מי רוצה בכלל להקריב חזיר בבית המקדש?: מחקרים חדשים על מרד המקבים

בקיץ האחרון עברתי תהליך התיוונות מזורז, ובמסגרתו ראיינתי את ולאסיס רסיאס, אחד ממנהיגי הזרם הניאו-פגאני ביוון שמבקש להחיות את הדת היוונית העתיקה. בראיון הוא תקף את הדתות המונותיאיסטיות, ובראשן הנצרות, על חוסר סובלנותן והשאיפה התמידית של מאמיניהן להפיץ אותן בכוח, יומרה מסוכנת ואלימה שהדתות הפוליתאיסטיות לא שותפות לה. כששאלתי כיצד הוא מסביר את המסורת היהודית לפיה אנטיוכוס "הרשע", המלך ההלניסטי, ניסה להעביר את היהודים מדתם ולכפות עליהם את הפולחנים היווניים, הוא ענה מיד – כנראה ציפה שאשאל אותו על כך –שלדעתו מהלך כזה, מנוגד כל כך למסורת הפוליתאיסטית הסובלנית, נבע מרצונו של אנטיוכוס להגן על היהודים המתיוונים, שכבר הפכו למעשה ליוונים כמוהו, משאלה הותקפו על ידי היהודים ששמרו על מסורת אבותיהם.

ההסבר של ולאסיס אולי מוגזם בכך שהוא מהפך לחלוטין את היוצרות של הסיפור המסורתי היהודי, אך הוא אינו היחיד שההיכרות עם התרבות היוונית העתיקה גורמת לו לפקפק בסיפור. מחקרים היסטוריים חדשים שופכים אור על מרד המקבים (168-163 לפנה"ס),ואין מתאים יותר מחנוכה כדי לקבץ כמה מהם לפוסט.

אבל קודם כל, פסקה אחת על למה בכלל כדאי לשפוך אור על הנושא הזה. האופן בו לומדים במערכת החינוך הממלכתית על מרד המקבים עשוי לסמר את שערותיה של כל סטודנטית להיסטוריה וכל מי שקרא טקסט אקדמי כלשהו שפורסם על הנושא בעשרות השנים האחרונות. למשל, תלמידי כיתות ו' לומדים בפשטות ש"המרד פרץ בעקבות גזרות השמד שהוטלו על היהודים" אותן המתיוונים "קיבלו בשמחה" (אין כמו שמחה לאיד של "יהודים שונאי עצמם" לתבל כל סיפור, היסטורי או עכשווי), ומי שתוהה מהן גזרות השמד מקבל על כך הסבר בהיר בסיכומים של תלמידי כיתה י' שלומדים על הנושא: "מטרת גזרות השמד שגזר אנטיוכוס ה-4 על העם היהודי ביהודה הייתה להשמיד את העם היהודי", משל אנטיוכוס ויועציו התכנסו בוילה על שפת אגם וגיבשו "פתרון סופי". נראה שחומר הלימוד של בתי הספר התיכוניים מתבסס על קריאה נאיבית למדי של ספרי מקבים א' ו-ב', המקורות העיקריים על המרד, תוך התעלמות מכך שאלה יצירות אידיאולוגיות, שלא לומר תעמולתיות, עם לא מעט קונבנציות ספרותיות והגזמות כראוי לספרות של התקופה. לא ברור אם קבצי ההוראות למורים והסיכומים של התלמידים, שמעבים את המקורות ההיסטוריים הדלים בשלל פרטים סנסציוניים, אכן משקפים את מה שקורה בשיעורי ההיסטוריה. כך או כך, בסופו של דבר התלמיד שיוצא ממערכת החינוך הממלכתית מקבל מושג מעורפל, אך מעוות למדי, על מרד המקבים והתקופה ההלניסטית; והוא עשוי לפתוח גן ילדים ולהכין יחד עם דור המחר את הפינה האמנותית הבאה:

אז נתחיל עם הפיל שבחדר: גזירות אנטיוכוס. אביגדור צ'ריקובר כבר היפך בספרו משנת 1959 את סדר הגורמים: מרד המקבים, שנבע לשיטתו ממתחים חברתיים בין האריסטוקרטיה המתיוונת והמון העם המסורתי, הוא שהוביל לגזירות הדתיות. אולם במאמר "Plotting Antiochus’s Persecutions" משנת 2004, סטיבן ויצמן התרחק מדיון בגזירות עצמן והתמקד באופן בו הן מיוצגות בטקסטים הספרותיים שמספרים עליהן – ספרי המקבים וספר דניאל. מסקנתו היא שתיאור הגזירות מושפע מקונבנציות ספרותיות שרווחו בתרבות הבבלית אליה הייתה קרובה התרבות היהודאית באותה התקופה, ובעיקר מטופוס ספרותי אחד: האדרתו של מלך חדש ותיאורו כמשיב הסדר הדתי על כנו, לאחר שהמלכים הקודמים פגעו במסורת והביאו לכאוס. במקרה הזה, היו אלה בני השושלת החשמונאית שתיארו את יהודה המקבי ואחיו כמושיעי העם ביהודה כדי להעניק לגיטימציה לשלטונם, ומסיבה זו, קודמיהם ההלניסטים תוארו כמחללי קודש. מקבילה מעניינת מספרות המזרח שמביא ויצמן היא זו של המלך הבבלי נבונידוס (556-539 לפנה"ס) שמיוצג בטקסטים האוהדים אותו כמגן המסורת הבבלית ופטרון הפולחנים הדתיים, ואילו בטקסטים העוינים – שמהללים את השליט שהחליף אותו, כורש הפרסי – הוא מתגלה כרשע לא פחות מאנטיוכוס. כל מאפייני הרדיפות הדתיות שכביכול ביצע אנטיוכוס – ביזת המקדש, התערבות במועדים ובזמנים המקודשים, הפרת חוקי טומאה וטהרה, התערבות בתשמישי הפולחן, הקדשת המזבח לאל אחר, ועוד – כל אלה הם חלק מרשימת המכולת הרגילה של כותבים מהמזרח הקרוב שביקשו לשלול את הלגיטימיות של השליט הקודם וכך להצדיק את עלייתו לשלטון של המלך החדש, שמתואר כמי שהשיב את הצדק האלוהי המופר.

את הניתוח הספרותי הזה קושרת סילבי הוניגמן, היסטוריונית מאוניברסיטת תל אביב, לדיון במאורעות ההיסטוריים עצמם. בספר שעתיד לצאת בקרוב: "The Judean Rebellion against Antiochos IV: A Historical Interpretation based on a revised Literary Analysis of 1 and 2Mac (200 – 164 BCE)", הוניגמן טוענת שתיאורי הרדיפות הדתיות היו דרכם של תושבי יהודה להתמודד עם הטראומה הקשה של דיכוי המרידה הצבאית בידי אנטיוכוס. בקריאה זהירה של המקורות ובאמצעות היכרות עם תרבויות התקופה, חלק מרכיבי הרדיפות מתגלים כלא סבירים בעליל. למשל, נהוג לחשוב כי בין השיקוצים שהביאו עמם היוונים נכללה הקרבת חזיר במזבח של בית המקדש, ואילו לאור תפיסות פוליתיאסטיות עתיקות, כמו אלה שהחזיקו בהם ההלניסטים, אין שום אפקטיביות בהקרבת חזיר על מזבח של אל כלשהו שמצווה להימנע מחזיר – אמנם מכבדים אלים רבים, אך יש לכבד כל אל לפי המסורת של מאמיניו. השיקוצים הללו מתגלים דווקא כמעין אי הבנות, שכן הקרבת קורבנות מזמינה דקדוקים מחמירים, וכל סטייה מההלכה הנכונה תחת המלך הזר – למשל, הקרבה לא נכונה של חיה כשרה, כמו שור או כבשה – יכולה להתפרש כסכנה דתית וחטא בפני האל. הוניגמן טוענת שאנטיוכוס לא ביצע שום רפורמה פולחנית, ומכאן, שגם לא היו רדיפות. ומה לגבי אלה שנרדפו, ברחו למערות במדבר לשמור על חוקי הדת ונטבחו בידי ההלניסטים? הנמלטים הללו היו מורדים יהודאים שהסתתרו במערות וניהלו משם לוחמת גרילה, כפי שעשו יהודים גם דורות לאחר מכן, במרידותיהם ברומאים; משנוצחו על ידי חיילי אנטיוכוס, הפסדם המוחץ והמשפיל תואר כרדיפות דתיות, כדי לתת לפרשה משמעות דתית שתסייע להתגבר על הטראומה. ההכרח להקריב חזיר, האיסור על שמירת שבת – כל הגזירות הדתיות שכתבו עליהן דורות לאחר המרד כדי לתת לו פשר ומשמעות, נגעו שלא במפתיע דווקא לסממנים בולטים שהבחינו את העם היהודאי משליטיהם ההלניסטים. סיפור הרדיפות הדתיות נראה ייחודי להיסטוריה היהודית, ולכן התנהגותו של אנטיוכוס נתפסה כאניגמטית בידי דורות של חוקרים, אך הדבר הייחודי פה, לפי הוניגמן, הוא העובדה שקולם של קורבנות דיכוי המרד נשמע ומגיע לאזנינו: להבדיל מעמים רבים שתעודותיהן הספרותיות מאירועים דומים נעלמו, הספרות היהודאית נשמרה על ידי קרוביהם-יריביהם, הנוצרים.

ובכל זאת, מדוע פרץ המרד מלכתחילה? לפי הוניגמן היו אלה שינויים במערכת גביית המסים באימפריה הסלווקית, ממלכתו של אנטיוכוס, יחד עם התערערות מעמד הכהונה הגדולה ביהודה, שהיוו את הרקע למרד המקבים. כתובת אבן משנת 178 לפנה"ס מתארת את החלטתו של המלך סלווקוס הרביעי, קודמו של אנטיוכוס, למנות כהן גדול חדש למחוז של סוריה ופיניקיה, הסמוכות ליהודה. מינוי כזה, שניתן להניח שהיה חלק מגל גדול יותר של רפורמות במקדשי האימפריה, נועד להבטיח למלך חלק גדול יותר בהכנסות המקדשים, שהיו לא רק מוסדות דתיים אלא גם מרכזי גביית מסים ושמירת אוצרות של הקהילות שהאמינו בקדושתם. כל מיני יהודים "מתייוונים", שמופיעים בספרי המקבים רק כדי לבזוז את המקדש ולהעביר אוצרות למלך, מתבררים כעת כפקידים של המלך, כהנים זוטרים שמונו כמפקחים על ביצוע הרפורמה של סלווקוס. משלא הצליחה משפחת הכהונה הגדולה, בית חוניו, לספק את דרישותיו הכלכליות ההולכות וגדלות של המלך, מינוי מפקחים מקרב הכהונה הזוטרה כבר לא הספיק, ואנטיוכוס, ממשיכו של סלווקוס שניהל מלחמה נגד מצרים והזדקק למשאבים כלכליים רבים, גמר אומר להפיל את בית הכהונה הסרבן ולהעלות במקומו כהן גדול חדש – זה שיצליח לשלם את המס שדרש. הדרישות הכלכליות הההולכות וגדלות מסבירות את התחלופה המהירה של הכהנים הגדולים בתקופת המרד – 5 כהנים גדולים בשנים 175-153 לפנה"ס: כל כהן שלא הצליח לספק את המסים למלך, הוחלף באחר. העם הלך והתרושש כתוצאה מהמסים הגבוהים, ומוסד הכהונה הגדולה – הסמכות הפוליטית החשובה ביותר ביהודה דאז, ולמעשה ראש האומה היהודאית – הלכך והתערער. באוירה כזו, אחת ממשפחות הכהונה, זו של מתתיתיהו ובניו, החליטה להשתלט על הכהונה הגדולה וחברה להמוני העם שזעמו על ניצולם הכלכלי.

ומכלכלה לתיאולוגיה. מבחינת יאן וילם ואן הנטן, חוקר דתות שכתב את הספר "The Maccabean Martyrs as Saviours of the Jewish people: A Study of 2 and 4 Maccabees", סיפור המאבק המזוין של המקבים בסלווקים אינו הנקודה המשמעותית והחידוש החשוב של ספר מקבים ב', אלא דווקא היהודים שבוחרים למות בידי השליטים ההלניסטים ולא לעבור על מצוות הדת – אישה אלמונית ושבעת בניה (שדורות לאחר מכן תזכה לשם "חנה") ושני גברים זקנים, אלעזר ורזי. המרטיר – אותו אדם שבוחר למות "על קידוש השם" מתוך תקווה לתחייה שלאחר המוות במלכות הצדק של אלהים לאחר סיום מלכות הרשע הנוכחית – הוא שמאפשר את נצחונות המקבים בשדה הקרב. למעשה, אלה הם קורבנות אדם שמעלה האומה היהודאית על מזבח האל כדי לפייס אותו, וכשריח הניחוח של הקורבנות עולה לאפו, הוא מתעשת ונותן את הנצחון בידי יהודה המקבי ואחיו. ספר מקבים ב' הפך לספר אהוב במיוחד על נוצרים שהפכו את היהודים האדוקים האלה לקדושים בעלי פולחן נוצרי מכובד בעולם העתיק, והעלה על בימת ההיסטוריה את הדמות ההיפר-מוסרית המאיימת שעדיין נצפית במחוזותינו – השאהיד.

כפי שהשושלת החשמונאית כולה, בהיותה בשלטון, "התייוונה" – מושג בעייתי כשלעצמו במחקר בן זמננו – כך גם חג החנוכה, לפי ואן הנטן, הוא בכלל חג "מיֻוון", שנוצר לפי הדגם של פסטיבלי הישועה (soteria feasts) של העולם היווני: ייסוד חג לציון הצלת העם בידי האל. ספר מקבים ד', שנכתב כמאתיים שנים אחרי ספר מקבים ב', בסביבות שנת 100 לספירה, עוסק, אגב, רק במרטירים היהודים, ו"מיָוון" גם אותם כהוגן – שם, כמו כל אדם יווני טוב ומתורבת, הם יצורים תבוניים לעילא שמתים כדי לא להפר את החוק (ה-nomos) אל מול מלך עריץ וקפריזי, וכך, הם נוהגים לפי אמות המידה של הפילוסופיה הסטואית היוונית.

בתרבויות שונות קיימים מיתוסים על-זמניים שבאמצעותם מסבירים לעצמם בני התרבות את האירועים ההיסטוריים השונים. המצרים הקדמונים האמינו במאבק על-זמני בין כוחות הטומאה וכוחות הצדק הקוסמי, וכל אירוע היסטורי התפרש על פי התבנית הבסיסית הזו (גם סיפור יציאת מצרים של היהודים, אבל על זה – בפסח); אצלנו הסיפור שחוזר על עצמו הוא שמישהו רצה להשמיד אותנו – עמלק, המן, היוונים, הרומאים, הנאצים, הפלסטיניות מעזה שרוצות ללמוד מגדר בגדה המערבית – ואנחנו חמקנו מידיו בכוחות האל או בכוחות עצמנו (או שניהם). אני מקווה שמחקרים היסטוריים שמערערים על ההתגלמויות הספציפיות של המיתוס (אולי לא ברמה של הכחשת שואה…) יכולים לחלץ אותנו ממבנה החשיבה הזה, מבנה חשיבה קשיח, שאולי היו לו פונקציות הישרדותיות חשובות בדורות הקודמים, אבל קפיאתו על שמריו והשתמרותו כפי שהוא, במדינה כובשת בעלת אחד הצבאות החזקים בעולם, הוא פשוט מסוכן.

בוגרים גאים של מערכת החינוך הישראלית בענתות, בעיקר בדקה ה-1:30.