיוכוס "הרשע", המלך ההלניסטי, ניסה להעביר את היהודים מדתם ולכפות עליהם את הפולחנים היווניים, הוא ענה מיד – כנראה ציפה שאשאל אותו על כך –שלדעתו מהלך כזה, מנוגד כל כך למסורת הפוליתאיסטית הסובלנית, נבע מרצונו של אנטיוכוס להגן על היהודים המתיוונים, שכבר הפכו למעשה ליוונים כמוהו, משאלה הותקפו על ידי היהודים ששמרו על מסורת אבותיהם.

ההסבר של ולאסיס אולי מוגזם בכך שהוא מהפך לחלוטין את היוצרות של הסיפור המסורתי היהודי, אך הוא אינו היחיד שההיכרות עם התרבות היוונית העתיקה גורמת לו לפקפק בסיפור. מחקרים היסטוריים חדשים שופכים אור על מרד המקבים (168-163 לפנה"ס),ואין מתאים יותר מחנוכה כדי לקבץ כמה מהם לפוסט.

אבל קודם כל, פסקה אחת על למה בכלל כדאי לשפוך אור על הנושא הזה. האופן בו לומדים במערכת החינוך הממלכתית על מרד המקבים עשוי לסמר את שערותיה של כל סטודנטית להיסטוריה וכל מי שקרא טקסט אקדמי כלשהו שפורסם על הנושא בעשרות השנים האחרונות. למשל, תלמידי כיתות ו' לומדים בפשטות ש"המרד פרץ בעקבות גזרות השמד שהוטלו על היהודים" אותן המתיוונים "קיבלו בשמחה" (אין כמו שמחה לאיד של "יהודים שונאי עצמם" לתבל כל סיפור, היסטורי או עכשווי), ומי שתוהה מהן גזרות השמד מקבל על כך הסבר בהיר בסיכומים של תלמידי כיתה י' שלומדים על הנושא: "מטרת גזרות השמד שגזר אנטיוכוס ה-4 על העם היהודי ביהודה הייתה להשמיד את העם היהודי", משל אנטיוכוס ויועציו התכנסו בוילה על שפת אגם וגיבשו "פתרון סופי". נראה שחומר הלימוד של בתי הספר התיכוניים מתבסס על קריאה נאיבית למדי של ספרי מקבים א' ו-ב', המקורות העיקריים על המרד, תוך התעלמות מכך שאלה יצירות אידיאולוגיות, שלא לומר תעמולתיות, עם לא מעט קונבנציות ספרותיות והגזמות כראוי לספרות של התקופה. לא ברור אם קבצי ההוראות למורים והסיכומים של התלמידים, שמעבים את המקורות ההיסטוריים הדלים בשלל פרטים סנסציוניים, אכן משקפים את מה שקורה בשיעורי ההיסטוריה. כך או כך, בסופו של דבר התלמיד שיוצא ממערכת החינוך הממלכתית מקבל מושג מעורפל, אך מעוות למדי, על מרד המקבים והתקופה ההלניסטית; והוא עשוי לפתוח גן ילדים ולהכין יחד עם דור המחר את הפינה האמנותית הבאה:

who-wants-to-kill-us-00

אז נתחיל עם הפיל שבחדר: גזירות אנטיוכוס. אביגדור צ'ריקובר כבר היפך בספרו משנת 1959 את סדר הגורמים: מרד המקבים, שנבע לשיטתו ממתחים חברתיים בין האריסטוקרטיה המתיוונת והמון העם המסורתי, הוא שהוביל לגזירות הדתיות. אולם במאמר "Plotting Antiochus’s Persecutions" משנת 2004, סטיבן ויצמן התרחק מדיון בגזירות עצמן והתמקד באופן בו הן מיוצגות בטקסטים הספרותיים שמספרים עליהן – ספרי המקבים וספר דניאל. מסקנתו היא שתיאור הגזירות מושפע מקונבנציות ספרותיות שרווחו בתרבות הבבלית אליה הייתה קרובה התרבות היהודאית באותה התקופה, ובעיקר מטופוס ספרותי אחד: האדרתו של מלך חדש ותיאורו כמשיב הסדר הדתי על כנו, לאחר שהמלכים הקודמים פגעו במסורת והביאו לכאוס. במקרה הזה, היו אלה בני השושלת החשמונאית שתיארו את יהודה המקבי ואחיו כמושיעי העם ביהודה כדי להעניק לגיטימציה לשלטונם, ומסיבה זו, קודמיהם ההלניסטים תוארו כמחללי קודש. מקבילה מעניינת מספרות המזרח שמביא ויצמן היא זו של המלך הבבלי נבונידוס (556-539 לפנה"ס) שמיוצג בטקסטים האוהדים אותו כמגן המסורת הבבלית ופטרון הפולחנים הדתיים, ואילו בטקסטים העוינים – שמהללים את השליט שהחליף אותו, כורש הפרסי – הוא מתגלה כרשע לא פחות מאנטיוכוס. כל מאפייני הרדיפות הדתיות שכביכול ביצע אנטיוכוס – ביזת המקדש, התערבות במועדים ובזמנים המקודשים, הפרת חוקי טומאה וטהרה, התערבות בתשמישי הפולחן, הקדשת המזבח לאל אחר, ועוד – כל אלה הם חלק מרשימת המכולת הרגילה של כותבים מהמזרח הקרוב שביקשו לשלול את הלגיטימיות של השליט הקודם וכך להצדיק את עלייתו לשלטון של המלך החדש, שמתואר כמי שהשיב את הצדק האלוהי המופר.

את הניתוח הספרותי הזה קושרת סילבי הוניגמן, היסטוריונית מאוניברסיטת תל אביב, לדיון במאורעות ההיסטוריים עצמם. בספר שעתיד לצאת בקרוב: "The Judean Rebellion against Antiochos IV: A Historical Interpretation based on a revised Literary Analysis of 1 and 2Mac (200 – 164 BCE)", הוניגמן טוענת שתיאורי הרדיפות הדתיות היו דרכם של תושבי יהודה להתמודד עם הטראומה הקשה של דיכוי המרידה הצבאית בידי אנטיוכוס. בקריאה זהירה של המקורות ובאמצעות היכרות עם תרבויות התקופה, חלק מרכיבי הרדיפות מתגלים כלא סבירים בעליל. למשל, נהוג לחשוב כי בין השיקוצים שהביאו עמם היוונים נכללה הקרבת חזיר במזבח של בית המקדש, ואילו לאור תפיסות פוליתיאסטיות עתיקות, כמו אלה שהחזיקו בהם ההלניסטים, אין שום אפקטיביות בהקרבת חזיר על מזבח של אל כלשהו שמצווה להימנע מחזיר – אמנם מכבדים אלים רבים, אך יש לכבד כל אל לפי המסורת של מאמיניו. השיקוצים הללו מתגלים דווקא כמעין אי הבנות, שכן הקרבת קורבנות מזמינה דקדוקים מחמירים, וכל סטייה מההלכה הנכונה תחת המלך הזר – למשל, הקרבה לא נכונה של חיה כשרה, כמו שור או כבשה – יכולה להתפרש כסכנה דתית וחטא בפני האל. הוניגמן טוענת שאנטיוכוס לא ביצע שום רפורמה פולחנית, ומכאן, שגם לא היו רדיפות. ומה לגבי אלה שנרדפו, ברחו למערות במדבר לשמור על חוקי הדת ונטבחו בידי ההלניסטים? הנמלטים הללו היו מורדים יהודאים שהסתתרו במערות וניהלו משם לוחמת גרילה, כפי שעשו יהודים גם דורות לאחר מכן, במרידותיהם ברומאים; משנוצחו על ידי חיילי אנטיוכוס, הפסדם המוחץ והמשפיל תואר כרדיפות דתיות, כדי לתת לפרשה משמעות דתית שתסייע להתגבר על הטראומה. ההכרח להקריב חזיר, האיסור על שמירת שבת – כל הגזירות הדתיות שכתבו עליהן דורות לאחר המרד כדי לתת לו פשר ומשמעות, נגעו שלא במפתיע דווקא לסממנים בולטים שהבחינו את העם היהודאי משליטיהם ההלניסטים. סיפור הרדיפות הדתיות נראה ייחודי להיסטוריה היהודית, ולכן התנהגותו של אנטיוכוס נתפסה כאניגמטית בידי דורות של חוקרים, אך הדבר הייחודי פה, לפי הוניגמן, הוא העובדה שקולם של קורבנות דיכוי המרד נשמע ומגיע לאזנינו: להבדיל מעמים רבים שתעודותיהן הספרותיות מאירועים דומים נעלמו, הספרות היהודאית נשמרה על ידי קרוביהם-יריביהם, הנוצרים.

ובכל זאת, מדוע פרץ המרד מלכתחילה? לפי הוניגמן היו אלה שינויים במערכת גביית המסים באימפריה הסלווקית, ממלכתו של אנטיוכוס, יחד עם התערערות מעמד הכהונה הגדולה ביהודה, שהיוו את הרקע למרד המקבים. כתובת אבן משנת 178 לפנה"ס מתארת את החלטתו של המלך סלווקוס הרביעי, קודמו של אנטיוכוס, למנות כהן גדול חדש למחוז של סוריה ופיניקיה, הסמוכות ליהודה. מינוי כזה, שניתן להניח שהיה חלק מגל גדול יותר של רפורמות במקדשי האימפריה, נועד להבטיח למלך חלק גדול יותר בהכנסות המקדשים, שהיו לא רק מוסדות דתיים אלא גם מרכזי גביית מסים ושמירת אוצרות של הקהילות שהאמינו בקדושתם. כל מיני יהודים "מתייוונים", שמופיעים בספרי המקבים רק כדי לבזוז את המקדש ולהעביר אוצרות למלך, מתבררים כעת כפקידים של המלך, כהנים זוטרים שמונו כמפקחים על ביצוע הרפורמה של סלווקוס. משלא הצליחה משפחת הכהונה הגדולה, בית חוניו, לספק את דרישותיו הכלכליות ההולכות וגדלות של המלך, מינוי מפקחים מקרב הכהונה הזוטרה כבר לא הספיק, ואנטיוכוס, ממשיכו של סלווקוס שניהל מלחמה נגד מצרים והזדקק למשאבים כלכליים רבים, גמר אומר להפיל את בית הכהונה הסרבן ולהעלות במקומו כהן גדול חדש – זה שיצליח לשלם את המס שדרש. הדרישות הכלכליות הההולכות וגדלות מסבירות את התחלופה המהירה של הכהנים הגדולים בתקופת המרד – 5 כהנים גדולים בשנים 175-153 לפנה"ס: כל כהן שלא הצליח לספק את המסים למלך, הוחלף באחר. העם הלך והתרושש כתוצאה מהמסים הגבוהים, ומוסד הכהונה הגדולה – הסמכות הפוליטית החשובה ביותר ביהודה דאז, ולמעשה ראש האומה היהודאית – הלכך והתערער. באוירה כזו, אחת ממשפחות הכהונה, זו של מתתיתיהו ובניו, החליטה להשתלט על הכהונה הגדולה וחברה להמוני העם שזעמו על ניצולם הכלכלי.

ומכלכלה לתיאולוגיה. מבחינת יאן וילם ואן הנטן, חוקר דתות שכתב את הספר "The Maccabean Martyrs as Saviours of the Jewish people: A Study of 2 and 4 Maccabees", סיפור המאבק המזוין של המקבים בסלווקים אינו הנקודה המשמעותית והחידוש החשוב של ספר מקבים ב', אלא דווקא היהודים שבוחרים למות בידי השליטים ההלניסטים ולא לעבור על מצוות הדת – אישה אלמונית ושבעת בניה (שדורות לאחר מכן תזכה לשם "חנה") ושני גברים זקנים, אלעזר ורזי. המרטיר – אותו אדם שבוחר למות "על קידוש השם" מתוך תקווה לתחייה שלאחר המוות במלכות הצדק של אלהים לאחר סיום מלכות הרשע הנוכחית – הוא שמאפשר את נצחונות המקבים בשדה הקרב. למעשה, אלה הם קורבנות אדם שמעלה האומה היהודאית על מזבח האל כדי לפייס אותו, וכשריח הניחוח של הקורבנות עולה לאפו, הוא מתעשת ונותן את הנצחון בידי יהודה המקבי ואחיו. ספר מקבים ב' הפך לספר אהוב במיוחד על נוצרים שהפכו את היהודים האדוקים האלה לקדושים בעלי פולחן נוצרי מכובד בעולם העתיק, והעלה על בימת ההיסטוריה את הדמות ההיפר-מוסרית המאיימת שעדיין נצפית במחוזותינו – השאהיד.

christian_martyrs

כפי שהשושלת החשמונאית כולה, בהיותה בשלטון, "התייוונה" – מושג בעייתי כשלעצמו במחקר בן זמננו – כך גם חג החנוכה, לפי ואן הנטן, הוא בכלל חג "מיֻוון", שנוצר לפי הדגם של פסטיבלי הישועה (soteria feasts) של העולם היווני: ייסוד חג לציון הצלת העם בידי האל. ספר מקבים ד', שנכתב כמאתיים שנים אחרי ספר מקבים ב', בסביבות שנת 100 לספירה, עוסק, אגב, רק במרטירים היהודים, ו"מיָוון" גם אותם כהוגן – שם, כמו כל אדם יווני טוב ומתורבת, הם יצורים תבוניים לעילא שמתים כדי לא להפר את החוק (ה-nomos) אל מול מלך עריץ וקפריזי, וכך, הם נוהגים לפי אמות המידה של הפילוסופיה הסטואית היוונית.

בתרבויות שונות קיימים מיתוסים על-זמניים שבאמצעותם מסבירים לעצמם בני התרבות את האירועים ההיסטוריים השונים. המצרים הקדמונים האמינו במאבק על-זמני בין כוחות הטומאה וכוחות הצדק הקוסמי, וכל אירוע היסטורי התפרש על פי התבנית הבסיסית הזו (גם סיפור יציאת מצרים של היהודים, אבל על זה – בפסח); אצלנו הסיפור שחוזר על עצמו הוא שמישהו רצה להשמיד אותנו – עמלק, המן, היוונים, הרומאים, הנאצים, הפלסטיניות מעזה שרוצות ללמוד מגדר בגדה המערבית – ואנחנו חמקנו מידיו בכוחות האל או בכוחות עצמנו (או שניהם). אני מקווה שמחקרים היסטוריים שמערערים על ההתגלמויות הספציפיות של המיתוס (אולי לא ברמה של הכחשת שואה…) יכולים לחלץ אותנו ממבנה החשיבה הזה, מבנה חשיבה קשיח, שאולי היו לו פונקציות הישרדותיות חשובות בדורות הקודמים, אבל קפיאתו על שמריו והשתמרותו כפי שהוא, במדינה כובשת בעלת אחד הצבאות החזקים בעולם, הוא פשוט מסוכן.

בוגרים גאים של מערכת החינוך הישראלית בענתות, בעיקר בדקה ה-1:30.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , , , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

18 תגובות על מי רוצה בכלל להקריב חזיר בבית המקדש?: מחקרים חדשים על מרד המקבים

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    מאיפה התמונה במרכז הכתבה?

    • אלירן הגיב:

      זו תמונה שרצה בפייסבוק אחרי יום הזכרון שנה שעברה, ונכתב שהיא צולמה בגן ילדים בחולון

      • בגן ילדים יודעים לקרוא??? אתה קצת מגזים עם ההטיית מחשבה המרומזת

      • אפרים אבי נדב הגיב:

        אתה בעצם מאמת את הסיפור המקבי המקובל שאנחנו למדנו בבית הספר, אלא שאתה רק מנסה להוריד ממנו את ההילה של מהפיכה שיש עימה גם הילה של דת. בכל מקרה תטודה על שהבאת עוד פן של היסטוריונים חדשים שלא מצליחים לשכתב את ההיסטוריה כך שתתאים לתפיסתם הפוליטית המתקדמת מהר מדי.

    • דן סגל הגיב:

      כנסו ואספר לכם האמת על צהל…

      ידוע כבר מזה שנים שצה”ל הוא בית זונות אחד הכי גדול של מדינת ישראל. אלא שעד עתה היו הדברים מתרחשים בבסיסים עצמם, כאשר מי שחשוף להם הם החיילים והחילות הזונות בלי שום בושה המשרתים שם. המדיה בעולם התמלאה בזמן האחרון בצילומים של חיילות חרדקו”ת החושפות את מערומיהן לפני העולם כולו כולל הערבים המביטים בשקיקה ביהודיות הפושטות את מדיהן בלי שום בושה, וזה נגד השם והתורה.מופיע צילום המתפרסם באתר מדיה מערבי. שם הוא מתפרסם כאשר מלוא ערוותן של הזונות הצה”ליות החרדקו"ת פרוסה על כל העמוד. הם כמובן חתכנו והשארנו רק את פרצופיהן המטושטשים.

      צה”ל הוא הצבא היחיד בעולם שבו קיים גיוס חובה לנשים פרוצות שיקסעס ולבני ישיבה. פרי מדיניות מכוונת של המנובל בן גוריון שבכך רצה להזנות את בנות ישראל בן בנו של זמרי, בעיקר אלו שהגיעו מארצות אסיה ואפריקה ובכך לנתן אותן משורשיהן היהודים.

      בהתאם למדיניות של המפד”ל ההיסטורית, בעלת הברית הנאמנה של בן גוריון במסע השמד שלו נגד העם היהודי – והחרדים- הם אף שלחו את בנותיהן לצה”ל. בכל אופן הדבר גיוס ממש לצבא נעשה במספרים קטנים בעוד רובן הצטרפו ל”שירות לאומי”, שגם זה הוכרז ע”י גדולי ישראל כיהרג ובל יעבור ואסור לדעת "כל" הרבנים.

      לא עוד. היום אנו מתבשרים באתרי האינטרנט על גידול משמעותי במספר הבנות הד”ליות המצטרפות כבשר טרי וערום היישר לבית הזונות של גיוס ישירות לצה”ל -הישראלי, גם בלי המסווה של “שירות לאומי” רק כדי להכשיל בני הישיבות.

      סיבה אחת לכך היא: כסף. כותב : “הסיבות ללחץ בקרב ראשי הארגונים החינוכיים בציונות הדתית מרובות: ארגוני השירות הלאומי מתוקצבים לפי כמות הבנות הזונות הערומות, המשרתות בהם, וירידה במספרן תוריד גם את התמיכה הממשלתית”.

      אם עד כה היו שולחים רק האדוקים בעבודה הזרה הד”לית את בנותיהם לזנות בצה”ל מתוך אידיאולוגיה של הזדהות עם התנועה הציונית האוטו-אנטישמית – היום מצטרפים אליהם רבים כמו החרדקי”ם עבר תמורה כספית. לא עוד אידיאולוגיה – הם שולחים את בנותיהן ובניהם החרדקי”ם/ת לזנות תמורת אתנן כספי.

      כותב עוד שם, כי “ראשי מוסדות חינוך דתיים (כלומר דת הסרוגים) מדווחים כי ישנה זליגה של בוגרות האולפנות והתיכונים הדתיים לכיוון שירות בצה”ל – מגמה אשר מסתמנת כגדולה בהרבה יותר מבעבר כדי לצרף אותם לזנות. למעשה יותר ויותר בנות מן הציבור הסרוג המסריח מתגייסות לצה”ל השמד והזנות ומצטרפות כבשר טרי לבית הזונות הגדול של המדינה.

  2. רוני ה. הגיב:

    רשימה קצת פולמוסית. אני לא מכיר מספיק את העובדות כדי לפתח דיון בנושא, אבל הדברים לא מספיק משכנעים וקוהרנטיים בעיניי. יש לי הערה אחת ושאלה אחת.
    ההערה היא לגבי המילה "שמד". המקור שלה הוא בארמית בפועל שְׁמַד שפירושו "כפה על אדם להמיר את דתו". אני חושב שהשאלה האם השורש שמ"ד של הפועל הזה הוא אותו השורש כמו במילה "השמדה" היא שאלה פתוחה במחקר הלשוני. לא הייתי פוסל את האפשרות הזאת על הסף.
    השאלה שיש לי היא לגבי הטענה '"התייוונה" – מושג בעייתי כשלעצמו במחקר בן זמננו'. אשמח לשמוע מה בעייתי במושג הזה. תודה.

    • אלירן הגיב:

      לגבי המילה "שמד": ייתכן מאוד שבתקופה בה נכתב לראשונה על הגזירות שהיו "גזירות שמד" זו הייתה המשמעות של המילה. אני לא בטוח שהיה לבני אדם אז מושג שאפשר בכלל להשמיד עם שלם, כי לא היו לכך את האמצעים הטכנולוגיים הדרושים ולכן זה לא היה באופק המחשבתי שלהם. וממילא מבחינות מסוימות, להמיר דת לקבוצה שלמה זה להשמיד אותה כקבוצה (יכול להיות דבר חיובי או שלילי). בכל אופן, הגזירות לא מתוארות כ"שמד" בספרי המקבים אלא בספרות המאוחרת יותר, לא יודע בדיוק מתי, כך שניתן להניח שהייתה השלכה מאוחרת של תפיסות ההווה על פירוש העבר.

      לגבי ההתיוונות: זו באמת סוגיה רצינית ולא רציתי להיכנס אליה. אי אפשר לומר שרק חלק מהעם התיוון או להסתכל על זה כדבר שלילי. שאילה בין תרבויות קיימת תמיד, ולעתים קרובות השאילה היא לא סימטרית כי יש יחסי כוח בין הקבוצות התרבותיות האלה. הרבה דברים שנראים לנו היום כיהודיים מאוד הם תוצר של התיוונות (סדר פסח שבנוי כמו הסימפוזיון; הסנהדרין שמשמעותה ביוונית "לשבת ביחד"; ישנם חוקרים שרואים אלמנטים מהתנ"ך כמו סיפור יפתח כשאילה תרבותית מיוון, מסיפור אפיגניה באאוליס) או תוצר של מגעים בין תרבותיים קדומים יותר ("התבבלות" למשל בנוגע לחגי תשרי, "התמצרות" במנהגים אחרים). תרבויות הן ישויות נזילות, עם גבולות פרוצים ומשא ומתן מתמיד בינן לבין אחרות. כל תושבי יהודה שינו משהו בתרבותם עקב המפגש עם התרבות היוונית, כל קבוצה אולי הושפעה בצורה אחרת ובספירות אחרות; הנקודה היא שהזרם ההגמוני דאז, החל מהחשמונאים, החליט במה לגיטימי "להתיוון" ועדיין ניתן להיקרא יהודי ובמה זה לא לגיטימי ויש להקיא את האדם הזה מכלל העדה. אנחנו לא חייבים לקבל את העמדה של הצד החזק והמנצח של אותם הימים שהשתיק קולות אחרים. אפשר לחשוב עלינו היום ביחס לתרבות אמריקאית: כולנו עברנו אמריקניזציה והתמערבות בצורות שונות, מתנחלים (עם משיחיות של ימין אמריקאי) כשמאלנים (עם אידיאולוגיה "נאורה" ו"דמוקרטית"), אבל יש כאלה שיש להם את הכוח להגיד מהי התמערבות ואמריקניציה לגיטימית ואיזו התמערבות הופכת את המתערב לבוגד ועוכר ישראל.

      • רוני ה. הגיב:

        תודה, אני מסכים בסך הכל עם הדברים. בוודאי השימוש במילה "מתיוון" ככינוי גנאי בימינו נשמע לי מגוחך שלא לומר ילדותי. בכל אופן אם מסתכלים על ההתיוונות כמושג רציף שפירושו קבלת השפעות תרבותיות יווניות במידה זו או אחרת ולא כמאפיין דיכוטומי של אדם כ"יהודי" או כ"מתייוון", הרי שהמושג נכון ולגיטימי לדעתי ולא הייתי פוסל את השימוש בו.

      • אפרים אבי נדב הגיב:

        האם לרגע חשבת שיכול להיות שהסיפור היווני הוא דווקא תוצר של הסיפור הישראלי על יפתח. שהרי הסיפור של יפתח מתקיים כ-600 שנים לפני סיפור אפיגניה באאוליס, והוא סופר בקרב הישראלים מפה לאוזן ונרשם לראשונה חרס קרוב לודאי במאה ה-10 לפנה"ס. האם יתכן שגווי הים של סיסרא שהובסו ע"י דבורה בסוף המאה ה-12 לפנה"ס וחלקם המשיך להתגורר בואדי עירון ומישור הכרמל, ושעמדו בקשר מסחרי עם גויי הים שבים האגאי הם שהעבירו את הסיפור הלאה והכניסוהו לתרבות היוונית?

  3. אמיר הגיב:

    דבר ראשון – כמורה חילוני במערכת החינוך הממלכתית הרגילה, אני אומר לך שאני מתחיל את השיעורים שלי בכיתה י' בנושא בית שני בהסבר על אמריקניזציה- ומסביר להם תמיד (כולל דיון בשבוע שעבר בכיתה י"ב…) שכולנו מתייוונים…גם המערכת עצמה מנסה להראות את היופי בתרבות יוון ומלמדת לבגרות על סינקרטיזם והכלה של התרבויות השונות. בנוסף מוסבר שאנטיוכוס במעשיו היה המנהיג ההפוך לתרבות היוונית וכיוניו "אפימנס"- המשוגע- הגיע ממקום זה- לא נתפס בעיני היוונים או כל גורם אחר ולא התקבל על אף אחד הרעיון של כפייה דתית, ולכן פעולותיו נתפסו כ"משוגעות". עד כאן תמיכתי במערכת…עם זאת הכנתי דף מיוחד לתלמידי שבו אני מנסה[למרות שאני מודה שאינני בר סמכה לא ביהדות ולא בהלניזם -התארים שלי לא עוסקים בהיסטוריה של יוון או ישראל העתיקה] לערוך השוואה בין תרבות יוון כפי שהיא מוצגת בספר הלימוד לבין מה שאני מכנה "ההלניזם במבט מורכב", ובין היהדות כפי שהיא מוצגת בספר הלימוד לבין מה שקראתי לו בטבלה "יהדות במבט ביקורתי". אשמח אם תפיץ דף זה למורים נוספים ותפתח את הנושא לדיון- אצרף את המייל שלי ותוכל לשלוח לי מייל כדי שאצרף לך את הקובץ… ורק לסיום- כדי שלא תחשוב שאני ממש בעדך והכל בסדר- אני בפירוש חושב שיש מקום לקיר היה מבית הספר היסודי שבו מתוארים הקמים עלינו- תקשיב קצת לחאלד משעל, תקשיב למטיפים באום אל- פחם, תקשיב לאחמדיניג'ד ולנסראללה- ויכול להיות שיש בעיה עם אותו ערבי נחמד שרוצה להניף את דגל פלשתין. כן- הנאצים רצו להרוג אותנו. תשאל את סבא שלי.אופס, אל תשאל אותו כי הם הרגו אותו…כן, היוונים בימי אנטיוכוס כנראה ביקשו להשמיד אותנו וליוון אותנו בכפייה- גם אם לא הכריחו אותנו להקריב חזירים במזבח אלא רצו שנתייוון בצורה מהירה יותר מהתהליך האיטי שחל ביהודה. אז נכון שזה עשוי בצורה לא פוליטקלי קורקטית שאף גורמת לגיחוך על הלאומנות הילדותית- אבל זהו בית ספר יסודי…בתיכון אני לא תולה כאלו דברים על קיר הכיתה שלי…

    • אלירן הגיב:

      הכינוי הרווח לאנטיוכוס הרביעי היה אפיפנס, שאומר "התגלות האל" (אפיפניה). הכינוי אפימנס הוא כינוי סאטירי שנגזר מהכינוי הראשון ונוגע להתנהגות קפריזית ואקצנטרית אבל לא להפרה בוטה של ערכים יווניים מרכזיים.

      אין לי כוח להתווכח לגבי אינדוקטרינציה של ילדים למיליטריזם, גזענות ופרנואידיות קולקטיבית. מה זה משנה אם בתיכון עושים את זה בצורה מעודנת יותר וממילא מכניסים לכיתות קצינים שמרצים על כמה טוב להתגייס ולשלוט באוכלוסיה אזרחית.

      זה שהדברים קרו בתקופות מסוימות (מוזר שחשבת שאני קורא להכחשת שואה) לא אומר שחייבים להשליך את העבר הקרוב על העבר הרחוק, ובטח זה לא אומר שהם נידונו לקרות שוב ושוב בעתיד. בהקשר לקישור בין הנאצים לערבים רק אצטט (בערך) את האמירה של חנה ארנדט לאחר שישראל חידשה את הקשרים עם מערב גרמניה: "בעיני היהודים כל הגרמנים נוקו מהאשמה, רק המופתי נותר נאצי".

      • אף אחד לא אמר שאתה קורא להכחשת שואה אך מאחר שאתה מאמין למתמחה בהווי יווניתי יותר משאתה מאמין לאבא שלך..(דוגמה בעלמא) משתווה אצלי להכחשת שואה

      • אמיר הגיב:

        חס וחלילה לא האשמתי בהכחשת שואה אלא בתובנות שלה… העובדה שהיום אנו יושבים בארצנו ומתייחסים לניצולי דרפור כמו שאנו מתייחסים היא הכחשת שואה גרועה מהפוסט שלך… מוזר לי שאתה חושב שהשואה היא היסטוריה רחוקה כאשר רק בחודש האחרון העבירו אלפי פלשתינאים (לא "קומץ"…) את המסר שאנחנו שאומר שאנחנו לא ממש רצויים כאן. לפעמים שווה להקשיב לאנשים- יכול היה להיות יותר טוב בארץ שלנו אם היינו מקשיבים לבני בגין שבא אחרי חודש להסכמי אוסלו ואמר לנו מה ערפאת אומר בערבית- אם היינו מקשיבים לו אולי היינו מוכנים יותר לפיגועים שהביאו לרצח לרבין- חוסר הנכונות שלנו לשמוע דברים רעים והרצון הטבעי שלנו לשמוע רק דברים שבא לנו לשמוע (הרבה יותר כיף לשמוע מישהו שמחמיא לך, אומר לך שאתה יפה או שהוא אוהב אותך ממישהו שאומר שאתה מכוער…) מובילה אותנו לשגיאות ולמצב שאנו מופתעים. אני חושב שתמיד צריך לזכור את "נאום השלום" של היטלר ואת הסכם מינכן ולהיזהר שההיסטוריה לא תחזור על עצמה. אין זה אומר שצריך לחיות בפחד בלתי פוסק – זה פשוט אומר לא להיות תמים בצורה מסוכנת…
        ולנושא אחר- העובדה שאתה חושב שלא ראוי להביא קציני צה"ל ולהכין תלמידים לצבא לא ברורה לי- האם אתה חושב שלא ראוי שיהיה לנו צבא? האם אתה חושב שאנשים צריכים להגיע ללא ידע למקום חדש, במקרה הזה מקום שונה מכל מה שחוו בעבר? האם אתה לא מתכונן לפני נסיעה לארץ חדשה ולא לומד עליה כלום? כמי שערך שנים הרצאות ב"למטייל" וניסה להכין את האנשים בצורה הטובה ביותר שלהם לטיול במזרח או בדרום אמריקה- כדי שייהנו ממנו ככל האפשר- גם בעניין זה אני מנסה לעזור לאנשים להתכונן למשהו אחר בחיים…האם אתה חושב שלא ראוי שיבואו קצינים לבתי הספר וינסו לעשות הכל במטרה להקל על הגיוס, לעזור לעבור את המבחנים בצורה הטובה ביותר ולהיות מוכנים לשרות הצבאי? אני מסכים שחייבים לדבר על דברים ולכן אני מביא לבית הספר שלי גם את "פורום המשפחות השכולות" במסגרתו יושבים התלמידים עם פלשתינאים ויהודים ממשפחות שכולות משני הצדדים, ומבינים שאין להם זנב וקרניים ושלא כולם רוצים להרוג אותנו- אבל זה לא אומר שאני יכול להביא אותם ואסור לי להביא קצין שיסביר להם על האופציות שיהיו להם בצבא ולאיפה מתאים לכל אחד להתגייס, או קצין שעושה יום שלם של הכנה לצו הראשון כדי שיהיה להם שרות משמעותי והם יפיקו ממנו את המקסימום- ושהצבא יוכל לנצל את כישוריהם בצורה הטובה ביותר ולגלות את נקודות החוזק שלהם ולא "יתבזבזו" לי תלמידים שלאחר הגיוס נפלטים מהמערכת המפגרת שנקראת "צה"ל " ואם שירתת במערכת זו אני לא צריך להרחיב…
        מקווה שעניתי לפחות לחלק מהדברים, ובכל מקרה תודה על הפוסט המעניין- אני מאמין שאזכיר אותו בשנה הבאה שאלמד על חנוכה ויוון בכיתות שלי

    • שפתי כהן-יגאל כהן הגיב:

      מפחיד שהאיש הזה הוא "איש חינוך", מדובר בכהנונאצי פר אקסלנס.

      • אפרים אבי נדב הגיב:

        תשאל את גרושתך השניה מה דעתה על גרושתך הראשונה ותגיע לאותה תוצאה.
        אי אפשר לסמוך עליך.

  4. חגי הגיב:

    הפוסט ממש מעניין. הייתי מוסיף לדיון את המקורות הרבים שמרמזים שלמעשה חג החנוכה היה קיים הרבה לפני מלחמת החשמונאים כחג חורף שמסומל באמצעות אור הנרות. למשל הנביא חגי שמקבל נבואה שקשורה למקדש ב"עשרים וארבעה לחודש התשיעי", כלומר בתאריך שהיום אנחנו מכירים כחנוכה. או את התלמוד במסכת עבודה זרה שמתאר חג חורף שנמשך שמונה ימים ולכאורה לא קשור לחנוכה.
    השכלתי! תודה אלירן.

  5. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    פוסט מאלף, תודה!

    לגבי אפימנס, עוד בימי באוניברסיטה ( דווקא בלימודי היסטוריה כללית) קראתי תיעוד בתעודות רומאיות שלאחר ביקור ברומא, אותו אנטיוכוס נהג לחקות את הנוהג הרומי בזמן בחירות, ונצפה מסתובב לו באנטיוכיה ומחזר אחר קולות של בוחרים, מעשה די מוזר בהתחשב בעובדה כי הוא היה מלך, והבחירות היו רק בדמיונו הפרוע.
    ומכיוון שלצערנו אנו מכירים שליטים אקסצנטריים במחוזותינו, אי אפשר לשלול לחלוטין כי טירוף שכזה יכול להוביל לאי סובלנות דתית…

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s