בחזרה לטוטם

1.

בחודשים האחרונים התחלתי להתוודע לכך שיש קבוצה שאורבת לי ולשכמותי משכבר הימים, מחכה שניפול ומבקשת להתנשא עלינו בכל הזדמנות: אלו הם החלבים, ומסתבר ששוררת איבה עתיקת יומין בינה לבין הדמשקאים, שאני נמנה עליהם מצד אבי, איבה קצת יותר רצינית מהעוינות בין תושבי ירושלים לתושבי תל אביב אבל אולי טיפה פחות דרמטית מזו שבין ישראל לאיראן. כמובן שהאיבה הזו היא מעין פולקלור הומוריסטי, אבל יש לה השלכות ממשיות – למשל, בערים מחוץ לישראל בהן יש קהילות דמשקאיות וחלביות זו לצד זו, כמו מקסיקו סיטי, נישואין בין שתי העדות מתקבלים בסובלנות אפסית, עוד פחות מנישואין של חלבים או דמשקאים עם לא-יהודים או מנישואין שלהם, רחמנא ליצלן, עם אשכנזים. גיליתי את זה כשעבדתי על עבודה סמינריונית על "כתר ארם צובה", ספר תורה עתיק שנשמר בידי קהילת חלב (היא ארם צובה) והועבר לישראל בשנות החמישים. אז הנה תקציר הפרשה של העברת הכתר עם כמה מחשבות על הקשר בינה לבין (חוסר) צדק חברתי, והקשר בין חפצים, אנשים, בניית לאום ופוליטיקה של זהות. נדמה לי, בעצם, שאני מחבב את החלבים האלה אחרי הכל.

2.

כתר ארם צובה הוא ספר תורה מנוקד, עם הערות המסורה בפורמט של קודקס, כלומר ספר ולא מגילה. מסיבות אלה הוא לא קדוש ואי אפשר לעשות בו שימוש פולחני בבית הכנסת על ידי קריאתו בציבור. הוא נכתב בטבריה במאה העשירית על ידי הסופר שלמה בן בויאעא, והמסרן אהרן בן אשר ניקד אותו והוסיף לו את הערות המסורה, שעברו בעל פה מדור לדור, כדי שהספר ישמש מעין מדריך לקריאה נכונה של מגילות התורה הרגילות, שנכתבו ללא ניקוד ושנפלו בהן טעויות מהעתקה להעתקה. לא רק שזהו הנוסח המדויק ביותר של התנ"ך, הכתר הוא גם כתב היד של התנ"ך כולו, שכן מגילות קומראן, שקודמות לו בכאלף שנה, כוללות ספרים שונים מהתנ"ך בנפרד, וספר אסתר, למשל, נעדר מהן לגמרי. אחרי חתימתו בטבריה, הוא נקנה על ידי קראים בירושלים, נבזז על ידי הסלגו'קים או הצלבנים שכבשו את ארץ-ישראל ונקנה מהם על ידי הקהילה היהודית בקהיר. כשהרמב"ם שהה בקהיר וכתב את "משנה תורה" הוא נסמך, לפי המסורת, על כתר ארם צובה. לאחר מכן, כשעבר נכד-נינו של הרמב"ם לחלב, הוא ככל הנראה לקח איתו את הכתר לשם, כי החל מהמאה הארבע עשרה הוא מופיע בעדויות שונות על קהילת יהודי ארם צובה.

נדודי כתר ארם צובה: טבריה-ירושלים-קהיר-חלב-ירושלים

כאמור, הכתר נשמר כל אותם השנים במקום בו כל אלמנט היה קדוש יותר ממשנהו: העיר חלב נקראת כך, לפי האגדה, מכיוון ששם חלב אברהם אבינו את פרותיו; בית הכנסת הגדול בעיר נבנה לפי האמונה המקומית על ידי יואב בן צרויה לאחר שכבש את ארם צובה, והמערה בבית הכנסת בה נשמר הכתר בארון ברזל היא בדיוק המקום בו נגלה אליהו הנביא. הספר שימש פה ושם למטרה המקורית שלשמה נכתב, ולעתים הציצו בו והשוו אליו ספרי תורה אחרים, אך לרוב, ובעיקר בעשורים האחרונים בשהותו בחלב, הוא היה נעול בארון ברזל, ואנשי הקהילה היו מדליקים לפניו נרות ומתפללים מולו, נשבעים בו ומבקשים בקשת שונות, כמו מרפא לעקרות. בכמה מקומות בכתר הייתה כתובה קללה עתיקה: "קודש לה' ברוך שומרו ארור גונבו וארור ממשכנו לא ימכר ולא יגאל לעד ולעולמי עולמים", ויהודי העיר האמינו שברגע שבו ייצא הכתר מחלב, הקהילה היהודית תחרב. אין לדעת אם החלבים אכן האמינו במיתוסים של עצמם, אבל מבחינה עובדתית, כפי שרבים מהם טוענים עד היום, הפגיעה בכתר והעברתו אכן היו כרוכים לבלתי הפרד בחורבן הקהילה.

הכתר היה מקור גאווה ליהודי חלב: הנכס החשוב ביותר של העם היהודי לאחר חורבן בית המקדש – המדריך השלם לקריאה נכונה בדברי האלהים שבתנ"ך – הופקד בידיהם, מכיוון שהקהילה הייתה ידועה באדיקותה הדתית ובחוסנה הכלכלי. בשל חוסן זה היא אף הצליחה להשתקם אחרי פתיחת תעלת סואץ, שזעזעה את מצב המסחר במזרח התיכון, ושלחה את בניה ובנותיה לערי תעשייה ומסחר מרכזיות בעולם – מנצ'סטר ומילנו, מקסיקו סיטי וסאו פאולו, ניו יורק ופריז, טוקיו ובואנוס איירס. החל מסוף המאה ה-19 הפכה הקהילה החלבית לקהילה טרנסלאומית שעוסקת במסחר ובין "סניפיה" השונים עוברים הון להשקעות וחומרי גלם, רבנים ופסקי הלכה, וכן חתנים וכלות בני הקהילה לנישואין. ובתוך כל הסירקולציה הזו, הכתר נותר בארון הברזל – קניין שאסור להעבירו, אובייקט שמקנה יציבות ומאפשר את החליפין של כל יתר הטובין והאנשים בין "סניפי" הקהילה ובינה לבין קהילות אחרות.

דף מכתר ארם צובה

באופן זה חשיבותו של הכתר לא התמצתה עבור יהודי חלב בטקסט שכתוב בתוכו; כחפץ מקודש הוא גילם את הנוכחות של הנשגב והאלוהי במערה ובבית הכנסת בהם שכן. במובנים רבים הכתר תפקד כטוטם עבור קהילת ארם צובה: חפץ שייצג את הרגש הקולקטיבי ושותפות הגורל של חברי הקהילה והשתתף ביצירת הרגש ושותפות הגורל האלו. הכתר גם קישר ביניהם לבין המורשת היהודית העתיקה וכך נתן להם, כקהילה, מעמד סמכותי וארשת כבוד.

3.

בירושלים של תקופת המנדט היו מי שהחלו ללטוש עיניים צפונה לכיוון חלב והאוצר שטמון היה בבית הכנסת הגדול שלה, מתוך התפיסה שבעליו של הכתר הוא העם היהודי כולו. יצחק בן צבי, חוקר קהילות ישראל במזרח ולימים נשיאה השני של המדינה, פיתח אובססיה מיוחדת לכתב היד העתיק הזה, ועשה מאמצים רבים לחקור אותו – אם אפשר, כשהוא נמצא בירושלים. אנשי האוניברסיטה העברית רצו להוציא מהדורה מדויקת ככל האפשר של התנ"ך, שעד כה פרסמו אותו רק נוצרים – זה היה עניין של גאווה לאומית, וניסיון ציוני לתבוע מחדש את ספר הספרים עבור היהודים. מתי פרידמן מתאר בספרו "תעלומת הכתר: המצוד אחר כתב היד החשוב ביותר של התנ"ך" את שליחותו של יצחק שמוש, מרצה מן האוניברסיטה העברית ויליד חלב, שנסע לעיר הולדתו בשנת 1943 כדי לשכנע את נכבדי הקהילה לשלוח את הכתר לירושלים, אך לשווא. חבריו הצעירים בעיר הציעו לגנוב עבורו את הכתר, אבל הוא דחה את הרעיון, וכששב לישראל אמר בנוכחותו בן צבי: "חבל ששלחנו אדם ישר".

התחזקות הציונות בארץ-ישראל והשליחים שהרבתה התנועה לשלוח לקהילות היהודיות בארצות ערב סימנו את היהודים בארצות אלה עבור שכניהם כמשתפי פעולה עם דחיקת הפלסטינים ממולדתם, וכך, לאחר ההצבעה על חלוקת ארץ-ישראל בנובמבר 1947, החלו מהומות כנגד יהודים גם בערי סוריה. איש לא נפגע בחלב, אך חנויות של יהודים נבזזו ובתי כנסת הועלו באש; אחד מהם היה גם בית הכנסת הגדול, בו נשמר הכתר. בבוקר שלאחר השריפה נכנס לחצר השמש, אשר בגדדי, ומצא, בינות לספרי התורה הקרועים והשרופים, בין שברי הזכויות והתשמישים שניצלו מהביזה, גם את הארגז, שהברזל ממנו היה עשוי הגן על הכתר מפני הלהבות ומראהו הפשוט הגן עליו מפני הבוזזים. כמה מאנשי הקהילה החביאו את הכתר מפני השלטונות הסוריים, שידעו שיש להם נכס תרבותי חשוב בין הידיים ורצו לשמור עליו ולמנוע את זליגתו החוצה לישראל, כפי שזלגו להם רבים מאזרחיהם היהודים.

במשך עשר שנים נשמר הכתר בביתו של אדם לא-יהודי בחלב, ובמשך אותה התקופה השתדל בן צבי בדרכים שונות להביא להעברת הכתר לישראל. הוא פנה לרבנים חלביים ברחבי העולם וביקש את עזרתם בשכנוע האנשים שמסתירים את הכתר שיעבירו אותו לירושלים. ביוזמת בן צבי הודיע בשנת 1953 הרב הספרדי הראשי דאז, הרב עוזיאל, לרבני קהילות ארם צובה בחלב ובעולם שהקללה על העברת הכתר ממקומו והוצאתו מחלב בטלה ומבוטלת, ומשלא עזרה ההתערבות הדתית הזו, פנה בן צבי בשנת 1955 לרב החלבי יצחק שלום בניו יורק "לחדש את הלחץ הכספי על קהילת חלב", כלומר, לצמצם את העברת הכספים והתרומות לאנשי הקהילה, שבשלב זה כבר עזבו אותה האמידים ונותרו בה בעיקר העניים ובני המעמדות הנמוכים, שפרנסתם נפגעה קשות בשל העוינות בין ישראל וסוריה.

רבני קהילת ארם צובה אכן רצו לשלוח את הכתר לישראל, אך לא לירושלים ולא לידי נשיא המדינה: הרב הראשי של העדה בישראל, הרב יצחק דיין, ביקש ממחזיקי הכתר בחלב להעביר את הכתר לידיו, ואנשי הקהילה בתל אביב חפרו עבור הכתר בור עמוק מתחת לבית הכנסת של העדה שקיים עד היום ברחוב אהרונסון בעיר. הכתר, מבחינתם, לא נכתב בירושלים ולכן לא היה אמור "לחזור" אליה; הוא נכתב בטבריה שב"ארץ-ישראל", הגדרה מרחבית-דתית שלא מתמזגת בטבעיות שכזו עם ההגדרה המרחבית-לאומית של "מדינת ישראל". לכן, הכתר לא שייך למדינת ישראל ולא צריך להישמר בבירתה; כנכס של הקהילה, מקומו הטבעי הוא במרכז העצבים החדש של של העדה החלבית בארץ-ישראל –  בתל אביב.

בשנת 1957, כשהותר למוראד פחאם, סוחר יהודי חלבי בעל נתינות פרסית לצאת מסוריה עם רכושו, החליטו רבני ארם צובה שהגיעה העת לשלוח את הכתר לישראל, בין צרורותיו הרבים של פחאם, כדי  למסור אותו לרב דיין. מסעו של פחאם מחלב לאסכנדרון שבטורקיה ומשם לישראל, נוטר בקפידה על ידי הסוכנות היהודית ובן צבי, וכשהגיע פחאם לחיפה, הכתר הועבר במהירות לשלמה זלמן שרגאי, ראש מחלקת העלייה בסוכנות היהודית. פחאם יטען לאחר מכן שרבני חלב אמרו לו למסור את הכתר לאדם דתי שיסמוך עליו ורק להתייעץ לפני כן עם הרב דיין, ואכן שרגאי היה יהודי דתי ופעיל מרכזי בציונות הדתית. אך ייתכן גם שכסוחר שקיבל היתר להוציא את רכושו מסוריה, פחאם נתקל במכס הישראלי באותו "לחץ כספי" שכמה שנים קודם לכן ביקש בן צבי להטיל על הקהילה כולה לשם אותה מטרה. כך או כך, הכתר נמסר לשרגאי ומידיו, לאחר כמה שבועות, הועבר לבן צבי, שיחד עם שרגאי ופחאם התכוון להקדיש את הכתר, כלומר, למסור אותו לרשות הכלל בחסות המדינה ולהגדיר מהם השימושים הלגיטימיים שניתן לעשות בו ואת שמירתו ב"מכון לחקר קהילות ישראל במזרח התיכון", הלא הוא מכון בן צבי. אולם רבני הקהילה החלבית נזעקו מהרעיון והגישו תביעה לבית הדין הרבני בירושלים כדי לעצור את שטר ההקדש, בטענה שהעדה היא בעלת הכתר, וראשיה הם היחידים הזכאים להקדיש אותו. בשלב זה, הבור בבית הכנסת ברחוב אהרונסון נראה כמו חלום רחוק. היה כבר ברור שהכתר יישמר במכון בן צבי ושהנשיא, מפאת כבודו, יהיה אחד המקדישים; החזקתו הכוחנית של הכתר בידי המדינה פשוט שינתה את המציאות. החלבים גם הכירו לאט-לאט, בשנות המשפט, בכך שהכתר כבר לא יהיה חפץ פולחני אלא אובייקט מחקרי, ודרישותיהם השתנו – כעת הם רצו שערכו הדתי של הספר לא ייפגע במהלך המחקר, ושכל הכנסה מפרסום מהדורות של הכתר יועברו אליהם.

הפרוטוקולים של המשפט, שפקידי הרבנות מקשים מאוד על חשיפתם ואני אסיר תודה למתי פרידמן שסייע לי להשיגם בשביל הסמינר, יחד עם מסמכים אחרים מאותה הפרשה, מספקים אוסף עצום של ציטוטים מרתקים, מהלכים לשוניים בתהליך שהחל עוד לפני 1948 וטרם הסתיים, במסגרתו המדינה הפקיעה נכסים תרבותיים מקהילות יהודיות שכביכול לא היו מסוגלות להגן על נכסים אלה, כדי לסמן את עצמה כמגינתה הקוסמית של אותן קהילות. למשל, ניתן למצוא שם את היצמדותם המרגיזה, המתסכלת ממש, של נציגי מכון בן צבי להגדרות משפטיות צרות של בעלות, כפי שהיא מתבטאת בדבריו של בא כוחו של הנשיא, עו"ד שלמה תוסיה-כהן, שענה על טענת התביעה "כי הכתרים שייכים למעשה לעדת החלבים שמוכנה להקדישם ורק העדה זכאית להקדישם", באומרו: "הכתרים מעולם לא היו בבעלות פרטית […] המקדישים הם האדם שהביאם [את הכתר יחד עם ספר תורה נוסף, "הכתר הקטן"], האדם שקבלם והנשיא"; או ההאשמות מכל צד, לפיהן הצד השני רצה "לעשות בכתר סחורה" והיו לו מניעים לא כשרים לתביעה לבעלות עליו, שכן בחפץ דתי עסקינן, אובייקט שמסמן גבולות בין קהילה וקהילה ונותן למחזיקיו קשר ישיר עם העבר ודברי האל; או את חוסר האונים של מוראד פחאם, אדם שנקלע לעימות בין הקהילה החלבית ומדינת ישראל, שבזכרונותיו שהוקלטו עשרים שנה לאחר המשפט מספר שאמר לעורך דין החלבים שדרש ממנו לחזור שוב ושוב על עדותו: "אני איש חולה, מרוב המכות שספגתי [בעינויים על ידי הסורים] ראייתי לקויה ובריאותי רופפת ואתה בכל פעם מבקש שאחזור על דברים שכבר אמרתי אותם פעמים מספר. מה אתה רוצה מהחיים שלי?"

ראויה לציון עמדתו הנחרצת של הרב שלמה זעפרני, שעלה לישראל בשנות המשפט והתייצב בבית הדין להעיד על כך שמסר לפחאם את הספר כדי שיגיע אך ורק לידיו של הרב דיין: "רצוני שהכתר ימסר לעדה החלבית. היינו שומרים עליו שם עד טיפת דמנו האחרונה, הוא קניין העדה החלבית ולא קניין מדינת ישראל. […] היות ואין לנו מקום לשומרו עתה מסכימים שישמר בידי הנשיא לע"ע [לעת עתה]". ההצעה הזו  נועזת, חצופה כמעט, כי היא מהפכת את טענתם של אנשי מכון בן צבי, לפיה העם היהודי רק הפקיד את הכתר בידי החלבים לתקופה מסוימת, וכעת מדינת היהודים זכאית לתבוע אותו בחזרה. זו עמדה שיכלה לצאת מפי רבנה של עדה בטוחה בעצמה ובעלת תודעה קהילתית חזקה מאוד. יהודים אחרים מ"עדות המזרח" ואף מאירופה לא העלו תביעות דומות, ומשפט שכזה לא התקיים ביחס לאובייקטים אחרים שמוצגים עד היום במוזיאון ישראל, מוזיאון בית התפוצות ועוד.

באופן מפתיע, דווקא אין במסמכים האלה עדות מילולית להתנשאות התרבותית של אנשי הממסד האשכנזים על הקהילה החלבית. זאת אומרת, אם לא לוקחים בחשבון את עצם הפקעת החפץ החשוב הזה מידי קהילה שהחזיקה בו למעלה מ-600 שנה כדי לאחסנו ב"מכון לחקר קהילות ישראל במזרח התיכון", תחת עיניהם הבוחנות של חוקרים ממזרח אירופה, כלומר, את מה שקרה בפועל. כי בסופו של דבר, בהצעת הפשרה שחתמה את המשפט, לאחר שהתברר לחלבים שיחסי הכוחות אינם שוויוניים בעליל, הוחלט כי הכתר יוקדש הן על ידי נציג העדה החלבית בישראל והן על ידי הנשיא בן צבי, וועדת האפוטרופוסים של ההקדש מורכבת עד היום בחציה מיוצאי העדה ובחציה מאנשי מכון בן צבי ומקורביהם, אך בכל זאת הכתר עצמו (למעשה, 60% ממנו, שכן כ-200 דפים ממנו נעלמו בראשית שהותו בישראל) שמור בהיכל הספר ומשמש לחקר המקרא, המסורה, הניקוד העברי ועוד. בקיצור, הכתר נמצא ברשות המדינה וממלא את התפקידים שייעדו לו מראש בן צבי ושותפיו.

בן צבי וכתב יד עתיק

אבל אולי אחד הדברים העגומים ביותר הוא שהמדינה הפקיעה מידי הקהילה החלבית את הנכס התרבותי החשוב הזה בטענה שהיא כבר לא יכולה לשמור עליו כשהעם הסורי נהיה עוין והקהילה נפוצה לכל קצוות העולם, ודווקא במכון בן צבי נעלמו ממנו 40% מדפיו – כמעט כל החומש ופרקים נוספים מספרי נביאים וכתובים. במשך שנים נפוצה השמועה שהיו אלה חלבים, ובפרט אנשים אמידים בני העדה, שנכנסו לבית הכנסת לאחר השריפה ותלשו מהספר דפים כדי שישמשו עבורם כקמיעות. בספרו "מישל עזרא ספרא ובניו", אמנון שמוש, סופר בן העדה החלבית, כתב שאבי המשפחה, דמות בדיונית לחלוטין, לקח את כל החלק החסר בעצמו ושמר אותה בכספת בצרפת, לימים קשים של משבר כלכלי שאולי יתקוף את ביתו. אמנם התגלה דף מכתר ארם צובה ששימוש כקמיע בארנקו של חלבי שהתגורר בניו יורק, והדף הועבר למוזיאון ישראל לאחר פטירתו, אך תחקירים חדשים חושפים שההאשמות העצמיות האלה היו מוקדמות מדי, ורובו המוחלט של החלק החסר בכתר נגנב לאחר הגעתו לישראל; אצבע מאשימה מופנית כלפי לא אחר ממנהלו הראשון של מכון בן צבי, שעבודתו הופסקה במפתיע בשנת 1970, לאחר שספרי דת נוספים שנתרמו למכון נעלמו ממנו. לא רק הגניבה מתסכלת, אלא ההזנחה של הספר כולו בשנים הארוכות בהן הוא שכב במכון בן צבי, ללא שום טיפול או שימור ראוי, ופטריה טיפסה מאות לאות והשחירה את הכתוב; דפים שהתפוררו הודבקו מחדש באמצעות החומר העדין והיוקרתי הידוע בשם סלוטייפ. רק בשנות השמונים החל פרוייקט השימור והשיחזור של דפי הכתר, לאחר שאמנון שמוש, שעבד על ספר על הכתר במימון מכון בן צבי, הציג למכון פרק בו הוא לא חסך שבטו על ההזנחה רבת השנים ממנה סבל הכתר עד אז; המכון אסר על פרסום הפרק, ותחת זאת החל בפרויקט השחזור.

בנימת השלמה דתית אמר בישיבה הראשונה של וועד נאמני הכתר, בשנת 1962, הרב הספרדי הראשי, על החלקים החסרים של הכתר: "רואה אני בזה דוגמא למדינה: כפי שאנו לא נחלנו אותה בשלימות, כך הכתר". בעיניי, הזנחת הכתר היא גם מטאפורה לכל הקיום הכלכלי והחברתי שלנו במדינה, שנאבקה כדי לשכנע אותנו שאנו בטוחים רק בה, טילטלה יהודים מארצות ערב, מאתיופיה וממדינות חבר העמים הקורסות כדי למצוא בה את הביטחון, הכללי או הכלכלי, שהיא עצמה טענה שלא יוכלו להשיג בשום מקום אחר, אבל ברגע שהם הגיעו אליה, הם הושלכו לזירה כלכלית חסרת רחמים, ניתן היה לעשוק אותם, להזניח ולהפלות. כל עוד העוול נגרם ליהודים בידי יהודים אחרים, זה לא ממש עוול, אלא סתם כוח טבע שאין אלא להשלים איתו.

4.

כתר ארם צובה מצטרף לרשימה ארוכה של אובייקטים, כמו עצמות הרצל, ספריהם של יהודי גרמניה שנרצחו על ידי הנאצים, ובקרוב, אולי, כתבי קפקא, שכמו שרידי קדושים בימי הביניים, אלה הם חפצים שמשוקעים בהם ערך רגשי וסמכות דתית או תרבותית רבה, חפצים שהועברו ממקום למקום כדי להעניק למחזיקיהם החדשים הילה של סמכות ויוקרה ולקשר ביניהם לבין המורשת, המסורת והאל. הבאת הכתר לירושלים – שנקראה בידי דוברי הממסד, ונקראת עד היום בכתבי מכון בן צבי "החזרתו" אליה, למרות שהוא לא נכתב בה ונשמר בה לתקופה קצרה בלבד – הייתה חלק מתהליך של בניית לאום. בן צבי, שאולי חשש שאחרים יעשו את הטריק שהגה הוא עצמו, אף התעקש בדיונים שונים שהכתר לא יעזוב את ישראל; ומסיבה אחרת, של גאווה לאומית, דרש שהמוציא לאור יהיה ישראלי, למרות שנציגי הקהילה החלבית, שלא יודעת גבולות לאומיים מהם, הביאו הצעת מחיר דווקא מדנמרק.

להבדיל מקהילת ארם צובה שחבריה נזהרו שלא לפתוח את הספר, השימוש העיקרי שייעדו לו אנשי מכון בן צבי הוא להיחשף כל כולו במחקר, שנועד, בחלקו, להגיע למהדורה תקינה ככל האפשר של התנ"ך, הקרובה ביותר שאפשר לדברי האל והאבות. המפעל האדיר של הסטנדרטיזציה של הטקסט המקראי – המסמך המכונן של הדת היהודית – מתיישב עם הנטייה הממלכתית והפורמלית שאפיינה את הציונות האשכנזית בשנים שלאחר הקמת המדינה, ואולי גם היום. גם העמדתו של הכתר, או לפחות כמה דפים מתוכו שלא מאוכסנים במגירות המוזיאון, מאחורי זכוכית בהיכל הספר, קרוב ורחוק מכל המבקרים במידה שווה, תואמת את השיח הפורמלי והאוניברסלי הזה. מעניין שכמה מיוצאי העדה החלבית שראיינתי זועמים לא רק על הפקעת הכתר מידי הקהילה, אלא גם על האופן בו הכתר נשמר ומוצג, כאובייקט מוזיאוני מת, במקום לשמש כחפץ ויטאלי שמתפללים אליו, כפי שהיה בחלב, בדומה לקברי צדיקים. בכלל, הקשר של חברי הקהילה עם הכתר עד היום הוא רגשי מאוד, לעומת היחס הרציונלי לכתר שאפיין את אנשי מכון בן צבי (שגם מאחוריו מסתתרים ערכים רגשיים, כמובן). למשל, יוצאי חלב מתייחסים להעתק פקסימיליה שלו, מעין פיצוי מופרט שאחדים מהם קיבלו ממכון בן צבי לאחר שהמקור עצמו נלקח מהקהילה, כקדוש כמעט כמו החפץ המקורי, וככזה, הוא שומר על מי שמחזיק אותו בביתו.

בקהילה החלבית יש כיום כמה אנשים שמסורים לחיפוש אחר חלקיו החסרים של הכתר. לאחרונה, למשל, החל פרויקט הוידאו והניו-מדיה "בעקבות הכתר האבוד" של הקולנוען אבי דבאח, ואנשים אחרים בני העדה עוסקים באופן פרטי בתחקירים בלשיים משל עצמם. המעניין הוא החזון שיש לחלקם, כפי שגיליתי בראיונות עמם, על "היום שאחרי" איתור החלקים החסרים של הכתר. מרואיין אחד תיאר את האפשרות שאם, למשל, יימצא קובץ דפים אי שם בקהילה חלבית בדרום אמריקה, יוקם שם מוזיאון עבור הדפים הללו, ורק העתק פקסימיליה שלהם יועבר למכון בן צבי, בעוד שמרואיין אחר אמנם רצה לראות את הכתר מאוחד שוב, אבל לא בהכרח בידי מדינת ישראל, אלא אולי בחסות אחת הקהילות החלביות המשגשגות בחו"ל. הקלף של הקהילה החלבית בחו"ל עולה ככלי נשק להתנגדות לכוחניות שגילתה המדינה בהפקעת הכתר, ומשרטט את העדה החלבית בארץ לא רק כעוד אחת מ"עדות המזרח" (חשוב גם לזכור שחיבוק הדוב שקיבלה מורשת קהילת ארם צובה מבן צבי נובעת מכך שהיא הוגדרה כקהילה "מזרחית" מראש, וככזו הייתה בתחומי העיסוק של "המכון לחקר קהילות ישראל במזרח התיכון"), אלא כזרוע של קהילה טרנסלאומית בעלת זהות ייחודית, שהקשרים בין סניפיה חזקים יותר מהקשר של כל אחד מהם למדינת הלאום בה הוא ממוקם.

קולות אחרים בעדה, כמובן, מאמצים את השיח הממלכתי ומסכימים שהפתרון המיטבי לכל הפרשה הוא זה שכבר הוסכם עליו, כלומר, שמירת הכתר בידי המדינה, בהיכל הספר. לכן, זה לא מפתיע שהאנשים שמרגישים קשורים יותר לכתר ועמלים על איתור חלקיו החסרים והגדרת השימושים העתידיים שלו הם המרדנים יותר, שדוגלים בפוליטיקה של זהות ומאמצים בפה מלא את הכינוי "יהודים-ערבים" (לא בהכרח עם המטען השמאלני הצפוי). החיבור הזה בין פוליטיקה של זהות, שמנסה לחשוף את הצביעות הפרקטיקולרית של העמדה המתיימרת לאוניברסליות ולקדם הכרה בחשיבות של קבוצות שנדחקו לשוליים בזכות השוני שלהן, לבין ההכרה בחשיבות של חפצים, שבעצם הממשיות והקונקרטיות שלהם, מאפשרים לעגן בדבר מה יציב את הזהות והכבוד של הקבוצות הללו, הוא למעשה מאוד חשוב, ולא ברור איך הוא לא מתקיים לעתים קרובות יותר, במאבקים של קבוצות וקהילות שדורשות "ייצוג", "הנכחה", "הכרה" באופן אבסטרקטי לגמרי, כאילו כינוי, מושג, תפיסה, שלא מעוגנים בחומר כלשהו מחזיקים מים (אפרופו הכינוי "יהודים-ערבים"; דווקא הכינוי "מסתננים" תפס הרבה יותר בשיח הישראלי, אולי מכיוון שהוא מעוגן באובייקט שנפוץ מאוד במציאות הישראלית וקשור לבלתי הפרד בתודעה הציונית – הגדר). אחרי הכל, פוליטיקה של זהות צמחה מגישה פנומנולוגית שמבקשת להיצמד לחוויה של בני האדם ולאופן בו חווית החיים שלהם מצמיחה משמעות וידע, וחלק בלתי נפרד מהחוויה שלנו הוא השימוש שלנו בחפצים שונים כדי לפעול בעולם ולפעול על עצמנו, להעניק לחיינו משמעות ולבנות את הקהילות בהן אנו שותפים. הדמיוּן של הגדרות בעלוּת ושימושים שונים לכתר ארם צובה בעתיד הוא חלק בלתי נפרד מהנסיון לחזק את הלכידות בקהילה החלבית בארץ ובעולם ולהעלות את קרנה בעיני הממסד ו"דעת הקהל" הישראליים. כשם שהלכידות הקבוצתית בעבר עוגנה בכתר, וכפי שהקהילה נפוצה לכל עבר ומרכזה ההיסטורי איבד מחשיבותו עקב נדידתו, הכתר נתפס כאובייקט שיכול לפעול שוב על המציאות החברתית. אחרי הכל, אם יש משהו שפרשת כתר ארם צובה מלמדת אותנו, היא שהדרך לעיצוב קהילה – ולהחרבתה – עוברת בהקשרים הספציפיים של מתן ולקיחת חפצים, הענקת קדושה והסרת קדושה, הקמת טוטמים, שריפתם או גידורם מאחורי זכוכיות.

חלב, קיץ 2012

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s